עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה


תקציר
המאמר דן בסוגיות עקרוניות הקשורות בנביא כאדם וכשליח: מהו נביא?כיצד נעשה אדם לנביא?האם מאמין הנביא בהצלחת מפעלו?כיצד ממלא הנביא את תפקידו? הדיון בסוגיות מלווה בדוגמאות מספרות הנבואה.



הנביא : אישיותו ודרכו
מחבר: צבי אדר


כדי לגלות את הערכים החינוכיים שבספרי הנבואה עלינו לעמוד על שני הגורמים העיקריים שבהם – על הנביא ועל נבואתו, על אופיה של הנבואה ועל תוכנה.

א. הנביא: אישיותו ודרכו

מחברי הסיפור התנ"כי, פרט לנחמיה, נעלמים מאתנו. אמנם תוך מאמץ מיוחד יכולים אנו לעמוד במידת מה על אישיותם דרך אופי כתיבתם, אבל גם לאחר מכן לא תהיה לפנינו אישיות אינדיבידואלית ברורה אלא אישיות קולקטיבית סתמית של "מספרי התנ"ך". ואילו ספרי הנבואה נתחברו ע"י הנביאים עצמם (ואין זה משנה לעניננו אם הם עצמם כתבום על ספר או אם הם רק אמרו את הדברים ואחרים כתבום מפיהם), ודמויותיהם הן הדמויות הבולטות ביותר העולות מספרים אלה. פעמים, כמו בס' ירמיה, מסופרים לנו גם קורות חייהם, אבל אף אם נניח ל"סיפורים נבואיים" מסוג זה נמצא את אישיות הנביאים בעצם דבריהם. דברים אלה הם – לפחות – שירה, והמשורר הנו תמיד הגיבור העיקרי של שירתו. בנבואותיו-שירותיו מוסר לנו הנביא ביודעים ובלא-יודעים את מחשבותיו ואת רגשותיו, ודרכן נוכל להגיע – לא נוכל שלא להגיע – אל אישיותו.

אך כאן עולה מיד קושי מרכזי. נכון אמנם שדברי הנביא הנם לרוב דברי שירה, אך הנביא איננו רואה בשום פנים ואופן את עצמו כמשורר ולא עוד אלא שאינו יכול לשאת את אלה הרואים את דבריו כדברי שיר. שהרי הללו נראים לו כמסלפים את כל תוכן נבואתו וכוונתה: "והנך להם כשיר עגבים יפה קול ומטב נגן ושמעו את דבריך ועושים אינם אותם; ובבאה הנה באה, - וידעו כי נביא היה בתוכם!" (יחזקאל לג 33-32). אין הנביא שר בשירים כדי להנעים לשומעיו אף לא כדי לשפוך את לבו. נבואותיו-שירותיו הן דבר אלהים והן באות לשנות למעשה את אישיותו של השומע. שתי תכונות אלו של הנבואה – היותן דבר אלהים ומגמתן המעשית הברורה – מבדילות בינה לבין השירה.

מאחר שיחזקאל מדגיש את התכונה השניה נסתכל בה תחילה. דבר הנביא אינו מטרה לעצמו אלא אמצעי לעורר את האנשים ש"יעשו" אותו – את אשר הוא דורש לעשות. הנביא אינו מסוגל כלל להבין אמנות לשם אמנות מהי, כי בנבאו עומדת לפניו מגמה מעשית "צרה" וברורה ביותר. הוא מנבא כדי ש"ישמעו", יקבלו ויעשו; ואם לא יעשו – לא השיגה הנבואה את מטרתה. הנבואה והשירה אינן על כן לנביא מטרה אלא אמצעי והמטרה היא שינוי האדם למעשה. דבר שאינו מוביל למעשה אינו אפילו דבר, כי הדבר הנבואי מתממש בתחילת מעשה מצד השומעים. הנביא מוסר אידיאות על מנת שתיהפכנה לכוח בעולם המעשים ותשנינה את הוויתם של בני האדם. אך הן שינוי זה בהוויתם של אנשים לקראת דרך האמת איננו רק תפקיד הנביא אלא תפקיד החינוך בכלל. הנביא הוא איפוא דוגמה עליונה של מחנך, ודבריו הם המכשיר החינוכי שבידיו. המשורר מחנך שלא במישרין; הנביא מחנך במישרין. שירתו היא אמצעי לנבואתו, ונבואתו אמצעי למטרתו החינוכית. כל המתיחס לדבר הנביא כאל שירה על מנת לחתור דרכה אל אישיותו מהפך את כוונתו לחלוטין.

אך נוכל לעמוד על אישיות הנביא גם אם נלך בעקבות דרכו שלו. הן בבואו לשנות אנשים ועם חייב הוא להציג לפניהם את חזון השלמות המפעם בקרבו כדי שלאורו ילכו השומעים. ומאחר שחזון השלמות המפעם באדם מגלה לנו את מהותו אולי יותר מכל דבר אחר, נוכל לעמוד על אישיותו תוך התחקות אחר חזון זה. אך כאן עולה לפנינו הנקודה השניה המבדילה בין הנביא לבין המשורר: אנו רוצים לגלות את אישיות הנביא מתוך נבואותיו, אך הנביא עצמו אינו רואה כלל את הנבואה כיצירתו שלו. לפיו אין דברי הנבואה דבריו ואין רעיונותיה רעיונותיו, משום שלא בו מקורה אלא באלהים. מבחינה זו "ויהי דבר ה' אלי לאמר" הוא הפסוק החשוב ביותר (וגם הקשה ביותר) להבנת הנבואה. הנביא מזדהה עם דבר אלהים במידה כזאת עד שאישיותו כאילו בטלה מעצמה בפני "דבר" זה. ומכאן בטחונו העצמי המוחלט; הוא בטוח לחלוטין בעצמו משום שלא בעצמו הוא בטוח אלא בדבר אלהים העובר דרכו, ולא ממנו כוחו אלא מאלהים. הוא יכול לדבר על האני שלו בהכרה מלאה משום שלא על האני הוא מדבר אלא על רוח אלהים העוברת בו: "ואולם אנכי מלאתי כח את רוח ה' ומשפט וגבורה, להגיד ליעקב פשעו ולישראל חטאתו" (מיכה ג 8).

אמנם אחד הנביאים החשובים ביותר, ירמיה, מגלה לנו את רגשותיו ואינו מסלק את אישיותו מכל וכל. נוכל על כן להיעזר בירמיה כדי להבין אישיותו של נביא, אך נזכור כי במידה שירמיה מגלה לפנינו במישרין את רגשותיו ואת אישיותו הריהו חורג מן האידיאה הקלסית של הנביא. ואמנם אותם קטעי ה"וידוי" שבספר ירמיהו אינם שייכים לספרות הנבואה אלא לספרות השירה הדתית. רוחם רוח ספר תהלים, אלא שבהבדל משירי תהלים האנונימיים אנו יודעים מי הוא אשר חיברם ואנו יודעים שמשורר זה היה נביא, ירמיה הנביא. יתר על כן: קטעים אלה מאשרים את דברינו, שהרי נושאם העיקרי הוא ההכרח הכפוי על ירמיה כנביא לסלק את אישיותו, ואי-יכלתו כאדם לסלק את אישיותו, מפני דבר אלהים. אישיותם של הנביאים האחרים כאילו סולקה מעצמה עם מגע רוחו של אלהים; ירמיה מתאמץ בכל כוחות נפשו לסלק את אישיותו ואינו מצליח לעשות זאת עד תום. אנו מכירים את ירמיה יותר מכל נביא אחר משום שאישיותו לא נכנעה לנבואתו, אך הוא עצמו יודע שעליו להכניע את עצמו בפני הנבואה, - וזו גם התשובה היחידה שנותן לו אלהים על ספקותיו ומכאוביו האישיים.

וכך חוזרת השאלה למקומה. אנו מבקשים להבין את הנביא, אך הנביא איננו מבקש שנבין אותו אלא שנבין ונעשה את דבריו. כדי למצוא הצדקה לבקשתנו ניתן את דעתנו לרגע על ההבדל הברור בין עמדתנו שלנו לבין עמדת בני דורו של הנביא כלפי דבריו וכלפי אישיותו. הם שמעו את דבריו בשער ואנו קוראים אותם לאחר אלפי שנים מעל ספר. להם היו הדברים קשורים במישרין לחייהם באותה שעה, ואילו אנו חותרים להבין את משמעותם לבני דורו כדי שנוציא מהם את השתי-וערב של השקפותיו וכוונותיו ונארוג לתוכו את הסיטואציות הנוכחיות שלנו. לבני דורו האקטואליות שבדבריו ישירה, ואילו לנו היא מושגת דרך אפליקאציה ואינטרפרטאציה. ועוד: הם היו נאלצים לקבוע עמדה מיידית כלפי דברי הנביא, ועל כן לא היה סיפק, או ענין, בידם להתעמק באישיותו. עליהם היה רק להחליט אם יש לו לנביא תוקף של סמכות כופה או לא. "חזקיהו מלך יהודה וכל יהודה" ראו את מיכה כנביא אלהים ומתוך כך קיבלו את נבואתו על ירושלים ושבו בתשובה (ירמיה כו 19-17), ואילו אחרים נוקטים כלפי הנביא עמדה של ציניות וזלזול: "אויל הנביא משגע איש הרוח" (הושע ט 7), ויש גם המגעים להתלוצצות קלוקלת "ימהר יחישה מעשהו למען נראה ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל ונדעה" (ישעיה ה 19). פעמים היה יחס השומעים אמביבלנטי: חשו בסמכותו של הנביא אך ביקשו להתחמק ממנה משום שלא היו מוכנים לקבל את המסקנות העולות מתוכה. יחס אמביבלנטי כזה מביא לתגובות שונות: אמציה מגרש אתעמוס, אחז מיתמם ומתחמק: "לא אשאל ולא אנסה את ה'" (ישעיה ז 12), ואילו שרי צדקיה מבקשים להרוג את ירמיה כדי להיפטר מדבריו ומהשפעתם. אף אחד מאלה לא התענין באישיות הנביא כשלעצמה. הם ביקשו רק לדעת אם אמנם בעל תוקף הוא למסור את דבר ה', ולכך היה להם קריטריון שיפוט חיצוני גרידא: הנביא מוסר את דברי ה' במידה שנבואותיו מתקיימות (דברים יח 21-22).

על אף דעתו של בעל ס' דברים איננו יכולים לקבל קריטריון זה להערכת תוקף דבריו של הנביא. הנביאים עצמם אינם מקבלים אותו כל אימת שהם מנבאים, שהרי הם מבקשים שהעם ישוב בתשובה ולא יהא עוד צורך בעונש, כלומר הם מנבאים על מנת שנבואותיהם לא תתקיימנה. מיכה אינו הופך נביא שקר שעה שדבריו עשו את שלהם ונבואתו לא נתקיימה, ומצד שני מגנה אלהים את יונה המבקש רק את ההתגשמות החיצונית של נבואתו ולא את הצלחתה האמתית ברוח השומעים. לנו קרוב יתר הקריטריון של ירמיה הנוטה להגדיר את נביאי השקר כנביאי שקר על יסוד אישיותם (ירמיה כג 14, 25-32). עמדתנו כלפי הנביא שונה איפוא מאד מעמדת בני דורו והשאלה על תוקף דבריו אינה קיימת בשבילנו כשם שהיתה קיימת בשבילם. בעיניהם היה ערך לדברים במידה שהיה להם תוקף; בעינינו יש להם תוקף במידה שהם בעלי ערך ומשמעות ובמידה שהם נאמרים מתוך כנות נפשית ומתוך התכוונות רוחנית אמתית תוקפם עולה מתוך תוכנם ומתוך אישיותו של הנביא. לנו חשובה מאד ההתכוונות הנפשית של הנביא, כי בלעדיה לא נמצה את כל ערך דבריו. ועלינו להודות שבכך אנו שונים גם מבני דורו של הנביא וגם ממנו עצמו. גישתנו אי אפשר לה שלא להיות הומניסטית גם כשאנו מנסים להבין תופעה כמו הנבואה, המכריזה על עצמה בתור א-הומניסטית. הגישה ההומניסטית מצווה עלינו לראות את הנביא לא ככלי קיבול בלבד לדבר אלהים, כלי מותאם לקבלת אקסטזות ושליחויות מלמעלה, אלא כאישיות חיה בעלת חיים רוחניים אינטנסיביים ועמוקים במידה ובאופן שאינם מצויים כלל אצל אנשים אחרים. אם השונות בין הנביאים לבין כל שאר האדם יסודית ביותר הנה יתכן שלא נוכל להבינם עד תום, אבל עם זאת עלינו לנסות להבינם במידת יכלתנו. עלינו לראות מה קורה לאדם אשר דבר אלהים עובר דרכו, ואולי מתוך הבנת האדם נגיע גם להבנת מה של דבר אלהים. דרך הנבואה היתה ברורה בעיני הנביא כדרך מלמעלה למטה, מאלהים, דרכו, אל האדם; אנו יכולים לעשות רק את הדרך ההפוכה מלמטה למעלה, במידה שאנו וחניכינו מסוגלים לכך.

אכן עלינו להודות מיד בגבולותיה של תפישה הומניסטית זו: אין היא יכולה להבין (ומי בכלל יכול להבין?) את הדרך מלמעלה למטה, ועם זאת עליה להכיר היטב שבאותה דרך עצם מהותו של הנביא. אנו חייבים תמיד לזכור שלנביא עצמו לא היה ספק כלל שאלהים מדבר בו, ואם לרגע מתעורר בו ספק כזה (ירמיה כח 11: "וילך ירמיה הנביא לדרכו") הנה לאחר מכן הוא אומר את דבר אלהים ביתר עוז מתוך בטחון מחודש (ירמיה כח 12-16). רק לאחר שנודה כי עיקרו של תהליך הנבואה נעלם מעמנו נשאל לפשר הוויתו של הנביא כמקבל דבר אלהים. שאלה זו לא תיפתר ע"י הסבר "פסיכולוגי", הבא לסלק את התוקף האובייקטיבי של הנבואה מתוך שהוא מראה את התהליכים הנפשיים שבקרב הנביא; לא "להסביר" את הנביא אנו מבקשים אלא לתארו ולהבינו, לעמוד על מהותו שעה שאלהים דובר בו. גישה כזאת תעמוד למשל על סילוק אישיותו של הנביא כגילוי מרכזי של אישיותו הנבואית, כעובדה יסודית של הסיטואציה הנבואית.

נפתח על כן ונשאל: מהו נביא? ראינו כבר שהנביא מוסר את דבר אלהים לעם על מנת שזה ישנה את התנהגותו, וראינו עוד שבמסרו את דבר אלהים מסלק הנביא את אישיותו. דברים אלה אנו למדים מתוך עיון בספרי הנבואה. ואם אנו מבקשים להוסיף לדעת את הנביא אנו חייבים להוסיף ולהעמיק בספרים אלה. חשובים במיוחד לעניננו פרקי ההקדשה, משום שבהם מעידים לנו הנביאים על דרך הפיכתם לנביאים. ההקדשות המפורסמות ביותר בספרי הנבואה הן אלו של ישעיה (פרק ו), ירמיה (פרק א) ויחזקאל (פרקים א-ב); אליהן יש לצרף את סיפור אמציה ועמוס (עמוס פרק ז) משום שבו מודיע עמוס לאמציה כיצד "נלקח" להיות לנביא, ואת הפרקים הושע א-ג המוסרים את הקדשתו של הושע דרך פרשת נשואיו וכשלונם. אב-הטיפוס לכל פרשות ההקדשה היא הקדשתו של משה "אדון הנביאים" (שמות ג-ד) הנמצאת אמנם בספר היסטורי ולא נבואי; בספר היסטורי אחר אנו מוצאים גם את הקדשתו של שמואל (ש"א ג).

עיון בפרקים אלה מראה לנו שבטרם יפעל הנביא לשינוי הוויתם של אחרים חייבת להשתנות הוויתו שלו – והשתנות זו חלה בשעת ההקדשה. אכן ההקדשה אינה השתנות גרידא אלא לידה חדשה, לידה רוחנית הנותנת יעוד לכל חיי הנביא. בשעת ההקדשה הוא הופך ל"איש אחר" – וזאת לא ע"י קבלת איזה כוח מאגי אלא ע"י היבלעות מלאה ומוחלטת ביעוד שהוטל עליו מלמעלה. שעת ההקדשה היא שעת הסתלקות האישיות הישנה ועלייתה של האישיות החדשה, והתהפכות זו אינה נעשית ע"י הנביא אלא חלה עליו מלמעלה. הוא אינו בוחר ביעודו אלא נבחר לו, נלקח בחוזק יד, ומאותה שעה ואילך הריהו פועל מתוך היפעלותו, מתוך אותו כוח רוחני שאחז בו ולא ירפה ממנו עוד. ההקדשה היא הלידה הרוחנית המבתרת את חיי הנביא לשנים.

שכן לפני ההקדשה חי הנביא את חייו הפרטיים ככל איש אחר. אין הוא זקוק לשום "הכשרה" מיוחדת כדי להיות לנביא; הוא אינו מקבל "חינוך נבואי" ואינו חי במשטר חיים מיוחד לו. שמואל, שהיה נער משרת את פני ה' בטרם הקדש לנביא, איננו נביא טיפוסי בהתקדשותו, כשם שאיננו נביא טיפוסי בפעולתו הנבואית בכלל. אף "בני הנביאים" שגדלו כשוליות של נביא גדול וחיו חיים חברתיים מגובשים באורח מיוחד להם, שונים מאד מן הנביאים האמתיים, נביאי הכתב. הנביא האמתי הנהו איש יחיד ובודד שלא גדל מילדותו על ברכי נביא אחר ולא גידל נביאים אחרים לאחר שנעשה נביא. מעמוס ועד מלאכי עולים לפנינו כל נביאי הכתב כאנשים בודדים. אמנם יש לשים לב לעובדה שבאותה תקופה הנמשכת כמאתיים וחמשים שנה, קמים נביאים בזה אחר זה ודעותיהם אחידות במידה רבה עד שכמעט נוצרת רציפות של "תנועה נבואית", וירמיה למשל רואה את פעולתו כחוליה באותה שרשרת (ירמיה כה 4-3, ז 26-25), אך בכל זאת איננו מוצאים שום נסיון "לתכנן" תנועה כזו ע"י חינוך נביאים. לכך יש להוסיף את העובדה שמאלפת שהנביא אינו קם מתוך מעמד חברתי מיוחד: עמוס נלקח מאחרי הצאן במורדות הרי יהודה המובילים למדבר, מיכה מכפר חקלאי בשפלה, ישעיה מן האצולה בירושלים הבירה, ירמיה מכפר כהנים שבין ירושלים למדבר יהודה. הנביא אינו איש מקצוע אלא איש יעוד, והנבואה אינה פרנסתו אלא גורלו. אמציה רואה את עמוס כנביא מקצועי שבא מיהודה לבית-אל כדי "לאכל לחם"; עמוס עונה לו שאינו נביא ולא בן-נביא אלא בוקר ובולס שקמים שנלקח מאחרי הצאן ע"י אלהים. אם ישנם נביאים פרופסיונאליים הריהם נביאי שקר, אשר תוכן דבריהם נקבע ע"י העובדה שנבואתם פרנסתם (מיכה ג 5). נביא האמת נבדל מנביא השקר כשם שסוקרטס החכם האמתי נבדל מהסופיסטים חכמי השקר: הוא אינו איש מקצוע המתפרנס מנבואתו אלא אדם שהפך מחנך משום ש"אינו יכול אחרת".

כיצד נעשה אדם לנביא? פרקי ההקדשה מתארים מפנה זה כהתהפכות פתאומית: הנה בא אלהים ולוקח לו את משה או את ירמיה, את עמוס או את ישעיה. אך לא די בקביעה זו מצד אלהים: הנביא צריך לקבל עליו את היעוד. פרק ההקדשה אינו מוסר לנו צו הקדשה בלבד אלא גם דיאלוג בין אלהים לנביא, ומתוך דבריו של הנביא באותה שעה אנו יכולים לעמוד במקצת על תקופת ההתכוננות הנפשית שקדמה לה. הן דבר הוא שנביאים כמשה וכירמיה מסרבים בשעת ההקדשה לקבל את היעוד. האם לא התמודדו כבר עם יעודם לפני כן – ודחו אותו? אולי בתקופה האחרונה שלפני ההקדשה חש הנביא בקרבו את הצורך לקום ולהושיע את העם מעבדותו או מחטאתו, לרומם אותו מניוונו הרוחני אל חיי האמת שלו; אלא שעם הרצון העז לפעולה מתעוררים בו הספק שמא לא הוא האיש, היראה מפני עוצם התפקיד והחרדה פן יכשל בו. שעת ההקדשה היא כנראה השעה בה מגיעים גם הספקות גם הכרת היעוד לנקודה האינטנסיבית ביותר, והיא, במיוחד, השעה בה נפתרים כל הספקות ע"י הכרת היעוד החזקה מכולם. הכוח העליון של אלהים הוא שמגביר את הכרת היעוד על כל הספקות ומכריע לצדה בצרה מוחלטת. עד כה שוחח הנביא עם עצמו, אך עתה, בשעת ההקדשה, הוא מדבר עם אלהים, או – נכון יותר לומר – אלהים מדבר עמו ומדבר בו.

קבלת היעוד נובעת במישרים מן העובדה שאלהים מדבר לנביא כלומר מעובדת ההתגלות בשעת ההקדשה. ישנם בודאי אספקטים חיצוניים להתגלות זו, אם כראיית אלהים בהיכל ע"י ישעיה או ראיית הסנה הבוער באש ע"י משה, ואם כתחושת אלהים בטבע ע"י ירמיה, אבל התגלות חיצונית זו הנה המשך ותוצאה של התרחשות פנימית בקרב הנביא, של התעצמות המלחמה בקרבו, והיא היא הפתרון לכל הספקות. אך כדי שתוכל להיות פתרון כזה עליה להפוך מראייה לשמיעה: לא מראה אלהים קובע את דרך הנביא אלא קולו ודברו. אכן מעבר זה ממראה אל קול הוא גם שמסמל את כל אופיה של הנבואה. הנביא אינו מתאר מראות אלהים אלא מוסר את דברו; אין הוא חוזה חזיונות אלא אומר את האמת. המעבר מן המראה אל הקול הוא המעבר מתפישה פיזית של אלהים לתפישה רוחנית, זו ההתעלות מן ה"רואה" אל הנביא בטרם תשקע הנבואה שוב בראייה האפוקליפטית הנרמזת כבר ביחזקאל השב ורואה תמיד מראות אלהים. בין ה"רואה" הקדום לרואה המאוחר ה"גלייני" פועל הנביא, השומע ומוסר את "קול ה' לעיל יקרא" (מיכה ו 9), את דבר האלהים הנועד לכוון את רוח האדם ומעשיו. אפשר אמנם לטעון שאף הקול חושני הוא, אך מעמד אליהו בהר חורב (מל"א יט) מלמדנו שקול אלהים לנביא הוא "קול דדמה דקה". הסתירה הפנימית שבקישור קול ודממה היא היא סילוק הבחינה הפיזית מכל וכל. לא באזנים מצלצל הקול אלא ברוח, ולא בהר חורב הוא נשמע (מל"א יט 9: "מה לך פה אליהו") אלא בכל מקום ומקום בו חלה התרכזות רוח גדולה של נביא.

בשעה ראשונה של התרכזות זו, שהיא שעת ההקדשה, אומר לו הקול שעליו להיות לנביא. על דברים אלה מגיב הנביא בציינו את חולשתו (משה ירמיה) או את טומאתו (ישעיה), כלומר את הוויתו האנושית הרגילה, ואילו אלהים מוציא אותו מהוויה זו בטהרו אותו ובנתנו לו כוח מיוחד. בשעת ההקדשה מקבל הנביא גם יעוד גם כוח למלא את היעוד. הוא נעשה "לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחמות נחשת" (ירמיה א 18) ומצחו מעתה "כשמיר חזק מצר" (יחזקאל ג 9). עם הסתלקות אישיותו נעלמות גם חולשותיו האישיות. הנותן לנביא רוח נותן לו גם כוח. והנביא זקוק לכוח זה כי הנה הוא עתיד לעמוד במערכה נגד "כל הארץ, למלכי יהודה לשריה לכהניה ולעם הארץ" (ירמיה א 18). "הנה נתתי את פניך חזקים לעמת פניהם ואת מצחך חזק לעמת מצחם", משום שהעם אליו שלוח הנביא הם "חזקי מצח וקשי לב", סרבים וסלונים, עקרבים, בית מרי (יחזקאל ג 7-8, ב-6). הוא יוכל לעמוד נגדם רק מאחר שאלהים עמו.

הנביא יתקומם נגד העם והעם יתקומם נגדו. כי מעצם מהותו של הנביא שישחה נגד הזרם שיתייצב תמיד נגד דעת העם והלכי רוחו, התנהגותו ואורח חייו, - והעם המבקש להתמיד בחייו הרגילים יחפש דרכים לסלקו. הנביא בא לשנות את הוויתו של העם ולהפכו לעם אלהים כשם שאלהים הפך את הוויתו שלו ועשהו לאיש אלהים עם ההקדשה. דבר הנביא צריך להיות לעם הקדשה המטלטלת אותו והופכת את רוחו מן הקצה עד הקצה. הנביא הוא המחנך הקיצוני של העם, - אך העם אינו רוצה בחינוכו. אם חינוך בכלל הוא תהליך קשה, על אחת כמה וכמה קשה חינוך עם, חינוך המון אנשים בוגרים נוקשים בדעותיהם ובמנהגיהם.

מאמץ חינוכי זה נגד הזרם הוא סימן הבחנה מובהק בין נביא האמת לנביא השקר. נביא השקר אומר לעם את אשר הוא רוצה לשמוע; נביא האמת – את אשר הוא צריך לשמוע. זה מאשר את העם בעמדתו הנוכחית – וזה שוללה על מנת לטפח בו עמדה חדשה. זה מסתגל לעם – וזה מסגל את העם אליו. זה מקבל את הוויתו של העם כמות שהיא – וזה מתקומם כנגדה בשם הוויתו האידיאלית. כי נביא האמת המתקומם נגד העם עושה זאת למען העם. הוא נלחם נגד חיי השקר של העם לשם חיי האמת שלו, נגד המציאות לשם האידיאל. בימי שלום הוא מנבא גלות וחורבן משום שנראה לו שרק לאחר הריסת המציאות הנוכחית יוכל האידיאל להתממש, ואילו בימי שואה הוא מנבא נחמה משום שעם ישראל, ממורק מחטאים, חייב להמשיך בקיומו על מנת לממש את תוכניותיו של אלהים.

אך התפרצויות הנחמה הגדולות של הנביאים אינן רק צורך רעיון אלא הן קודם כל עדות לרגש אהבה ללא מצרים לעמם. נוכל לחזור מן הנחמה אל התוכחה ולראות שאף בשעת התוכחה אוהב הנביא את העם וכואב את כאבו, ואולי הוא מוכיח משום שהוא אוהב. אפשר להוסיף ולומר שהאוהבים הגדולים בין הנביאים, הושע וירמיה, הם גם המוכיחים המרים ביותר, ולא קשה גם להראות שהתוכחה קשה לנביא עוד יותר משהיא קשה לעם. ירמיה אינו יכול לשאת את דברי תוכחתו ואת נבואות הפורענות שלו, אך אפילו נביא כה שלם עם תוכחתו כעמוס מבקש סליחה מאלהים בשם יעקב "כי קטן הוא" (עמוס ז 2). כפילות זו מובילה למעמד כפול של הנביא בין אלהים לעם: תפקידו העיקרי למסור לעם את דבר אלהים, לנבא, אך יש והתפילה באה במקום הנבואה, ואז הוא פונה בשם העם אל אלהים ומבקש את סליחתו.

האם מאמין הנביא בהצלחת מפעלו? עלינו להיזהר מלראותו כאוטופיסט חולם חלומות. לנגד עיניו עומדים תמיד כאחד האידיאל והמציאות; הוא אידיאליסט בעל חוש ריאליסטי מפותח ביותר. ומכאן יחסו הפרדוקסלי לתפקידו: הוא רואה את המציאות בבהירות כה רבה עד שאין הוא משלה עצמו כלל שיצליח במפעלו, אך מצד שני האידיאל הנבואי כופה עצמו עליו עד ששוב אין הוא יכול שלא להינבא – ועל כן הוא מנבא תוך הכרה ברורה מראש בכשלון נבואתו. הנביא בא לשנות את העם, וכבר עם ההקדשה הוא יודע שלא ישיג את מטרתו (ישעיה ו 10, יחזקאל ג 7)! מצב טראגי זה מקבל משמעות מיוחדת מתוך הכרתו של הנביא כי יש ערך לנבואתו גם עם כשלונה: "וידעו כי נביא היה בתוכם" (יחזקאל ב 5). יתכן שהנבואה תפעל לאחר שנכשלה, וזעזועים חיצוניים, כמו הגלות, יעוררו את העם להשתנות בהתאם לחזונה. הנביא אשר ניבא לדורו וצפה בכשלונו ידע עם זאת שהוא מנבא גם לדורות הבאים וכלפיהם הוא עתיד אולי להצליח. ויתכן שזה הגורם העיקרי להפיכת דברי הנבואה לספרי הנבואה. מכאן ברור שחזונות העתיד של הנביא אינן אוטופיות גרידא: הוא מאמין שדבריו יקדמו את הגשמתם. הנביא אינו חי על אי בודד אלא בתוך המהלך ההיסטורי ומתוכו, והוא מאמין ביכלתו לשנות מהלך זה בהתאם לכוונת אלהים באדם ובעם.

לאחר שעת ההקדשה מזדהה הנביא עם תפקידו לחלוטין וחי מתוכו. אך מה תפקידו? כדאי לראות לשם כך את המבדיל בינו לבין המנהיגים האחרים. בהבדל מכולם אין לו כל משרה רשמית של מנהיגות ואף אינו רוצה בה בשום פנים. הוא אינו מושל חילוני בדומה למלך או לשר, הוא אינו מנהיג דתי השומר על מוסדות הדת ככהן, אף אינו כ"איש האלהים" הרשמי הניצב ליד המלך. מנהיגותו היא מנהיגות רוחנית ללא כל מעמד מוגדר, ומאחר שדבר אלהים הוא לו הסמכות העליונה, הריהו כופר בסמכות העליונה של כל המנהיגים הרשמיים במדינה ומוכן תמיד להתקיפם. אין הוא מתקיף אותם כדי לקבל מהם את השלטון, כי אין הוא מבקש כלל שלטון. אין הוא מתקיף אותם על היותם מנהיגים אלא על אי-היותם מנהיגים. הנביא הוא המנהיג הרוחני הלא-קרוא, המבקר העליון של העם ושל מנהיגיו, של המדינה ושל אנשיה, בשם אלהים; תפקידו כאיש הרוח לחנך עם לדרך אמת ולהחזירו אליה.

כיצד ממלא הנביא את תפקידו? – ע"י הדבר. הנביא עומד בשער או בחצר המקדש לפני העם ומוסר לו את דבר אלהים. הוא מאמין שיש בכוחם של דברים לשנות את חיי השומע, ואמונה זו קובעת את אופיים ואת צורתם. שכן מתוך הדברים עולים רעיונותיו של הנביא על המוסר ועל החברה, על הדת ועל אלהים, על המדינה ועל האנושות, אך אין רעיונות אלה מסודרים במערכת מלוכדת שיטתית. הנביא אינו הוגה דעות הבא לבנות מסכת אמתות אלא מחנך הקורא לדרך תשובה, אם גם תאור דרך התשובה מבליע בתוכו השקפת חיים שלמה. הנביאים הם הוגי הדעות של התנ"ך אך אין הם תופשים כך את עצמם, כי מטרת הגותם בתוצאתה המעשית, כשם שנביא הוא משורר גדול בלא להיתפש כלל ל"אמנות לשם אמנות", כן הוא גם הוגה גדול בלא להיתפש כלל לאידיאל של אמת למען האמת. לא זו בלבד שאמתותיו מצטמצמות לתחום המעשי של המוסר והדת אלא גם בתחום זה עצמו הוא רואה את העיון כאמצעי למעשה. אולי כאן הסבר מה לעובדה המעניינת שהנביא אינו רואה עצמו כמגלה אמתות בלתי ידועות אלא כמזכיר אמתות יסוד ישנות על חיי האדם שצריכות לכאורה להיות ידועות לכל.

גילוי האמת ויצירת היפה הם לנביא כלים להשגת הטוב ועל כן בקראנו בנבואה אנו חשים שהנביא מגלה אמת ויוצר יופי כמעט שלא במתכוון. כלי אגב אלה מתקשרים יחד: לא במערכת הגיונית מלוכדת מוסר הנביא את דבריו אלא בפרקי שירה. זאת אחת מעובדות היסוד להבנתו ולהבנת הנבואה כאחד. אם גם הנביא אינו מכיר בעצמו כמשורר הנה רשאים אנו כמעט לראות בשירתיות את סימן ההיכר החיצוני להשראה הנבואית. דבר אלהים נמסר לנביא כשירה, כי קול הדממה הדקה נשמע ברחשי הלב ואינו מועבר להגות שכלית קרה. הצורה השירית משרתת גם את כוונתם המעשית של הנביאים, כי דברי מחשבה שיריים עשויים להשפיע על השומעים יותר מדברי מחשבה מנוסחים ומדויקים.

הסתכלות מקרוב בפרקי הנבואה מגלה לנו את האמצעים השיריים החינוכיים בהם משתמש הנביא כדי להשפיע על שומעיו, הוא מתאמץ תמיד וככל האפשר להמחיש ולממש את הרעיונות המופשטים ביותר, ונטיה זו להמחשה הנה גם ממהותה של השירה גם מתודה חינוכית מובהקת. הנביא חושב במראות כדי שיראו אף השומעים. הנביא מדבר במשלים כדי לקרב את הנמשל לרוחם. הנביא עושה מעשים סמליים לפני העם כדי להמחיש את המסומל, ומתוך היבלעותו בשליחותו הוא רואה אפילו פרשות שלמות מחייו הפרטיים כסמלים חיים; יש וחייו כולם יהפכו סמל לרעיונותיו. המראה, המשל והסמל הם האמצעים החינוכיים העיקריים שביד הנביא, וכשם שהוא ניצל אותם כדי לקרב את רעיונותיו לשומעים כן אף אנו בעבודתנו החינוכית ננצלם כדי לקרב את נבואותיו ללומדים.

אך לא די במראה, במשל ובסמל; אחר הכל אלה מצויים רק בפרקים בודדים פה ושם. חשוב יותר לראות שכמשורר אמתי חושב הנביא תמיד בדימויים והשאלות עד שבכל פרק נבואה נמצאם לעשרות. כמשורר הוא מוסר את חזונו המיוחד הנעלם בתמונותיום יום שהן בחינת מכנה משותף בינו לבין שומעיו-קוראיו. מגמתו למסור לאדם את דרכי אלהים ומחשבותיו, אך הן כגבוה שמים מארץ כן גבהו דרכי אלהים ומחשבותיו מדרכי האדם ומחשבותיו (ישעיה נה 9), ועל כן הנביא, התופש את אלהים תפישה רוחנית נעלה ביותר, מוסר אותו ואת דרכיו בדימויים חיים.1) משום ש"אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש" (ישעיה מ 25) על כן "ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה" (הושע יב 11); הנביא משתמש בדימוי כדי למסור את הנעלה מעל כל מחשבה ומרומם מעל כל דימוי. והוא רשאי לעשות זאת בהתאם לתפישת הטבע בתנ"ך, לפיה "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהלים יט 2). אם הטבע כולו מעיד על יוצרו הנעלם הנה אפשר להשתמש בתופעות הטבע כבסימני היכר ודימויים חיים למהות אלהים ודרכיו באדם ובעולם. כל מעשי הטבע ומראותיו הן קצות דרכיו של אלהים ועל כן שמץ דבר ממנו נשמע דרכם (איוב כו 14).

כבר בפסוק הראשון של נביא הכתב הראשון נמצא דימוי לאלהים הלקוח מתופעות הטבע הקרובות לאותו נביא-רועה: "ה' מציון ישאג ומירושלם יתן קולו – ואבלו נאות הרעים ויבש ראש הכרמל" (עמוס א 2). כנראה אין דימוי זה מקרי לעמוס אם הוא מפתח אותו ואומר: "אריה שאג מי לא יירא, ה' אלהים דבר מי לא ינבא?" (ג 8). דימוי האריה של עמוס מגלה צד אחד של האל המסתתר, ואילו ירמיה, המדמה את אלהים ל"מקור מים חיים" מגלה צד שני, המתעצם והולך דוקא בטענו נגד אלהים על כי הפך להיות לו "כמו אכזב מים לא נאמנו" (ירמיה ב 13, טו 18). האם נטעה אם ננסה דרך ההבדל בדימוייהם של עמוס וירמיה לראות גם הבדל בתפישתם את אלהים? אם בדרך כלל "הסגנון הוא האדם" הנה רשאים אנו לחתור דרך הדימויים לתפישת חייו של הנביא המדמה. מענין מבחינה זו להתחקות על הדימויים השונים שנתנו הנביאים ליחסים בין אלהים לישראל עמו. פעם אלהים הוא המלך והעם נתיניו, פעם הוא האדון והעם עבדיו, פעם הוא האב והם הבנים, פעם הוא הרועה והעם עדרו, פעם הוא הבעל והעם אשתו או הוא האוהב והעם אהובתו, ואילו אחד ממשוררי תהלים רואה את עצמו מול אלהים אפילו כ"גמל עלי אמו" (תהלים קלא 2). כל דימוי מוסר תפישה אחרת של היחסים בין אלהים לעם, וכך הוא מגלה את רוחו המיוחדת של הנביא. ישעיה מרבה לכנות את אלהים מלך ואדון, כי אלהיו אלהי מרחוק, אך הושע, ירמיה וגם ישעיה השני רואים אותו לרוב כבעל, כי הוא להם אלהי מקרוב. הושע וירמיה מרבים לדבר על בגידת ישראל באלהיו כבגידת אשה בבעלה, וכך הופעת האשה האהובה לזונה. הם מבקשים את התשובה, את התחדשות האהבה, את שינוי לבה של אשה הבוגדת, ואז אלהים הוא הבעל המפתה את אשתו לשוב אליו (הושע ב 16). בדימוי הבעל והאשה גדולה אהבת הנעורים הראשונה, קשה ההתנכרות והבגידה, ועמוקה השאיפה לתשובה ולחידוש הקשר (ירמיה, פרקי ב-ג במיוחד, הושע פרקים א-ג). אך עצומה השנאה כשהיא אהבה הפוכה, ועל כן אין תוכחות כה נוקבות וקשות כתוכחותיהם של הושע וירמיה. בנבואת הנחמה של ישעיה השני מצהיר אלהים על הסליחה ועל חידוש האהבה בעקבותיה, וכך הופכת האשה הזונה המשרכת דרכיה להיות שוב לבתולת בת-ציון ולמבשרת ציון.

נביא נביא ודימוייו. אמנם לשון משותפת ודימויים משותפים לכל הנביאים, ועם זאת אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. נרשום לפנינו את דימוי היסוד של כל נביא וננסה ללכדם למסכת אחת, וזאת לא כדי לצוד דימויים אלא כדי לצוד את עולמו של הנביא. דימוייו של הנביא יעזרו לנו קודם כל, כשם שעזרו לשומעיו, להבין את רעיונותיו. אך אנו, המתענינים באישיותו יותר משומעיו בני דורו ננסה נא לחדור דרך דימוייו ושירתו גם אל אישיותו. הושע וירמיה מרבים להשתמש בדימויי האהבה משום שרעיון האהבה מרכזי בנבואתם, אך רעיון האהבה מרכזי לנבואתם משום שתחושת האהבה מרכזית לחייהם. סגנונו הקטוע והשסוע של הושע, שאינו ניתן להבנה בלא הוספת סימני קריאה רבים, מעיד על נפש קטועה ושסועה, ואילו הסגנון הנשגב, החגיגי והאובייקטיבי של ישעיה מעיד על רוממות שלוה באישיותו.

וכך אם עמדנו עד כה על דמות הנביא בכללותה עלינו לזכור מעתה שדמות זו אינה אלא המכנה המשותף לנביאים השונים, ושבכל נביא ונביא מצטרפות התכונות שמנינו עד כה לאינדיבידואליות מיוחדת. בהוראת כל נביא עלינו לראות איפוא גם את האידיאה של הנביא בכלל וגם את אישיותו המיוחדת. ראינו את היסודות המשותפים לכל הקדשה נבואית, אך הן בסופו של דבר מגיב כל נביא להקדשה בדרכו שלו, ותאור כללי של ההקדשה הנהו הכללה בלתי מדויקת. עמוס מציין עובדה פשוטה – שאלהים לקחהו מאחרי הצאן, ישעיה מוסר לנו על הסכמתו המיידית לתפקיד, משה וירמיה היו במסרבים. כך עולים לפנינו לפחות שני טיפוסים – הנביא המזדהה מיד ולחלוטין עם תפקידו, והנביא המהסס ומסרב עד לרגע האחרון של הכפיה. בהבדל מכל ההקדשות הפתאומיות הללו ניתנת לנו הקדשתו של הושע, הנמשכת שנים אחדות. ההבדלים המתגלים בהקדשה שבים ומתגלים גם לאחר ההקדשה. עמוס וישעיה אינם מרמזים על כל חולשה אישית במשך שנות השליחות, כי אישיותם סולקה לחלוטין, אך משה וירמיה פונים מפעם לפעם לאלהים ומתחננים לפניו שיניח להם מתפקידם ומסבלם. נביא אחד אימפרסונלי ביותר (ישעיה), ואילו נביא שני פרסונלי ביותר (ירמיה). זה מרבה בנבואות תוכחה (עמוס), זה מרבה בנבואות נחמה (ישעיה השני), וזה תוכחתו ונחמתו קיצוניות (ירמיה). נביאים כעמוס והושע פונים רק לעם, ואילו נביאים כישעיה וירמיה פונים גם באופן אישי אל המלכים ומתערבים התערבות ישירה בחיים הפוליטיים של המדינה.

הנביא האישי ביותר הוא ירמיה, ואישיותו מתגלה לפנינו בפרוטרוט הן בתפילותיו והן בסיפורים על חייו שנכתבו כנראה בידי ברוך בן נריה. אם התבלטות והתחבטות אלו של האישיות אינן הולמות את הנביא, הנה לנו כדאי במיוחד לנצלן מבחינה חינוכית כדי שנביא אחד לפחות ייראה לפנינו בכל נפתולי נפשו ומהלך רגשותיו. אך בסופו של דבר אישיותו של הנביא מתגלה לנו יותר מכל ברעיונותיו המיוחדים לו, כשם שהמהות הכללית של הנביא מתממשת במיוחד ברעיונות הכלליים המשותפים לכל הנבואה. המהות הכללית של הנביא, האישיות של נביא זה או אחר, רעיונות היסוד המשותפים לנבואה, הרעיונות המיוחדים בנבואת נביא זה או או אחר, - אלה ארבע נקודות מבט לראות מתוכן כל פרק ופרק שבנבואה, ואין להפריד בין האחת לשניה כי כל אחת מלמדת על חברותיה ומאירה אותן.

עלינו לפתוח מעתה ולקרוא בכל אחד מהנביאים. בכך אנו עוברים אל העיקר: אנו עוברים מן הנביא אל הנבואה.

הערה:
1) מבחינה זו מעניין להשוות לפסוק הנזכר לעיל בישעיה השני את התאור האנתרופומורפי הקיצוני אצלו בפרק ס"ג 1-6 (להשוואה זו יש משמעות, כמובן, רק אם אין מייחסים את הפקרים גו-סו שבס' ישעיה לנביא אחר).

לחלקים נוספים של הפרק:

הנביא : אישיותו ודרכו (חלק זה)
עמוס
הושע

ביבליוגרפיה:
כותר: הנביא : אישיותו ודרכו
שם  הספר: הערכים החינוכים של התנ"ך
מחבר: אדר, צבי
תאריך: 1953
הוצאה לאור: ניומן, מ'
הערות: 1. לא הצלחנו לאתר את בעלי זכויות היוצרים. במידה ויאותרו בעלי הזכויות, נפנה אליהם לקבל את הרשאתם.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית