עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשית
משכל (ידעות  ספרים)


תקציר
דיון בסיפור קין והבל מתוך ההשקפה הפילוסופית של עמנואל לוינס. לוינס פיתח מאד את רעיון האחריות לאחר. המאמר בודק עקרון זה בסיפור. מהי האחריות שלוקחים כל אחד מהגורמים: קין, הבל והאלוהים על ה"אחר" ועל הסיטואציה?



השומר אחי אנוכי? - האחריות לאחר
מחבר: עדי אופיר


הגותו של הפילוסוף היהודי הצרפתי עמנואל לווינס היא התורה המוסרית החשובה ביותר של סוף המאה העשרים. עיקרה מחויבות מוסרית לאחר באשר הוא אחר. את הסיפור על אודות קין והבל, הדגם המכונן את המוסר המקראי, מנתח עדי אופיר בעזרת מושגיו של לווינס. כיצד ניתן ליישב את שאלתו הנוקבת של קין "השומר אחי אנוכי?", עם תפישת ה"אחריות לאחר באשר הוא אחר" של לווינס? מן הניתוח עולה, בין היתר, כי גם האל וגם הבל נושאים בחלק מן האחריות למה שאירע.

ההתגלות של האחר המוחלט היא פנים שבאמצעותם האחר קורא עליי תיגר מבעד לעירום שלו, למרוששות שלו. הוא קורא עליי תיגר משפל המדרגה שלו ומן המרומים שלו.

עמנואל לווינס
"E. Levinas, "Transcendence and Height

סיפור המוות הראשון בתנ"ך הוא סיפור רצח. אמנם מלכתחילה לא נועדו לאדם חיי נצח, אפילו לא בגן עדן; אדם וחוה גורשו מן הגן מפני שנפקחו עיניהם "לדעת טוב ורע" והיו עלולים לחמוד את פרי עץ החיים (בראשית ג 22). אבל המוות הראשון בתנ"ך איננו הסתלקות של מי שמלאו ימיו, אלא קטיעה אלימה של חיים משגשגים.

הרצח הוא תוצאה של התפרצות זעם שלא נמצא לו פורקן. אלוהים לא לימד את קין להכיל את קנאתו ולכלכל את זעמו. למעשה אלוהים לא לימד את קין כלום. גם ידיעת טוב ורע הושגה בעורמה ובחטא. ואף היא התבררה כחסרת תועלת לנוכח ההתפרצות הרגשית, לנוכח חימה שגדשה את סאתה. אלוהים הניח לקין להתפלש בכעסו. האזהרה שלו – "הלוא אם תיטיב – שאת, ואם לא תיטיב – לפתח חטאת רבץ, ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" (שם, ד 7) – היתה כללית מדי ומופשטת מדי. לא היתה בה שום הדרכה למקנא כיצד לכבוש את יצרו.

יש משהו מטריד ומעיק בסיפור הרצח הראשון הזה. שלוש דמויות מעורבות בו, ואף אחת אינה יוצאת בידיים נקיות. ההבחנה בין הרוצח לקורבנו איננה חופפת בדיוק את ההבחנה בין רע לטוב, העונש אינו מתקן כלום, והסוף אינו מלמד כלום. סתמיות המוות נשזרת בסתמיות החיים. איש קם על אחיו להורגו, נמלט על נפשו מפני נקמה, מצא אשה, הוליד ילד ובנה עיר.

אחריותו של הבל לקין

"השמר אחי אנכי?" שאל קין כשנשאל על הבל (פסוק 9). אבל הבל מעולם לא שאל שאלה דומה על קין. הפרשן המסורתי יאמר אולי שהבל הוא שומר אחיו בין כה וכה, בעיקרון, ואולי גם למעשה, שהרי אלוהים העדיף אותו על פני קין, ולפיכך מותר להניח שגם היה צדיק ממנו. ואפשר אולי לטעון שאילו נהג הבל כאדם מוסרי, לא היה חדל להיות שומר אחיו אפילו בעת שזה קם עליו להורגו. האחריות המוסרית כלפי האחר אינה מותנית, לפי תפידתו של לווינס, ואינה פוקעת בשום מקרה, כלפי שום אחר. אדם אחראי לזולתו מפני שזולתו פגיע תמיד. האחר פגיע גם כשהוא תקיף ואלים; הוא פגיע תמיד, בעיקרון. יש בו, באחר, דבר-מה זר, בלתי נתפס, שזרותו איננה רק איום, אלא קודם כול שבריריות, דבר-מה "שאין לו מקום... עקור משורש, בלי ארץ, בלי מקום מושב, חשוף לקור החורף ולחום הקיץ" (E. Levinas, Otherwise than Being or Beyond Essence, The Hague 1961, p. 91). לכן האחר מופיע תמיד כמי שנידון כבר לגורלו של קין. הבל היה אמור לתפוס כך את קין אחיו מלכתחילה, עוד בטרם דן אותו האל להיות נע ונד, חסר מנוח ומקלט, שכל מוצאו מאיים עליו להורגו.

ספק אם הטקסט המקראי מניח אפשרות לקריאה כזאת, לתפישה כזאת של אחריות כלפי האחר. לעומת זאת הוא פתוח לקריאה הפוכה. הרי ייתכן שמעולם לא עלה על דעתו של הבל להיות שומר אחיו קין. הוא היה רועה צאן, שומר של חיות בית, מי שדואג לצאנו, לרכושו, לאו דווקא לאחיו. סביר להניח שלא דאג לקין אפילו כאשר ראוי היה לדאוג לו, בעת צערו, כשחרה לו מאוד ונפלו פניו. אין לנו שום סיבה להניח שהבל גילה איזו שהיא דאגה לקין כשזה עבד את האדמה, לא חסר דבר ולא ביקש דבר. מדוע שידאג לו? אם תופסים את האחריות כלפי האחר כחסרת כל גבול, אי אפשר להבחין בין חוסר העניין של הבל בקין כשזה חי בטוב, עובד למחייתו ומסתפק במה שיש לו, ובין האדישות שמגלה הבל כלפי קין כשהוא מופיע לפניו ברגע של ייאוש, אכול קנאה ותסכול. לתסכול זה יש עקבות בקצה פסוק אחד בטקסט: "ויאמר קין אל הבל אחיו" (פסוק 8) – שריד לשיחה קטועה שאינה נענית, עקבה של שתיקה מענה.

מובן שאין לנו שום ידיעה איך נהג הבל בקין. עם זאת ברור שהטקסט מעורר את שאלת האחריות רק אחרי שהבל נרצח. הרצח מזמן את שאלת האחריות. אלוהים מעמיד פנים שאינו יודע היכן הבל. הצגת הסיטואציה כבעייתית מבחינה מוסרית תלויה בהעמדת הפנים הזאת. אילו היה אלוהים מופיע ככול-יודע, לא היה מקום לשאלות, רק לפעולה ותגובה, חטא ועונשו. רק בזכות העמדת הפנים של אלוהים מופיעה היעלמותו של הבל כבעיה מוסרית, כלומר כשאלה של אחריות כלפי האחר. גם קין מעמיד פנים. הוא מכחיש שיש לו מושג היכן הבל, וכדי להכחיש את אחריותו הקונקרטית לרצח שביצע הוא מתכחש לאחריותו הכללית ביחס לאחיו ("השומר אחי אנוכי?").

הופעתה של שאלת האחריות מתרחשת בנסיבות מוגדרות שיש להן תפקיד מפתח בסיפור. שאלת האחריות מתעוררת כתוצאה מהיעלמותו של הבל. משתמעת ממנה דאגה לאחר והבנה לפגיעותו בדיוק מפני שנעלם. קין יודע שאילו הודה באחריותו העקרונית להבל, היתה לו סיבה לדאגה. היעלמות האחר היא סיבה לדאגה, ודאגה זו כרוכה בעניין חסר-חפץ-עניין באחר, כלומר בעניין באחר שהמתעניין אינו מפיק ממנו כלום, זולת שלומו ורווחתו של הזולת.

יכולת ההיענות, ה-response ability, היא פוטנציאל אוניברסלי שמימושו הקונקרטי תלוי בנוכחות של אחר קונקרטי ששרוי במצוקה, או, כמו שעולה מן הסיפור שלנו, בהיעלמותו המדאיגה. זו אינה דאגה לאחר באשר הוא אחר, אלא באשר הוא פגיע. אבל גם הפגיעות היא כללית ולא תמיד נתפסת; רק כשנעלם האחר הקונקרטי, בשר ודם, גוף ונוכחות, או כשהוא שרוי בסכנת היעלמות, מופיעות אותה דאגה ואותה אחריות, שמגלמות את אותה יכולת של היחיד להתעלות על עצמו, לצאת מתוך עצמו, לחרוג מן המשק הסגור של אינטרסים וריגושים שממוקדים בו עצמו. החריגה המודאגת הזאת מן העצמי אל הזולת, זו מהותה של ההתכוונות המוסרית.

קין כקורבן

קין הוא התגלמות הרוע, שערורייה מהלכת. הוא אינו רואה את עצמו כשומר אחיו ומתנער מדאגה אליו גם כשהוא נעלם. אבל קיומו השערורייתי של קין הוא בדיוק מה שהופך אותו קורבן של אלימות חדשה. אין לו מקום להיחבא בו ממבטו המענה של האל ומנקמתם של בני אדם. הנווד שאין לו מחסה הוא המרושש והעירום יותר מכל אחר, מי שאין לו מוצא ממצב שכולל בתוכו אובדן וסבל ללא נשוא. "גדול עוני מנשא" (פסוק 13), הוא מלין על אלוהים.

כשאלוהים מאלץ אותו להאזין לקול דמי אחיו הזועקים מן האדמה, קין כבר בחזקת קורבן של צדק ואלימות אלוהיים, שאלוהים הציג זה עתה את טעמם – הלוא "לפתח חטאת רבץ" (פסוק 7). קין הופך לגורם מפר סדר בסיטואציה, יסוד שאינו ניתן לאינטגרציה בסדר הקיים, ואשר עצם קיומו מעורר שערורייה ומצית את חמתם של אחרים. הוא "נע ונד" שגורש מעל פני האדמה ומוכרח להסתתר מפני אלוהים, למצוא מחסה מזעמו – "הן גרשת אתי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר" (פסוק 14); "ויצא קין מלפני ה'" (פסוק 16). הפנים, המופיעות שלוש פעמים בקטע זה, מציינות מקום גלוי ונוכחות שהופכת את הקיום לבלתי נסבל. גם הפנים וגם הנוודות מתגלות כאן באמביוולנטיות המהותית שלהן. הפנים הן בבת אחת חוץ ופנים, משטח גלוי ועומק לא נודע, כל נוכחות וגודש נוכחות. הנוודות היא בד בבד גזרה בלתי נסבלת ודרך מפלט, אובדן של מקום וביטחון ותחליף לעונש מוות.

קין הוא גם היחיד שפניו מבטאות משהו באמת ("ויפלו פניו", "למה נפלו פניך"). הפנים הם פנייה לאחר. הבל מתעלם מן הפנייה ואינו נענה לאחיו, אולי מפני שבהיותו אדם צדיק הוא דואג לאחרים, פגיעים יותר מקין, היינו לבני הצאן שלו. אלוהים נענה לפנייה רק כדי להשאיר את קין לנפשו, בודד כשהיה, נקרע בין קנאתו לאחר ובין תשוקתו להשיג את הכרת האחר. בניגוד לפנים מלאות ההבעה של קין, פני האדמה כפני האל הן בבחינת נוכחות מועצמת, מוגזמת, מדכאת, שאין ממנה מסתור או הפוגה.

משחק של נוכחות והיעלמות של האחר

סיפור קין והבל מבוסס על משחק של נוכחות והיעלמות. הבל נעלם, אבל גם אלוהים וגם קין יודעים בדיוק מה קרה לו והיכן למצוא את גופתו. קין אינו יכול להסתתר ולהיעלם, אבל בהיותו נע ונד איש אינו יודע היכן בדיוק הוא נמצא; אם ייתקלו בו, ייתקלו בו במקרה. בעבור קין, האחרות של הבל נתפסת מלכתחילה על דרך הניגוד: הבל קרוב אצל האל, מנחתו רצויה, לעומת קין הדחוי, שמנחתו נדחית. אבל האחר כתמונת ראי מתחלף במהירות באחר שותק, אדיש ("ויאמר קין אל הבל אחיו..." – אמר ולא נענה), שהופך מיד לאחר שהוא קורבן של אלימות. קין הוא יחיד שמשיג את תודעתו העצמית בתיווך האחר, שבו הוא מקנא, מתחרה. בעימות המתפתח בין השניים, האחר, האח, מפגין אדישות ואדמות; סופו של העימות הוא "מאבק עד מוות" בין שני האחים: חיסול האח(ר) וכינון האח(ד) כ"נע ונד".

אחרותו של האל בשביל קין שונה: קודם מרחק ודחייה, אחר כך גירוש ופחד מוות, ולבסוף מקלט והגנה, סוג של מוצא: "וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מצאו. ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד קדמת עדן" (פסוקים 16-15). בשביל הבל נדמה בתחילה שלאחרות אין שום משמעות, הבל נותר אדיש לאחר, אבל ספק אם יכול היה להתעלם ממנו לאחר מכן, כשתסכולו של קין גאה והתחלף באיום ובאלימות שסופה מוות. ואילו מנקודת מבטו של הבל, אחרותו של האל הפוכה: קודם קרבה ואחר כך נטישה – אלוהים לא היה שם להצילו מפני אחיו שקם עליו להורגו. לפני שהבל נעלם, נעלם אלוהים בשביל הבל. קין היה רחוק והתקרב באופן בלתי נסבל. אלוהים היה קרוב והתרחק באופן בלתי נסבל.בשביל הבל,אלוהים היה קרוב ואחר כך רחוק מדי; בשביל קין, אלוהים היה רחוק מדי ואחר כך קרוב מדי. בשביל הבל, קין היה רחוק ואחר כך קרוב מדי, בשביל קין, נוכחותו האדישה של הבל היתה בלתי נסבלת עד כדי כך שקם לחסלה.

מן הסכמה המשולשת של יחסי הקרבה והמרחק ברור כי השאלה המוסרית שמעלה סיפור קין והבל איננה מתמצה ברצח, בחטא ועונשו. הרע אינו מתחיל ברצח ואינו מסתיים בו. כל אחד משלושת הגיבורים בסיפור נטל חלק ביצירת הרע. אין בסיפור הזה ידיים נקיות, גם לא ידי האל. האחריות לאחר אינה סימטרית וגם לא בלתי מוגבלת. היא מותנית על ידי האופן שבו כל אחת מן הדמויות מוצבת בסיטואציה, על ידי הפנייה הקונקרטית של האחר, נוכחותו, מידת הקרבה והמרחק, ההתעלמות או ההיעלמות שלו. הרע במובנו הכפול, הן כהתנסות מייסרת והן כחטא, עשוי להיות תוצאה של שני מצבים מנוגדים: נוכחות עודפת של האחר או אדישות כלפי האחר, התעלמות או היעלמות. התכוונות מוסרית לאחר מוכרחה להביא בחשבון שדה שלם של הבדלים בין אחרים, הבדלים של מרחק וקרבה, של עוצמת נוכחות ודלדולה, של גודש ומיותרות, ובסופו של דבר הבדלים של פגיעות, של חשיפה לסבל ושל סבל מיותר. סיפור קין והבל מדגים עד כמה שדה זה מסובך ולא חד-משמעי בסיטואציה הפשוטה לכאורה של יחסים בין שלוש הדמויות, ועד כמה חיוני להביא בחשבון את סבך ההבדלים שמעל ומעבר לאחרותו הלא-נוכחת של האחר.

את פגיעות האחר צריך תמיד לחשוב ברבים, וריבוי זה יוצר תמונה מסובכת עד בלי די. אי אפשר להכיר אותה מראש, ואי אפשר לבטל אותה בדיעבד. האחריות המוסרית מחייבת להביא אותה בחשבון בכל מורכבותה. התמונה המסובכת של הריבוי איננה תוצאה של צירוף מספר מוגדר של מפגשים בין יחיד לזולתו, והתביעה להביא אותה בחשבון איננה תוספת לאחריות העקרונית של היחיד כלפי זולתו. הריבוי נמצא שם מלכתחילה, ברגע הראשון של המפגש. הזולת הוא תמיד אחד מרבים, שכל אחד מהם יחיד ומיוחד, עולם ומלואו. לכן העניין המוסרי הוא מטלה אינסופית שאין ממנה מפלט: לקבוע הבדלים בתוך תמונת ריבוי מסובכת מאוד שמשתנה ללא הרף.

כמו בסיפור החטא הראשון, גם בסיפור הרצח הראשון מעורבים שלושה. החטא הראשון כלפי האל אינו רק עניין שבין היחיד לאלוהיו, מעורבים בו צדדים נוספים: חוה, הנחש. הפשע כלפי הזולת איננו רק עניין שבין אדם אחד לזולתו, שבין הפוגע לקורבנו; גם כאן יש צד שלישי. הפשע והחטא מתרחשים תמיד בסיטואציה מרובת משתתפים, האחריות מתחלקת תמיד בין רבים. גם אלוהים או החוק (או למצער, האל הנעדר כמושא של תשוקה) נוטלים בה חלק. תיאור הפן המוסרי של הסיטואציה צריך להביא בחשבון את כולם. להביא בחשבון, כלומר תמיד גם לחשב: את עודף הקרבה ואת גודש הנוכחות, את מידת ההתעלמות, את מחיר ההיעדר, או השתיקה, ואת עוצמתו של הדיבור, האוסר, המפתה, המייסר.

הערות שוליים:

עדי אופיר – מלמד פילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, עמית חוקר במכון שלום הרטמן בירושלים. העורך המייסד של כתב העת תיאוריה וביקורת. מספריו: לשון לרע: פרקים באונטולוגיה של המוסר; עבודת ההווה: מסות על תרבות ישראלית מתוך "נע ונד ו'ממוסמר להוויה': סבל, מוסר ואחריות לפי לווינס", שעתיד להתפרסם בכתב העת פרשנות ותרבות בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן

ביבליוגרפיה:
כותר: השומר אחי אנוכי? - האחריות לאחר
מחבר: אופיר, עדי
שם  הספר: סיפורי הראשית : רב-שיח על שאלות אנושיות בספר בראשית
עורכי הספר: ציון, תניא; ציון, נעם
תאריך: 2002
הוצאה לאור: משכל (ידעות ספרים)
הערות: 1. יהדות כאן ועכשיו  - סידרה בעריכת יוכי ברנדס.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית