מוסד הנשיאות והנשיא הראשון

הנשיאות כביטוי לממלכתיות

כאשר עוצבה דמותו של המשטר במדינת ישראל, נקבע כי סמכויות הביצוע יהיו בידי הממשלה בכפיפות לרשות המחוקקת.

באשר למעמדו של הנשיא בישראל נקבע, כי הוא מייצג את המדינה ומבצע עניינים של טקס, כמו קבלת כתבי הַאֲמָנָה של שגרירים. עוד נקבע, כי הנשיא יהיה אישיות ממלכתית, שאינו מייצג עמדת מפלגה אלא את עמדת הציבור כולו.
לנשיאה הראשון נבחר המדען, פרופסור חיים וייצמן (1949), ובחירתו הייתה ביטוי להוקרה ולהכרת טובה של היישוב ושל התנועה הציונית לפועלו ולתרומתו להקמת המדינה.
כאשר התפטרה הממשלה הראשונה ב-1951 היה צורך לבחור מחדש גם בנשיא, מפני שכהונתו הוצמדה לכהונת הכנסת. ח' וייצמן נבחר אז לכהונה נוספת, אך כשנה לאחר מכן, ב-1952, נפטר.

ח' וייצמן הסתייג מכך שהנשיא חסר סמכויות לקבל החלטות בעלות אופי מדיני. ידועה האמרה המיוחסת לו: "ממחטה היא הדבר היחידי שהממשלה מרשה לי לדחוף בה את אפי."

וייצמן נשיא מועצת המדינה (יוני 1948)

ממקום מושבו הזמני בשוויץ עקב וייצמן אחר מהלך הקרבות במלחמת העצמאות ואחר גיבוש סדרי השלטון במדינת ישראל.

וייצמן ביקש להיות מעורב בעשייה המדינית ובייחוד בענייני חוץ, וקודם שעזב את ארצות-הברית פנה אל שרתוק, שהתמנה עם הקמת המדינה לשר החוץ, וביקש שיעדכנו אותו בכל הנעשה בארץ ובתכניותיה של הממשלה הזמנית, לא זו בלבד אלא שהצהיר הצהרות מדיניות, ובין השאר הודיע על נכונותה של ישראל לפנות את עכו ואת יפו, הודעה שהביכה את משרד החוץ. גם בזמן שהותו בפאריס פעל כדי להשיג את הכרתה של צרפת במדינת ישראל – למורת רוחו של נציג ישראל בצרפת.

שאלת מעמדו כנשיא הרבתה להעסיק את וייצמן. ביוני 1948 כתב לשרתוק שאין הוא רוצה להיות נשיא חזק על-פי הדגם האמריקני, או נשיא בעל תפקידים ייצוגיים בלבד, על-פי הדגם שהיה נהוג באותם ימים בצרפת. הוא ביקש להיות נשיא פעיל ולא לשמש קישוט בלבד. בקשתו לזכות בהגדרה ברורה של תפקידו לא נענתה, ובשל קשיי התקשורת ותנאי המלחמה לא הגיעו אליו הדיווחים הסדירים המובטחים על המאורעות הצבאיים והמדיניים. בסוף יולי התכוון וייצמן לפרוש מן התפקיד שהוטל עליו... וייצמן חזר בו מכוונת ההתפטרות בעקבות איגרת מרגיעה משרתוק.

חיים וייצמן על תפקידו

מתוך מכתב שכתב ח' וייצמן למ' וייסגל:

30 יולי 1948 [ארה"ב]

"החלטתי לנתק את קשרי עם הכהונה שנכפתה עלי, אינני מוכן לחפות בשמי על כל המתרחש כעת בארץ-ישראל ולהשלים עם כל דבר שעושה הממשלה בלא שאוכל להשפיע על הדבר או למנוע אותו. אילו נמצאתי במקום, ייתכן שהייתי חושב אחרת או רואה דברים באור אחר. אך אינני שם וקרוב לוודאי שלא אהיה שם עד המחצית השנייה של ספטמבר. בינתיים נוצרות עובדות שאצטרך להתייצב לפניהן, ואינני מוכן לעשות זאת. אינני רוצה, באמת ובתמים, ליצור שום תקלה או קושי למדינה החדשה, השקועה ממילא בבעיות חמורות וקשות לרוב, אך אינני יכול להשלים עם כך שאהיה רק שותף סביל במפעל, המתנהל על-פי קווים שאינני יכול לסמוך ידי עליהם. על כל פנים – אינני יכול להסכים להם בלי לדעת את כל העובדות. וידיעת העובדות נמנעת ממני, ולא לי לשפוט אם הדבר נעשה במתכוון ואם לאו. אני משער שהשחקנים העיקריים בדרמה החדשה עסוקים מאוד, אך אין זו סיבה ואף לא נימוק להניח לי לגשש כסומא בארובה. עליך לשלוח – ראה, ביקשתיך – העתק של מכתב זה אל שרתוק. הדבר צריך לשמש כהודעה על התפטרותי. מיד לאחר שאדע כי מכתב זה אמנם הגיע אליהם, אודיע על-כך בפומבי."

פעולות מדיניות של וייצמן (אפריל 1949)

בזמן ביקורו בארצות-הברית, באפריל 1949, עשה וייצמן מאמצים רבים להסביר את עמדתה של ישראל בשתי שאלות רגישות שעמדו בדרכה להתקבל כחברה באו"ם – עניין הפליטים והתביעה לשלוט בחלק היהודי של ירושלים. ...

כמה ימים לפני כן סעד וייצמן עם הנשיא טרומן בבית הלבן ודן עמו ביחסים שבין ישראל לערבים ובשאלת הפליטים. וייצמן ביקש לשכנע את הנשיא שרצונה של ישראל בפיוס עם הערבים הוא כן ואמִתי, והיא מוכנה לתרום את חלקה לפתרון בעיית הפליטים על-ידי יישובם מחדש במדינות ערב, אך לא תתיר את שיבתם לשטחה. לדברי עוזריו של טרומן, ביקורו של וייצמן בוושינגטון הוא שגרם לממשל האמריקני לפעול למען קבלת ישראל לאו"ם, והחלטה על כך התקבלה בישיבת העצרת הכללית, ב-11 במאי 1949. וייצמן הציג בפגישותיו את עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל, ודבריו קיבלו משנה תוקף מפני שבאו מפיו של אדם, שזכה באמונו המלא של נשיא ארצות-הברית.

החלפת הנשיאות (1952)

ב-1952, לאחר מותו של חיים וייצמן, נשיא המדינה, עלתה מחדש שאלת תפקידו של הנשיא בישראל.

אלברט איינשטיין היה אחד המועמדים שאליו הופנתה בקשה לכהן בתפקיד זה. הפנייה לאיינשטיין נעשתה על רקע אופיו של התפקיד – כביטוי להערכה ולכבוד ועל רקע היותו של וייצמן, הנשיא הקודם, איש מדע.
איינשטיין סירב להצעה.

אז הועמדו להצבעה בכנסת ארבעה מועמדים אחרים, שניאותו לקבל את התפקיד. לבסוף נבחר (אך רק בהצבעה שלישית) יצחק בן-צבי, שהיה איש ציבור ופעיל בחיים הפוליטיים מאז הוועד הלאומי וכן היה היסטוריון וחוקר.