ארבעת הספרים הראשונים בתנ"ך – בראשית, שמות, ויקרא ובמדבר – הם אפוא תוצאה של שזירה מיומנת של מקורות J, E ו-P. אבל הספר החמישי – דברים – הוא מקרה שונה בתכלית. הוא מתאפיין במינוח ייחודי (שאינו משמש באף אחד מארבעת הספרים האחרים) ומכיל גינוי בלתי-מתפשר של הסגידה לאלים אחרים, תפישה חדשה של האל כמי שכלל אינו ארצי ומוחשי, ואיסור מוחלט על הקרבת קורבנות לאלוהי ישראל בכל מקום שהוא מלבד המקדש בירושלים. עניין אחרון זה חשוב במיוחד, שכן ספר בראשית מספר כי האבות נהגו לזבוח לאלוהי ישראל במקומות שונים ומשונים. חוקרים זיהו זה לא כבר את הקשר האפשרי של ספר דברים ל"ספר התורה" המסתורי שמצא הכוהן הגדול במהלך השיפוצים במקדש, בימי המלך יאשיהו – בשנת 622 לפסה"נ. כמסופר במלכים ב (כב, ח-כג, כד), מסמך זה היה למקור ההשראה לרפורמה דתית שהתבצעה בחומרה חסרת תקדים.
השפעתו של ספר דברים על המסר הסופי של התנ"ך חורגת הרבה מעבר לדינים ולחוקים המחמירים הכלולים בו. הנאראטיב ההיסטורי הרצוף של הספרים שאחרי החומש – יהושע, שופטים, שמואל א-ב ומלכים א-ב – עומד בקשר כה קרוב לספר דברים, מבחינה לשונית ותיאולוגית גם יחד, עד שמאז אמצע שנות הארבעים של המאה העשרים החלו החוקרים לכנותו "ההיסטוריה הדויטרונומיסטית."* זו היצירה הספרותית הגדולה השנייה על תולדות עם ישראל הכלולה בתנ"ך. היא ממשיכה את סיפורו של עם ישראל למן כיבוש הארץ המבוטחת ועד לגלות בבל, ומבטאת את האידיאולוגיה של תנועה דתית חדשה, שנולדה ביהודה בתאריך מאוחר יחסית. גם יצירה זו נערכה יותר מפעם אחת. יש חוקרים הטוענים כי חוברה בגולה, בניסיון להסביר את אסון החורבן ולשמר את ההיסטוריה, התרבות והזהות של העם שגלה מארצו. אחרים גורסים כי ההיסטוריה הדויטרונומיסטית נכתבה מעיקרה בימי המלך יאשיהו, כדי לשרת את האידיאולוגיה הדתית והשאיפות הטריטוריאליות שלו ושל מקורביו, וכי נשלמה ונערכה כעבור כמה עשרות שנים, בגולה.
ספרי דברי הימים – החיבור ההיסטורי הגדול השלישי בתנ"ך, המטפל בעם ישראל בתקופה שקדמה לגלות – לא הועלו על הכתב אלא במאה הרביעית לפסה"נ, מאות אחדות לאחר המאורעות שהם מתארים. נקודת ההשקפה ההיסטורית שלהם מוטה באורח חד לטובת התביעות ההיסטוריות והפוליטיות של קהילת המקדש וירושלים; מן הצפון הם מתעלמים כמעט לחלוטין. במובנים רבים, ספרי דברי הימים משקפים את האידיאולוגיה והצרכים של ירושלים בראשית ימי בית שני, ובעיקרם הם מעצבים מחדש סאגה היסטורית שכבר היתה קיימת בכתב. משום כך נמעט ככל האפשר להשתמש בהם בספר זה, ותחת זאת נתמקד בחומש ובספרי ההיסטוריה הדויטרונומיסטית.
כפי שנראה בפרקים שלהלן, הארכיאולוגיה סיפקה די והותר ראיות לחזק את הטענה, כי הגרעין ההיסטורי של החומש וההיסטוריה הדויטרונומיסטית עוצב בעיקרו במאה השביעית לפסה"נ. לפיכך נתרכז בבחינת ממלכת יהודה של המאות השמינית והשביעית לפסה"נ, שבה החל תהליך ספרותי זה במלוא עוצמתו, ונעלה את הטענה כי חלק ניכר מהחומש הוא יצירה מאוחרת, המטיפה לאידיאולוגיה של ממלכת יהודה ולצרכיה. כן בדעתנו לצדד באותם חוקרים הטוענים כי ההיסטוריה הדויטרונומיסטית חוברה בעיקרה בימי המלך יאשיהו, במטרה להעניק תוקף אידיאולוגי לשאיפות פוליטיות ולרפורמות דתיות שאיפיינו את ימי מלכותו.
לפריטים אחרים קשורים לנושא:
ארכיאולוגיה והמקרא : מבוא
ארכיאולוגיה והמקרא : חלוקת ספרי התנ"ך
ארכיאולוגיה והמקרא : מגן עדן לציון
ארכיאולוגיה והמקרא : מי כתב את החומש ומדוע?
ארכיאולוגיה והמקרא : שתי גרסאות להיסטוריה המאוחרת של עם ישראל (פריט זה)
ארכיאולוגיה והמקרא : היסטוריה או לא?
ארכיאולוגיה והמקרא : זיהויים גיאוגרפיים
ארכיאולוגיה והמקרא : מונומנטים וארכיונים במצרים ומסופוטמיה
ארכיאולוגיה והמקרא : חפירות באתרים מקראיים
ארכיאולוגיה והמקרא : מאיור למקרא ועד האנתרופולוגיה של עם ישראל הקדום
ארכיאולוגיה והמקרא : ההיסטוריה המקראית בראיה חדשה
הערות שוליים:
* כלומר, ההיסטוריה הקשורה עם ספר דברים (Deuteronomy). יש הנוקטים בעברית במונח "ההיסטוריה המשנה תורתית", ככינויו של ספר דברים במקרא – "משנה התורה" (דברים יז, יח). בספר זה אנו מכנים את היצירה בשם "ההיסטוריה הדויטרונומיסטית" ואת המחבר בשם "המחבר הדויטרונומיסטי" או פשוט "הדויטרונומיסט". באומרנו "ההיסטוריה המקראית" כוונתנו לכלל הספרות המקראית המתארת את תולדות ישראל: התורה, ההיסטוריה הדויטרונומיסטית, דברי הימים, עזרא ונחמיה.
