עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > משפחת האבות > סיפורי אברהם
משכל (ידעות  ספרים)


תקציר
גירוש ישמעאל (בראשית כא) מופיע בסמוך לפרשת העקדה (בראשית כב). קריאה מדוקדקת של סיפור גירוש ישמעאל מוכיחה כי זהו בעצם סיפור מקביל לעקדת יצחק. המאמר מרחיב את ההקשר של הסיפור המקראי – הן בקשר לדמותו של אברהם כאב שמקריב את שני בניו, והן במובן הרחב יותר, של חוויית העקדה כחוויה מרכזית ומכוננת בדת ובתרבות. ליצחק ולישמעאל, שגדלו בנפרד והלכו בדרכים נבדלות, היתה חוויה מכוננת אחת.



עקדת ישמעאל : חוויה מכוננת אחת
מחבר: פרופ' אוריאל סימון


אנו רגילים לחשוב שיצחק נעקד על ידי אביו דווקא בשל היותו בנו היחיד והאהוב של אברהם – "קח את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק". אבל המאמר הבא מבקש לערער על הנחת יסוד זו ולטעון כי אברהם "מקריב" גם את בנו ישמעאל. במסורת המוסלמית למשל מצויה גרסה חלופית לעקדה ובה שונתה זהותו של הבן הנעקד. אוריאל סימון מסביר במאמרו שאין זה מקרה אפוא שגירוש ישמעאל (בראשית כא) מופיע בסמוך לפרשת העקדה (שם, כב). קריאה מדוקדקת של סיפור גירוש ישמעאל מוכיחה כי זהו בעצם סיפור מקביל לעקדת יצחק. גישות אלו מרחיבות את ההקשר של הסיפור המקראי – הן בקשר לדמותו של אברהם כאב שמקריב את שני בניו, והן במובן הרחב יותר, של חוויית העקדה כחוויה מרכזית ומכוננת בדת ובתרבות. ליצחק ולישמעאל, שגדלו בנפרד והלכו בדרכים נבדלות, היתה חוויה מכוננת אחת.

רבים ובולטים ההקשרים הענייניים והלשוניים שבין גירוש ישמעאל לעקדת יצחק. אברהם אבינו נצטווה להיפרד לנצח משני בניו, פרדה שיש בה מוות פוטנציאלי במקרה הראשון ומוות בטוח במקרה השני.

שני הצווים מלווים בהדגשה של גודל הקורבן הנדרש: "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך" (בראשית, כא 12) בגירוש ישמעאל ואמו, ו"קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת" (שם, כב 2) בעקדת יצחק. בשתי הפעמים ההיענות של אברהם שלמה וזריזה: "וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה, ותלך ותתע..." (כא 14), ובלשון דומה עד מאוד: "וישכם אברהם בבוקר... ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו, ויבקע עצי עלה ויקם וילך..." (כב 3), וביום השלישי: "ויקח אברהם את עצי העלה וישם על יצחק בנו..." (פסוק 6).

בשתי הפרשיות משוכנע הקורא שמותו של הילד ודאי. לגבי ישמעאל – בגלל הייאוש הגמור של אמו: "ותשלך את הילד תחת אחד השיחם. ותך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד, ותשב מנגד ותשא את קלה ותבך" (כא 16-15), ולגבי יצחק – בגלל ההחלטיות הגמורה של אביו: "וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחט את בנו" (כב 10).

בשני המקרים באה ישועת ה' כהרף עין: "ויקרא מלאך אלהים אל הגר מן השמים ויאמר לה: מה לך הגר, אל תיראי..." (כא 17), וממש כך בשנית: "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים... ויאמר: אל תשלח ידך אל הנער..." (כב 12-11).

שדה הראייה מתרחב

מכוחה של בשורת הישועה מתרחב שדה הראייה של שני ההורים, והם רואים לפתע מה שלא היו מסוגלים לראות קודם לכן ופועלים בהתאם לכך: "ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים, ותלך ותמלא את החמת מים ותשק את הנער" (כא 19); וכיוצא בזה אצל אברהם: "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו" (כב 13).

כגודל הסכנה שריחפה על חיי הבן, כן גודל הברכה המובטחת לו: אימת ההכחדה הגמורה מתחלפת בהתרבות מופלגת ובגדולה לאומית. להגר ניתנת הבטחה על ישמעאל "כי לגוי גדול אשימנו" (כא 18). וכיוצא בזה וביתר שאת מובטח לאברהם עצמו (באמצעות יצחק): "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, וירש זרעך את שער איביו. והתברכו בזרעך כל גויי הארץ..." (כב 18-17).

גם התוצאה לטווח ארוך דומה למדי אצל שני בניו של אברהם. על ישמעאל מסופר שהוא זכה לברכת השמים ("ויהי אלהים את הנער ויגדל"), למקור מחיה שאינו מצריך בעלות על הקרקע ("ויהי רבה קשת", כלומר צייד), לתחום מחיה נרחב ("וישב במדבר פארן") ולהבטחת ייחודו הלאומי על ידי נישואים לאשה מארץ המוצא של אמו ("ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים") (כא 21-20).

ויצחק – עליו עתיד עבד אברהם לספר בחרן:

ותלד שרה אשת אדני בן לאדני אחרי זקנתה, ויתן לו את כל אשר לו [כמפורט בפסוק הקודם: "וה'
בירך את אדני מאוד ויגדל, ויתן לו צאן ובקר וכסף וזהב..."] ...וישבעני אדני לאמר, לא תקח אשה
לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בארצו. אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי, ולקחת אשה לבני.

כד 38-36

הקבלה עקבית

מה הפשר של ההקבלה העקבית והבולטת הזו? קודם לכול וראש לכול שהשילוח של ישמעאל היה מבחינה אובייקטיבית וסובייקטיבית כאחד בגדר עקדה. לעקדת יצחק קדמה אפוא עקדת ישמעאל, כפי שלזו קדם הצו הראשוני על אברהם להיפרד מעל הוריו ומעל אחיו ולהתנתק מכל קשריו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך" (יב 1). אך ההבדל בין שתי הפרדות הראשונות (מתרח ומישמעאל) ובין האחרונה (מיצחק) הוא מכריע: הראשונות יש להן תכלית ברורה ומובנת – "ואעשך לגוי גדול" (פסוק 2) ו"כי ביצחק יקרא לך זרע" (כא 12), ואילו עקדת יצחק – נוראותה הבלתי-נתפסת היא בכך שתכלית זאת עצמה נדרשת עתה כקורבן.

צד שווה בעקדת ישמעאל ובעקדת יצחק הוא שלכאב הנורא של פרדה סופית מבן התלווה הקושי המצפוני שבעשיית מעשה לא מוסרי ביסודו. בהעלאת יצחק לעולה אברהם נתבע לעבור על איסור שפיכות דמים "שפך דם האדם, באדם ישפך" (ט 6), ובהרחקת ישמעאל הוא נצטווה להישמע בכול לדברה של שרה, הדורשת ממנו לנשל את בנו מן הירושה ולגרש אותו ואת אמו בחוסר כול למדבר הגדול המפריד בין ארץ כנען לארץ מצרים, אשר סכנה מוות צפויה לתועים בו: "...גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (כא 10). כפי שמבהיר רבי אברהם אבן עזרא בביאורו לבראשית כא 14:

ורבים יתמהו מאברהם: איך גירש בנו, גם שלח בן עם אמו ריקם, ואיה נדבת לבו? והתמה מאליה
שיתמהו, כי אברהם עשה ככל אשר ציווהו ה', ובאילו היה נותן ממון להגר שלא ברצון שרה, לא שמר
מצוות ה'. והנה באחרונה אחרי מות שרה נתן מתנות לבני ישמעאל (כמסופר בבראשית כה 6).

ואולם אם עקדת יצחק היתה בגדר ניסיון שלא ימומש, ועל כן אי-אפשר היה לגלות מראש לאברהם הן שתיחסך ממנו שפיכת דם בנו והן שאחרית הילד תהיה טובה, הרי בגירוש ישמעאל מובטח לו מראש הן שהמעשה מוצדק (באשר הוא נחוץ להגשמת הייעודים הלאומיים הנפרדים שה' הועיד לשני בניו), והן שאחריתו של הנער תהיה טובה: "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה, כי ביצחק יקרא לך זרע. וגם את בן האמה לגוי אשימנו, כי זרעך הוא" (בראשית כא 13-12).

רגישות מוסרית

עד כמה רגישה התורה לפן המוסרי של שתי העקדות מעידה גם ההקבלה במתן שמותיהם של שני הבנים. אברהם צווה לקרוא לבן שיוולד לו משרה יצחק (יז 19) כדי להנציח את הולדתו הנסית שהוריו ביטאו את ייאושם ממנה על ידי צחוק מוסתר: "ויפל אברהם על פניו ויצחק, ויאמר בלבו: הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד?" (פסוק 17), וכמוהו אשתו: "ותחק שרה בקרבה לאמר: אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן?!" (יח 12). כאשר קוימה ההבטחה והילד אכן נולד, הביעה אמו את תודתה בנותנה לשמו הסבר נוסף של השתאות: "צחק עשה לי אלהים, כל השמע יצחק לי" (כא 6). הוא הדין בנוגע לשמו של ישמעאל. כאשר ברחה הגר מפני שרה, הבטיח לה מלאך ה': "הנך הרה וילדת בן, וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' אל עניך" (טז 11). וכאשר בא המלאך להושיע את הילד ממוות בצמא הוא מבשר זאת לאמו בנותנו לשמו הסבר נוסף של היענות: "אל תיראי כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם" (שם, כא 17).

האל שציווה את אברהם לעקוד את שני בניו, הוא ששלח את מלאכו להצילם ממוות ולהבטיח את עתידם. ללמדנו שרק לה' לבדו יש הסמכות לצוות על הפרת מוסרו, וכן שההפרעה הזמנית הזאת לא נועדה לערער את תוקפו של המוסר.

...הרחקתו של ישמעאל הבכור לשם העדפת אחיו הצעיר היתה עלולה להביאו לידי כעס חסר מרפא כלפי האב ולידי משטמת עולם כלפי האח. אולם למרבה ההפתעה, כאשר מת אברהם "בשיבה טובה זקן ושבע" (כה 8) "ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה..." (פסוק 9). השותפות הבלתי צפויה של שני האחים בקבורת אביהם מעידה שהאח המורחק היה חף ממרירות ומקנאה, והאח המקורב היה נקי מצדקנות ומהתנשאות. אין זאת אלא ששניהם הכירו בכך שמה שהפריד ביניהם גם קירב אותם זה לזה: עקדותיהם הכפויות על אביהם ממרום היו לשניהם למקור של ברכת שמים. זה כוחה וזה שכרה של ענווה דתית אמיתית, המאפשרת להולכים לקראת ייעודים נפרדים לא לשכוח שהם בניו של אותו אב ושהם עובדים אותו אל.

הערה:
אוריאל סימון – פרופסור למקרא באוניברסיטת בר-אילן, מלמד מקרא בבית מורשה, במדרשת לינדנבאום ובעלמא ב"ש, עמ' 57-54 (בדילוגים)

ביבליוגרפיה:
כותר: עקדת ישמעאל : חוויה מכוננת אחת
מחבר: סימון, אוריאל (פרופ')
שם  הספר: סיפורי הראשית : רב-שיח על שאלות אנושיות בספר בראשית
עורכי הספר: ציון, תניא; ציון, נעם
תאריך: 2002
הוצאה לאור: משכל (ידעות ספרים)
הערות: 1. יהדות כאן ועכשיו  - סידרה בעריכת יוכי ברנדס.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית