המבקש לגלות בדברי חז"ל הנחיות ברורות כיצד לפתור את בעיית זיהום הימים, בתבונה ינהג אם יפנה לספרות המקצועית המתאימה. המתעקש לחפש ימצא תיאורים מוזרים למדי של האוקיינוס והימים, שלא יערבו לאוזנו של איש-המדע בן זמננו. חרף זאת, לא הייתי מציע להקל ראש בדרך שבה בחנו קדמונינו את האוקיינוס והימים. הדרכה מקצועית אומנם אין, אך תפיסה עקרונית, שנגזרות ממנה מסקנות חינוכיות - יש ויש! על-מנת להכירם יש לשנות את 'השפה' ולחדור אל עולם רוחני לא מוכר.
נפתח במקור המצטייר כמוזר ביותר: "...אוקינוס גבוה מכל העולם כולו, וכל העולם כולו מימיו הם שותים" (בראשית רבא ה, ב). מן הראוי להתעכב על הזיקה שבין הנאמר כאן, לבין השקפות קדומות אחרות על טיבו של האוקיינוס. ברור שכולן תמימות למדי מבחינה מדעית. ואולם, התפיסה כי "כל העולם כולו מימיו הם שותים" ניתנת בנקל לתרגום לאמירה עקרונית, בדבר נחיצותו וחיוניותו של האוקיינוס לאנושות, שכביכול שותה את מימיו."
השקפה זו נקשרת ל"מים" העומדים בבסיסה של הבריאה, כמעין חומר-גלם ראשוני, שממנו החל הכל. מדעית, אין זה נכון. שכן, דווקא המים במצבם הנוזלי, החיוני לקיומנו, נדירים ביותר על פני כוכבי הלכת של מערכת השמש, ובוודאי שלא יעלה על הדעת למצוא אותם בכוכבים רגילים. ואולם, דווקא נדירות זו מהדקת מאוד את הקשר העקרוני בין המהויות הנדירות כל-כך – מים ואדם. רוצה לומר, הבריאה המובילה אל האדם החלה במין אוקיינוס ענק. חלו בו שינויים מפליגים, אך תמיד נשאר כתשתית לעולמנו.
קדמונינו נתנו דעתם לאוקיינוס כמכלול, אך לא התעלמו גם מהייחודיות של חלקיו השונים. בסיפור הבריאה נזכרת המילה "ימים", ועל כך דרשו: "והלא ים אחד הוא? אלא שאינו דומה טעם דג מעכו לעולה מצידון ולעולה מאספמיה" (בראשית רבא ה, י). ללמדך כי הים, כמוהו כיבשה, מגוון ביותר, ובצד האחידות קיימת בו שונות. והלא זהו הבסיס לכל השקפה אקולוגית, החותרת לגלות את הקשר שבין הפרטים השונים. ולא זו בלבד, אלא שקדמונינו הביעו פליאה מיוחדת מיצורי הים: "בנוהג שבעולם מלך בשר ודם צר צורה ביבשה, אבל הקב"ה צר צורה במים" (בראשית רבא ז, א). בלשוננו היום היו מנסחים זאת כך: במים שאינם מוצקים קשה יותר ליצור דפוס ותבנית שישרתו את יצירת בעלי-החיים. מנקודת-ראות מדעית טהורה, גם לאמירה זו אין מקום, אך חבויה בה מודעות עמוקה לייחודם של שוכני הים.
במזמור הנפלא בתהילים, שבצדק ניתן להגדירו כהמנון אקולוגי, תואר הים כך: "זה הים גדול ורחב-ידיים, שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות. שם אוניות יהלכון לויתן זה יצרת לשחק בו" (תהילים קד, כה).
לאמור, בים יש מספיק מקום לאוניות וללווייתן גם יחד - לפעילות האדם בצד שמירת שפע בעלי-החיים וצורות הטבע המיוחדות לו. כל זה, אם נאמץ את השקפת הנאמר בפסוק הנ"ל ובמקרא כולו, כי עולם הטבע זכאי עקרונית לחיים משלו, שבסופו של דבר תואם את טובת האדם.
בסדרת ברכות על תופעות טבע שונות שפורטה במשנה, קבע רבי יהודה: "הרואה את הים הגדול אומר: ברוך שעשה את הים הגדול..." (ברכות פט, מב). בברכה קצרה זו מקופלת ההכרה העמוקה כי הים יכול לשרתנו, אך אין הוא נחלתנו הבלעדית, ולא ייתכן שננהג בו מנהג "איש הישר בעיניו יעשה". לסיכום, הים והאוקיינוס היו בימי קדם רחוקים מהעין וגם מהלב. ובכל זאת, התקיימה בהגות היהודית תפיסה ברורה של חשיבות הים כמרכיב בולט בהוויה העולמית, וכמשאב רב-ערך לאדם. תפיסה זו עקרונית ומושתתת על העקרונות הדתיים הידועים של האקולוגיה היהודית, שהמדרש היטיב לנסחם: "וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת - אין מי שיתקן אחריך" (קוהלת רבה ז, ג).
