כינויו הספרותי של המשורר אברהם סונֶה, שחי בשנים 1883 - 1950.
נולד בגליציה המזרחית, פולין. בילדותו נתייתם מאביו, גדל בבית סבו, התחנך חינוך דתי מסורתי ורכש השכלה כללית. משנות בחרותו בגליציה, ובמהלך חייו בוינה ובארץ ישראל, לקח חלק בפעילות ציונית ובענייני ציבור יהודיים ופעל לטיפוחה של התרבות והשפה העברית. ב-1938 עלה לארץ.
לעומת פעילותו הציבורית, הסתמנה בשירתו מגמה של הפנמה ושל התרחקות מן הקול הציבורי. בסך הכול פרסם בן יצחק בחייו שנים עשר שירים, אך בזכותם ראו בו ביאליק ואחרים פורץ דרך בשירה העברית החדשה. החוקר חנן חבר, שהוציא מהדורה מדעית ומבוארת של שיריו, מציין, כי "יותר ממשוררים אחרים קלט בן יצחק את קולות המודרניזם, בפרט את האימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם המערב אירופיים, והטמיע אותם בשירתו."
את רוב שיריו כתב בן יצחק בהגייה ספרדית מלרעית ובכך הקדים את בני דורו. שירתו מתאפיינת בריתמוס חופשי ובשימוש בתקבולות מקראיות. בשירי הטבע הבליט המשורר את הייחודיות שבטבע ואת תהליך קליטתו החושית, וחרג מן המוסכמה השירית המקשרת את עונת הסתיו עם תחושות של עצב. על שירו "אלול בשדרה" (1902) העיד: "זה שיר רך מאוד. זהו זיכרון הסתיו של הגן הגדול שבעירי."
שיריו נתפרסמו בספר "כל השירים".
