השבחה : גזעים נדירים

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה ביקשו רבים לכונן עולם חדש לגמרי, שיהיו בו יותר צדק חברתי ויותר "סדר" מכפי שהיו בקודמו. בערים החליפו ה"מתכננים" את ערב-רב הבניינים בבתי דירות גדולים, פשוטים בגיאומטריה שלהם ומחוטאים. מחוץ לעיר שאלו החקלאים מדוע יש צורך בעשרות גזעי כבשים (בבריטניה, לפחות) ובחצי-תריסר גזעים, לפחות, של בקר או של חזירים. בוודאי עדיף, טענו, להחליט מה בדיוק דרוש לנו בכבשה, בפרה או בחזירה, ופשוט לפתח גזע רב-תכליתי אחד של כל יצור.

כל אחד יכול לראות את הקשיים הגלויים שבגישה דרקונית מעין זו: עם גזע אחד בלבד, לעולם לא תהיה עוד אפשרות לזכות ביתרונותיו של "און הכלאיים"; רחלות קטנות יצטרכו להמליט טלאים מהירי גדילה; אזורים שונים זקוקים לגזעים שונים המתאימים לתנאים מקומיים. אבל בכל זאת היה טעם בדברי החקלאים של הגל החדש. היו גזעים מודרניים שהתעלו בקצב גדילתם ובתנובתם ב-100 אחוזים או יותר על כמה טיפוסים "מסורתיים" – פרות מודרניות מניבות בין 5,000 ל-10,000 ליטר חלב בשנה, בעוד שהטיפוסים הישנים יכלו להניב רק 2,000 - ועולם הסובל ממחסור בחלבונים ובאנרגיה אינו יכול לבזבז את זמנו על רגשנות. כך החלה ה"רציונליזציה". בבריטניה החליפו הפריזיות השחורות-לבנות את גזעי איירשייר ודיירי שורטהורן, ועל החזיריות השתלט גזע לארג' וייט.

אבל היו אנשי חזון שהבחינו במגרעות מסחריות ומעשיות, מלבד האסתטיות. שווקים ואופנות עשויים להשתנות, כפי שהשתנו חדשות לבקרים מאז החל הגידול המסחרי של בהמות. התנאים עשויים להשתנות: אקלים, מחלות, מזון זמין. מכל הסיבות האלה היה צורך חיוני, חשבו אחדים, לשמר את השונות הגנטית המצויה בגזעים המסורתיים. אחד החלוצים בבריטניה היה הזואולוג סר סולי זקרמן, לימים לורד זקרמן, ששכנע את גן-החיות של ויפסנייד להעניק מקלט לעדר האחרון של כבשי נורפוק הורן שנותר לפליטה בבריטניה, אף שבימי ויליאם הכובש היה זה הגזע העיקרי במזרח אנגליה. לבסוף, ב- 1973, קמה קבוצה של חקלאים, מדענים ואוהדים מן הציבור הרחב והקימה את הקרן לשרידת גזעים נדירים, שהיא כיום המוקד העיקרי, כנראה, למומחיות בגזעים נדירים בעולם כולו.

העקרונות הכלליים - שונות גנטית היא דבר טוב, וגזעים נדירים הם בתי האוצר של השונות הזאת בחקלאות - עומדים מעל כל ספק. אולם רבים מן הגזעים האלה אכן נופלים בהרבה מן המודרניים, במה שנוגע לרמת ביצועים ול"יעילות". הסיבות לכך ברורות לגמרי. המשביח אינו יכול להגיע למקסימיזציה של ביצועים ויעילות, אם אין הוא חותר מפורשות לעבר הסגולות הללו. אבל רמת ביצועים ויעילות הן עניינים מסובכים על-פי-רוב, יש בהן שונות קיצונית מפרט לפרט אפילו בין אחים לשגר, ומדידתן היא לפעמים קשה ביותר וגוזלת זמן. לדוגמה, כאמור, הפוטנציאל של פרי הרבעה נמדד על-פי מבחן הצאצאים. קיצורו של דבר, רק גנטיקאים מקצועיים, הפועלים בהיקף עולמי למעשה, יכולים להגיע למקסימיזציה של ביצועים ויעילות, מתוך עדרים גדולים שאפשר לטפל בהם בתנאים מבוקרים. הגזעים המסורתיים, לעומת זאת, פותחו רובם ככולם כלנדרייסים למעשה, החל ממאגרים גנטיים קטנים, אם כי בתוספת יבוא חד-פעמי פה ושם (כגון החזירים הסיניים שהובאו לבריטניה במאה השמונה-עשרה, או הסוסים הערביים). הם נבררו בעיקר על-פי טביעת עין ולא במבדקי ביצועים מדוקדקים, כשהשופט בתצוגה הוא המחליט מה משובח. בהתפתחות זו נודע תפקיד חשוב למשוגות לב: קרניים ארוכות בפרות בריטיש לונגהורן, רגליים לבנות בחזירי ברקשייר, פרווה מסולסלת בכבשי לסטר לונגוול. כמובן, התכונות הללו שימשו בעיקר כ"סמנים" - הוכחת יוחסין - ולכל אחד מהגזעים הללו יש גם תכונות רצויות מבחינה מסחרית. עם זאת, רב המרחק משיפוט בתצוגות ועד מבחן צאצאים.

אף-על-פי-כן, בגזעים נדירים רבים יש יותר ממה שרואה העין. רבים מהם מתפקדים ברמה גבוהה בהחלט, ויצאו מן האופנה רק בגלל איזו תקלה היסטורית. בקר בריטיש וייט, לדוגמה, הוא גזע מעולה הן לחלב והן לבשר, אבל גם כאן יש מעגל קסמים, כי מרגע שגזע נעשה נדיר, יש מעט מדי פרטים לבחור מביניהם, ואי-אפשר לבצע את הברירה המדוקדקת הנחוצה כדי לחולל שיפורים נוספים. זאת ועוד, גזעים נדירים שונים מעמידים צאצאים מצוינים (המגלים און כלאיים) כשמכליאים אותם בגזעים רגילים. הן בריטיש וייט והן לונגהורן מצליחים יפה בהכלאה עם הגזע הפריזי.

כללית, הגזעים הנדירים הם מאגרים של שיגיונות פיסיולוגיים ודקויות התנהגותיות העשויים להתגלות ביום מן הימים כבעלי ערך רב. כבשי רונלדסי מאיי אורקני מסוגלים להתקיים על תפריט הכולל בעיקר אצות. כבשים אחרים לוקים במחסור בנחושת אם הם ניזונים מאצות, כי דופנות התאים של האצות עשירים באלגינטים המכבידים על קליטת נחושת. אבל כבשי רונלדסי קולטים נחושת ביעילות יוצאת מן הכלל. חוסרי מינרלים מסוגים שונים הם בעיה בכל רחבי העולם, ובהחלט יש מקום לגייס את היכולת הזאת לשירות. גזעים מסורתיים רבים של חזירים - סדלבק, לארג' בלק, גלוסטר אולד ספוט - מסתדרים יפה מאוד בתזונה עתירת-עשב. יש להם גם רגש אמהי חזק מאוד. כיוון שכך, כל השלושה מתוסגלים מלכתחילה לחיי מרעה פתוח, העשויים להחליף בקרוב את "בתי-החרושת לבשר" המצויים כיום בחוות, מטעמים של צער בעלי-חיים. בכיוון מעשי יותר, אנשים רבים אוכלים כיום פחות בשר, מטעמי בריאות בעיקר. כיוון שהם אוכלים פחות, הם יכולים להרשות לעצמם לשלם יותר תמורת איכות - ויש גזעים נדירים רבים שבשרם משובח במיוחד למאכל. בשר גלוסטר אולד ספוט הוא פשוט נפלא, ובשר טלה רונלדסי מעושן הוא מאכל תאווה. לבסוף, בחברות עשירות של חיים נינוחים, ייתכן שהבריות ידרשו מבהמות המשק שלהם דברים נוספים מלבד חלבונים. ייתכן שמשוגות אסתטיות יחזרו לתמונה. בקר בלטד גאלוויי בעל החגורה הלבנה על רקע שחור; כבשי הרדוויק, הנולדים שחורים ואחר-כך לובשים שלל צבעים; או כבשי קאסלמילק מוריט המרנינים, שצבעם אדום בהיר עדין: ייתכן שבעתיד יגדלו אותם כתוספת נופך לנוף, כפי שנהגו לא אחת בעבר.

אולם מגדלי הגזעים הנדירים ניצבים בפני בעיה קשה. רבים מהגזעים הללו לא יגיעו למיצוי הפוטנציאל המסחרי שלהם אם לא "יושבחו" עוד יותר, כפי שהושבחו הגזעים המסחריים. אבל שיפור פירושו ברירה, וברירה פירושה צמצום המאגר הגנטי. כיוון שכך, אם אמנם "יושבחו" הגזעים המסורתיים, יפחת ערכם כמאגרים לגנים נדירים. ואכן, יש לגדל את הגזעים הנדירים כאילו היו יצורי בר (ראו פרק 8) - במגמה להגביר את השונות הגנטית, דהיינו, ההפך מברירה. אבל מגדלי הגזעים הנדירים הם בדרך-כלל חקלאים מסחריים שאינם יכולים להרשות לעצמם לגדל בעלי-חיים "נחותים" רק בזכות הגנים הלא-נודעים שלהם; ומלבד זאת, כחקלאים, הם רוצים להשביח את בהמותיהם. כדברי ג'ו הנסון, המייסד והיו"ר של הקרן לשרידת גזעים נדירים, שהוא גם מנהל-שותף בפארק החקלאי קוטסוולד: "מבחינתי, יהיה זה מעציב במידה שלא תתואר אם איאלץ להרביע מזכר גרוע, בזמן שמה שאני באמת רוצה הוא להרביע מבעלי-חיים השובים את העין."¹ אבל לורנס אולדרסון, השוקד על ארגון תוכניות הרבייה של הקרן, כדרך שגני-חיות מארגנים את רבייתן של חיות בר (שוב, ראו פרק 8), אינו מודאג. החקלאים המגדלים גזעים נדירים אכן עלולים להפר את הכללים הקפדניים שקבעה הקרן, "אבל לא כל המגדלים מנסים לעשות את אותו הדבר. אם יש להם רעיונות שונים, הגזע שומר על שפע של רבגוניות." אין זו בדיוק עמידה באמות-המידה שקבעו גני-החיות המודרניים לרביית חיות בר, אבל נראה שיש כאן תשובה לבעיה, עד כמה שהדבר אפשרי מבחינה מעשית.

לסיום, יש לעמוד על ההבדל בין "הרביה" לבין "השבחה". העוסקים בהרביית יצורי בר שנשקפת להם סכנת הכחדה שואפים למקסימיזציה של השונות הגנטית באוכלוסייה הקיימת, והם נוקטים לצורך זה את השיטות המתוארות בפרק 8: השוואת גודל המשפחה, רביית-חוץ וכדומה. משביחי בהמות המשק חותרים לשיפורים ולצמצום המאגר הגנטי, כיוון שהם מתבייתים על אידיאל שנקבע מראש. בעבר נקטו מגיני חיות הבר בטעות שיטות המקובלות על חקלאים. סוסי פז'בלסקי przewalskii) caballus t(Equus לדוגמה, נבררו תחילה בעיקר על-פי נכונותם להתרבות בשבי. התוצאה היתה רביית-פנים, שאכן שמה קץ למאמצי הרביה רבים של גני-החיות בימים פחות נאורים. מגדלי הגזעים הנדירים של בהמות משק נופלים, למעשה, בין הכיסאות.

אבל מאמצי ההשבחה החשובים ביותר בעולם אינם אלה החותרים ליעילות בכל מחיר, או אלה המבקשים להחיות את תפארת העבר. העתידים ליהנות יותר מכול מן הגזעים המושבחים הם תושבי העולם השלישי. למרבה הצער, המאמצים שם - בדומה למאמצים הראשונים בהשבחת גידולים - שכרם יצא בהפסדם במקרים רבים. לכן, לסיכומו של פרק זה, עלינו לשאול את עצמנו מהו בדיוק פירושה של "השבחה".

1. Variety in Vogue, New Scientist, 18 March 1989, pp.50-3

לפריטים נוספים מתוך הפרק:

השבחה
השבחה : השפעת החקלאים הראשונים על צמחים ובעלי-חיים
השבחה : ההשבחה שמלפני המשביחים
השבחה : מין חדש על רגל אחת: פוליפלואידיות
השבחה : הופעת המשביח המקצועי
השבחה : יתרונות ההשבחה המודרנית על החקלאות הפשוטה
השבחה : רביית-פנים ורביית-חוץ
השבחה : הכלאה לאחור
השבחה : מכלוא F1
השבחה : הרחבת המאגר הגנטי
השבחה : גידולים חדשים באמצעות פוליפלואידיות
השבחה : משחקי כרומוזומים
השבחה : הכפלה אל-זוויגית
השבחה : הזינוק הגדול קדימה: תרבית רקמות צמחים
השבחה : שונות סומקלונית
השבחה : מכלואים סומטיים
השבחה : בהמות משק
השבחה : "יעילות"
השבחה : גזעים נדירים (פריט זה)
השבחה : "השבחה" מהי?