עמוד הבית > מדעים > אקולוגיה ואיכות הסביבה > ים וחופים > זיהום ים וחופיםעמוד הבית > מדעים > אקולוגיה ואיכות הסביבה > ים וחופים > פגיעה ושיקום חופיםעמוד הבית > ישראל (חדש) > אקולוגיה ואיכות הסביבה > ים וחופים
ירוק כחול לבן : ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה


תקציר
בימים אלו מתכננים להקים מעגנות בכמה ישובים בארץ.עם זאת,מומחים מזהירים מפני הקמת מעגנות (מרינות) כי הן מהוות מקור זיהום קשה לים, לחופים לצמחייה ולבעלי החיים הימים.



הזורעים במרינה בדמעות יקצורו
מחבר: גיל דורון


מרינה זה הרבה כסף, יוקרה, מוקד משיכה ליפים ולעשירים. אבל מבחינת איכות הסביבה ואיכות החיים של שאר האוכלוסייה, מדובר במפגע בריאותי, ציבורי ואקולוגי קשה. המשרד לאיכות הסביבה, שבעבר חילק חופשי אישורים להקמת מרינות, מנסה עתה נואשות לבלום את מתקפת היאכטות. "הקמת המרינות זה מעשה זיוף!" מאשים השר שריד. מומחה ימי מזהיר: מרינה היא מקור זיהום קשה, שבסופו של דבר יבריח את אלה שלמענם הוקמה!

לפני כשנה, בבדיקות שגרתיות של המשרד לאיכות הסביבה, נתגלתה נסיגה של מטרים אחדים בחוף שמצפון למרינה בהרצליה, כחמש שנים בלבד לאחר הקמתה. חוות-הדעת של מומחי הטכניון בחיפה, בצמוד לתסקיר השפעה על הסביבה, קבעה בזמנו כי המרינה לא תכרסם בחופים הצפוניים לה. תסקיר זה, והמודל שהוכן לאימותו, נתגלו כשגויים. בעקבות גילוי זה שלח השר יוסי שריד, בפברואר 95', מכתב לראש הממשלה, יצחק רבין, ובו בקשה שיתערב למען עצירת ההתקדמות בתוכניות המרינות השונות. במכתבו ציין שריד, כי "הסיבות לחתירה (כרסום) בחוף הרצליה אינן ברורות. לכן, במצב של אי-ודאות, עדיף לנקוט אמצעי זהירות ולא להסתכן בפגיעה בלתי-הפיכה בחופי רחצה ובמקומות אחרים לאורך החוף". שריד המליץ בפני ראש הממשלה "שלא לקדם תוכניות להקמת מבנים ימיים, העלולים לגרום שינויים חוליים ואובדן חופי רחצה".

מכתב דומה נשלח גם לשר התחבורה, ישראל קיסר, האחראי למרינות ולנמלים, ולראשי הרשויות המקומיות בהן מתוכננים פרוייקטים מסוג זה. ראשי הרשויות לא התלהבו, בלשון המעטה, מבקשת המשרד לאיכות הסביבה, ורבים מהם פועלים עדיין להקמת מרינות בתחומיהם.

הישובים בהם מתוכננות מרינות כיום, לאחר שיקבלו אישור עקרוני לכך בכפוף לתוכנית המיתאר הארצית לחופים (תמ"א 13 א'), הם: נהריה, עכו, חיפה (הרחבת המרינה הקיימת בנמל, הקמת מרינה נוספת בחוף בת גלים), קיסריה, חדרה, מכמורת, נתניה, שפך רידינג, נמל תל-אביב, יפו, בת ים, אשדוד ואשקלון. מרינות נוספות שלא על-פי תוכנית המיתאר, מתוכננות בחצרות יסף, מעגן ג'יסר א-זרקא, קיבוץ נוף ים, מעיין צבי, מגדלי הכרמל (הפרוייקט החדש דרומית לחיפה), קיבוץ שדות ים וחוף דור.

האישור העקרוני שניתן למרינות אלו, נועד כביכול לענות על הדרישה המוגברת למקומות עגינה. כאשר תוכננה תמ"א 13 בתחילת שנות ה- 80', נערך צפי למספר מקומות העגינה שיידרשו בתחילת שנות ה- 90'. באותן שנים היו בארץ 800 יאכטות, והתחזית דיברה על כמה עשרות אלפים עד תחילת העשור הנוכחי. היום, למעלה מעשר שנים אחרי, מתברר שהתחזית היתה אופטימית מדי. בישראל יש כיום כ- 1200 יאכטות בלבד. המרינות שכבר נבנו עד היום יספיקו, לטענת אגודת המשפטנים ^אדם טבע ודין^, לעוד שנים רבות.

אם המרינות המתוכננות לא באות לענות על ביקוש למקומות עגינה, לאיזה ביקוש הם כן באות לענות? התשובה המתבקשת: כסף. המרינות מתוכננות על-מנת למלא את קופותיהן המדולדלות של הרשויות המקומיות, שרובן שקועות בגרעונות כבדים. אך אותם ראשי רשויות שכבר שומעים את הקופה מצלצלת, מודעים לכך שמעגן סירות לבדו אינו כדאי מבחינה כלכלית. כך עולה מבדיקות שערך המשרד לאיכות הסביבה,
עבור תכנון תמ"א 13 ג'. מסמך פנימי של המשרד קובע, כי "לא ניתן לכסות את ההוצאות הגדולות של הקמת שוברי הגלים של המעגנה (מרינה), על-ידי הכנסות מדמי עגינה ושירותי המעגנה בלבד."

הרווח הכלכלי נוצר, למעשה, על-ידי "שילוב בין המעגנה לבין שימושי הקרקע הנלווים. על כן, מעגנה אינה מגרש עגינה לסירות העומד בפני עצמו, ואי-אפשר לתכנן אותה על בסיס עורף יבשתי המיועד לשטח ציבורי פתוח. מעגנה שתקום מחייבת ייעוד שטח בעורפה לפיתוח אינטנסיבי של תיירות ונופש, או שימוש קרקע אחר המאפשר בנייה". אם כך, מנקודת-מבט לאומית-תיירותית אין כל צורך במרינות, וההצדקה היחידה להקמתן היא האופציה של בנייה בעורפן. על-פי תמ"א 13, חל איסור לבנות במאה המטרים הראשונים מקו החוף, אלא אם מדובר בבנייה במסגרת שירות למרינה. מסיבה זו מקימים מרינה ומצליחים 'להרוויח' את הבנייה, שהיא הגורם הכלכלי הכדאי בכל הפרוייקט.


 

ריביירה כחול-לבן


השר לאיכות הסביבה, יוסי שריד, מתאר את המצב בלשון חריפה ביותר. "הקמת המרינות זה בסך-הכל מעשה זיוף. רשמית, מבקשים להקים מרינה, אך מכיוון והיא לא כלכלית, הדרישה למעשה היא לבנייה שבעורפה".

שריד נמנע מלהאשים את ראשי הרשויות המקומיות בזיוף, ומורה באצבע מאשימה על היזמים ובעלי-העניין השונים. "יזמים פונים לראש רשות מקומית שרוצה צעצוע כזה," הוא מתאר את השיטה. "בהתחלה מדברים על מרינה, ואחרי כן על בנייה שתממן את הקמתה. לא רק שהמרינה תופסת קילומטר של חוף ציבורי, היא גם נוגסת בשטחים שבעורף החוף. אנחנו לא אוהבים את האינטרסים שעומדים מאחורי הקומבינציה הזו".

אלא שהאינטרסים של הרשות המקומית חופפים, בהרבה מיקרים, את אלה של היזמים. הרשות המקומית המוכרת את קו החוף שלה, נהנית מהכנסות שמנות ממיסים. מעבר לכסף, קיים גם הדימוי. מרינה משדרת עוצמה כלכלית ומשווה לעיר דימוי של עיר תיירות עשירה, עם ניחוח של חו"ל. ריביירה כחול-לבן. או כפי שביטא זאת השר שריד: "כל ראש רשות רוצה צעצוע כזה".

צעצוע או לא, השר שריד נוטה לשכוח כי הממשלה עצמה, היא זו שחילקה לרשויות המקומיות את הצעצוע היקר הזה. מרינות רבות אושרו על-ידי הממשלה בתוכנית המיתאר הארצית לחופים. שום משרד ממשלתי לא יצא עד כה נגד תכנון זה. אפילו המשרד לאיכות הסביבה, ששוקד כיום על תוכנית המיתאר החדשה לחופים (תמ"א 13 ג'), מסתמך על התוכנית הישנה, עתירת המרינות.

אומנם, השר שריד כבר התבטא בעבר בהקשר אחר, כי הוא יכול להתנגד ולשנות את מה שנקבע בתמ"א ("יש הרבה תמ"אות תמוהות. חלקן תוכנן בזמנים אחרים ובמושגים אחרים. תמ"א זה לא לוחות הברית"). השאלה היא אם אכן בכוונתו לממש את האיום.




 

גזילת שטחים ציבוריים


נכון לעכשיו, עדיין לא ברור כיצד תיראה התמ"א המשופצת של המשרד לאיכות הסביבה. עם זאת, נראה שמנסחיה לקחו בחשבון הצהרות של השר הממונה עליהם, לפיהן "באופן עקרוני אנחנו לא נרצה לראות מרינות נוספת". להתבטאויות האחרונות של שריד נגד תעשיית המרינות, ישנן מספר סיבות כבדות משקל. לאחר המחדל בהרצליה הבינו במשרד לאיכות הסביבה, כי המרינות צופנות בחובן נזקים סביבתיים וחברתיים עצומים: אובדן החוף בו נבנית המרינה, חיסול חופים כתוצאה מעצירת החול הבונה אותם, ובשלב הבא - התמוטטות מצוקים לאורך החופים שיתכרסמו בהיעדר חול, זיהום הסביבה על-ידי דלקים ושמנים מהסירות העוגנות במרינה, פגיעה בחי ובצומח, וגזלת שטחים ציבוריים לטובת בעלי היאכטות והפרוייקטים שייבנו מסביב למרינה.

חופי ישראל נוצרים כתוצאה מהסעת חול מאזור סיני - חול שמקורו בעבר הרחוק בשפך הנילוס - המרפד את החופים הסלעיים במקור. החול מוסע על-ידי זרמי הים הקרובים לחוף. אך הקמת סכר אסואן לפני כ- 30 שנה ופיתוח נמל פורט סעיד, הביאו לעצירה של מרבית זרימת המים והחול מהנילוס לים. עקב כך חל פיחות ניכר בכמויות החול המגיעות לחופי הארץ. את תוצאות תהליך הפרת האיזון החולי בין הים והחוף, עקב חסימתו בשוברי גלים, ניתן לראות בבירור בחופי צפון הארץ, בעיקר בנהריה ובראש הניקרה.

כשמקימים מזח, שובר גלים, או כל מיבנה ימי אחר, מערכת הסעת החול לאורך חופי הארץ מדרום לצפון נפגעת. הסלעים שמתחת לחולות נחשפים והתוף נעשה סלעי. דוגמא לכרסום כזה ניתן לראות, כאמור, בחוף הצפוני למרינה החדשה בהרצליה. תהליך דומה התרחש גם בחוף הצפוני לנמל אשדוד, לכל אורכו, כמעט עד חוף פלמחים.

קיימות שתי שיטות לשימור החופים שמצפון למרינה (או כל פרוייקט ימי אחר):
1. יצירת רצף של שוברי גלים מופרדים, המקבילים לקו החוף: הרצף מונע, בצורה חלקית, את הסעת החול החופי אל לב ים. שובר גלים מסוג זה עשוי לכלוא את מעט החול המגיע עם זרמי הים, בקרבת החוף. במצב זה ייווצרו כיסי חול קטנים, כלומר חופי רחצה חוליים, שישתרעו על-פני עשרות מטרים ספורים. שאר רצועת החוף תיעלם.
2. הזנה מלאכותית של החוף בחול. לצורך זה יש להוביל חול מדיונות או ממקורות טבעיים אחרים בארץ, שגם הם בסכנת כלייה. אך שיטה זו לוקה במספר חסרונות, ולא תמיד התוצאה הסופית מצדיקה את ההשקעה.




 

התיירים ברחו מספרד


אינג'ינר ראובן מינץ, מחברת ליטורל להנדסת חוף ונמלים, נמנה עם מתנגדי השיטה. "ההזנה המלאכותית זה לא רציני. שופכים חול פעם פעמים וזהו. זה מה שעשה ראש עיריית הרצליה, אלי לנדאו, וחשב שבכך הוא פותר את הבעיה. זוהי גישה שטחית."

מינץ, מומחה לתהליכי הרס ובנייה של חופים (מורפודינמיקה), טוען כי הדרך היחידה להתמודד עם עצירת החול על-ידי המרינות, היא באמצעות שיטת המעקף. מדובר בצינור שאיבה גדול, שיזרים את החול והתרחיפים שנעצרו מדרום למרינה, אל צידה הצפוני. שיטה זו מבטיחה תחזוקה שוטפת של החוף.

לפי חישובים שערך, בחופי דרום הארץ יהיה על צינור שאיבה כזה להזרים 250 אלף קוב חול נקי בשנה, ובחופי המרכז כ- 100 אלף קוב. הסיבה לכך היא, שככל שמצפינים כך הולך מצב החופים ומשתפר. העברת קוב חול בשיטת המעקף הטכני עולה כ- 5 דולר לקוב. במרינה המתוכננת באשדוד היתה ההוצאה מסתכמת ב- 1.2 מיליון דולר בשנה, ובמרינה בשפך הירקון בכחצי מיליון דולר בשנה.

מינץ: "המימון להקמת צינורות שאיבה כאלה צריך לבוא מכיסיהם של היזמים, שמרוויחים הון עתק מעסקי המרינות. הצרה היא שהרשויות המקומיות, ואפילו המשרד לאיכות הסביבה, אינם מתייחסים לכך כאופציה מעשית. שיטה זו מיושמת במדינות כמו ספרד, שחוותה את נזקי המרינות בדרך הקשה ביותר."

מתברר כי ספרד סובלת עד היום מהיעלמות החול בחופיה, תוצר לוואי של פרוייקטים להקמת נמלים ומרינות, שבוצעו שם לפני כשלושים שנה. הממשלה נאלצת להזרים עשרות מיליוני דולרים בשנה, בניסיון לשקם את הפגיעה בחופים.

מינץ: "לא היתה להם ברירה, לאחר שהרס החופים הבריח את התיירים ופגע קשות בהכנסות המדינה מענף זה. כיום, מיושמת שיטת המעקף כמעט בכל מרינה או נמל בספרד, בעלויות עצומות המוטלות ברובן על כתפי משלם המיסים. המשרד הספרדי לאיכות הסביבה מנהל מסע הסברה נמרץ, שמטרתו לשכנע את הציבור בחיוניות ההשקעה ב'ניתוח המעקפים/ אני מקווה מאוד שלא נגיע למצב כזה, בו משלם המיסים הישראלי ייאלץ לממן את שיקום החופים, שנפגעו על-ידי יזמים בעלי הון ובעלי היאכטות."

האזרח הפשוט בישראל, שאין לו יאכטה, או כסף לקנות דירה במגדלי-היוקרה שייבנו סביב המרינות, ישלם על בנייתם עוד לפני שישלם במיסיו על הרס החופים. מאזרחי ישראל ייגזלו, למעשה, קילומטרים רבים של חוף לטובת פרוייקטים אלה.




 

חצי סנטימטר חוף לנפש


אורך חופי הארץ הוא 180 קילומטרים, מתוכם יותר מ- 80 קילומטרים המשמשים את צה"ל, מפעלים ביטחוניים, תחנות כוח וכדומה. חמישה וחצי מיליון ישראלים נאלצים, איפוא, להסתפק בפחות מ- 100 קילומטרים של חוף. בחשבון פשוט, פחות מחצי סנטימטר חוף לנפש. נתון מדהים זה הוא אחד הטיעונים העיקריים של אגודת ^אדם טבע ודין^ במאבקה נגד בניית המרינות. טיעון זה אומץ באחרונה גם על-ידי השר שריד.

"אני לא חושב שצריך לחלק את החוף המועט שנשאר לאזרחי ישראל, לאנשים בעלי אמצעים ויאכטות," אמר. "אין הצדקה לחלק פיסות חוף לבעלי עניין, גם אם כל ראש רשות מקומית חושב שבלי מרינה בשטחו, חייו אינם חיים".

אלא שתוכנית המיתאר הארצית לחופים (תמ"א 13 ג'), שמתוכננת על-ידי המשרד לאיכות הסביבה, נוטה להתעלם מהצהרותיו של השר הממונה. על-פי תוכנית זו, שעדיין לא אושרה, באזור שבין חדרה לאשדוד, המשתרע על שטח של כמיליון דונם, יישארו רק 600 אלף דונם לא מפותחים. אומנם, לא כל 400 אלף הדונמים הנותרים יהפכו לשטחי מרינות, אולם אנשי אדם טבע ודין טוענים, כי כל פיתוח של טיילת עלול להסתיים בכיבוש החוף על-ידי מרינה. זאת ועוד, גם טיילת משנה את אופי הסביבה, ויש להקצות יותר דונמים לסביבה טבעית, ללא התערבות רשות מקומית או חברה יזמית כלשהי.

עמליה גלזר, דוברת האגודה: "פיתוח בהיקף כזה חורג מגבולות הסביר, ויש לבדוק את התמ"א מחדש. חוק המקרקעין קובע חד-משמעית, שחופי המדינה הם נכס לאומי, השייך לעם כולו. הנוהג לבצוע את החופים לפרוסות ולמכור אותן למרבה במחיר – הוא פסול. אנחנו לא נגד עצירה מוחלטת של הפיתוח, אבל מה שנעשה כיום הוא מכירה פומבית של החופים שלי ושלך."




 

הרעלים שוקעים על החוף


עם תפיסה זו מסכים פרופסור לב פישלזון מאוניברסיטת תל-אביב, המכהן כיועץ לענייני סביבה של פורום המשק והכלכלה. פישלזון: "זו פגיעה בזכותו הלגיטימית של כל אזרח ליהנות מאוצרות הטבע של ארצו, מסביבתו ומזמנו הפנוי, ללא תכנון כפוי מצד הרשות השלטוניות. בפועל, גוזלים את פיסת החוף מכל אותם מאות אלפים, שאין להם כסף לנסוע לאתרי נופש בחו"ל. האם מישהו מהמתכננים עצר וחשב לרגע באיזו זכות הוא עושה זאת בכלל?"

פישלזון מוסיף ומציין, כי מרינה היא "כמו יבלית שמתפשטת על כל סביבתה. מדובר לא רק ברצועת חוף של שניים-שלושה קילומטרים, אלא בכל הסביבה הקרובה לים. זה מתחיל במרינה ומסתיים באזור בנוי, בדרך כלל לגובה, על קו החוף".

היבלית - כפי שהוא מגדיר את הפיתוח האורבני לקו החוף הנלווה למרינה - מתפשטת לא רק מבחינת הבינוי, אלא גם מבחינת הנזקים הסביבתיים.

פישלזון: "גשמי החורף שוטפים את הרחובות וכבישי הערים מהפסולת שהצטברה בהם - בעיקר רעלים שפולטים רכבים והנספגים בכבישים - ומזרימה אותם לים. ברגע שבונים מרינה ומבנים אחרים על החוף, נחסמת הגישה שלהם לים, הרעלים פשוט שוקעים בקרבת החוף. תהליך כזה התרחש בחלקים רחבים של הריביירה הצרפתית, שהוכרזו בעקבות כך כאסורים לרחצה".

למעשה, טוען פישלזון, "משרדי הממשלה שיאשרו תוכניות כאלו, והיזמים שיפעלו לאישורם, יירקו לבור ממנו הם שותים. הם רוצים למשוך תיירים ומיליונרים, אך בטווח הרחוק הם יהרסו את האטרקציה המרכזית שיש להם להציע, שהיא חוף ים טבעי ולא מזוהם".

מההיבט הבריאותי, המרינה גורמת להרס המערכת האקולוגית של החי והצומח. פישלזון: "כל מרינה היא מוקד של פעילות מנועית. מהיאכטות נפלטים דלק, שמנים וגזים רעילים. המראה של קרום שמן על פני המים, הנפוץ בכל מדינה ונמל, הוא רק קצה הקרחון. רוב החומרים הרעילים הללו נספגים בקרקע, בבעלי-חיים ובשרשרת המזון. המים המורעלים שבמרינה הורסים את כל סביבת החי והצומח שבקירבתה!"

ביבליוגרפיה:
כותר: הזורעים במרינה בדמעות יקצורו
מחבר: דורון, גיל
תאריך: פברואר-מרץ 1996 , גליון 7
שם כתב העת: ירוק כחול לבן : ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה
הוצאה לאור: ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה בישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית