הספרייה הוירטואלית של מטח - איוב היה או לא היה : סוגיה בפרשנות ימי הביניים

מדובר בדברי הקדמה של ר' זרחיה בן יצחק בן שאלתיאל ברצלוני לפירושו לספר איוב, בהם הוא מבקש לאשש את הדעה, שהובעה כבר בתלמוד, כי איוב הוא משל ולא ממשות היסטורית; וזאת כדי להצדיק את הפירוש האליגורי-פילוסופי אשר בעיניו מתחייב מהערכת ספר איוב כספר רציני.³ קרה כאן מה שקורה לפעמים בתולדות היצירה ההגותית: המתכוון לתכלית מסויימת יוצר אמצעים שחשיבותם קיימת בלי קשר לתכלית שלה נועדו. ברוך שפינוזה שאף לערער את הסמכות האזרחית של הכנסיה, ואגב כך פיתח שיטה פילולוגית-היסטורית בפרשנות המקרא החשובה בפני עצמה בלי קשר לנסיבות שבהן קמה. במדה צנועה מזו, כדי להצדיק אליגוריזציה של ספר איוב המציא זרחיה ברצלוני קווים לביקורת ספרותית, אשר בגלל אופיים הבוטה, ובגלל הסכנה הטמונה בהם לקריאה תמימה של המקרא, נשתקעו לא זכו להיות התחלה להתפתחות החוש הביקורתי.

עדות קדומה לשיבוץ איוב לתוך ההיסטוריה המקראית היא מסורת עתיקה כי יואב הוא יובב (צוואת איוב א, א; ב, א) בן זרח (תוספת בתרגום השבעים לסוף הספר, כנראה על סמך תרגום ארמי שאבד)⁴ נכדו של עשו (בר' לו, ד, יג; ולפי התוספת שם אמו של יובב היא בצרה – פירוש מדרשי על בר' לו, לג: 'וימלך תחתיו יובב בן זרח מבצרה'). וברוח זו שיבצוהו כמה מחז"ל בימי האבות, ואת כתיבת ספרו ייחסו למשה רבינו (בבא בתרא טו ע"א).⁵

אבל לצד גישה זו המאשרת את ממשותו ההיסטורית של איוב היתה הגישה המחזיקה אותו כבדוי, המיוחסת לאמורא ארצישראלי אלמוני בדור שלישי (המאה ה-ד'), והפותחת את הדיון בסגנון הספר:

ההיסמכות התמימה על ה'היה' המקראי מתערערת על-ידי שיתוף הסגנון ה'הויתי' במשל כבשת הרש (שמ"ב יב, א-ג) שגוזמתו מעידה על בדיונותו ('ותהי לו כבת' גוזמת שיא – לאחר 'מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב'; מענין שהמספר המקראי מניח כי אין בו גוזמה המסגירה לדוד את בדיוניותו). ואולם ערעור זה מופרך, במקרה שלנו, על-ידי ציוני הזיהוי הנוספים לגבור – "שמו ושם עירו" (בניגוד למשל כבשת הרש: 'שני אנשים [אלמונים] היו בעיר אחת' [אלמונית], הרי כאן 'איש היה בארץ עוץ איוב שמו'). לפירכה זו אין תשובה; ואנו נשארים בבוחן הזיהוי כמאשר את ממשות האיש.⁶

מסורת מקבילה אולם מורכבת יותר באה בבר"ר נז, ב, ובירושלמי סוטה סוף פרק ה. תחילה מובאת מסירתו של ר' שמעון בן לקיש (דור שני לאמוראי א"י, סוף המאה ה-ג') בשם בר קפרא כי איוב בימי אברהם אבינו היה; ולאחר מכן:

כאן כבר מצטמצמת הבדיונית: איוב הוא אמנם דמות היסטורית, מימי אברהם אבינו, אלא שהקורות המסופרות עליו בספר הן בדייה, שנקשרה לדמות בת-אופי כזה שראוי להדביק אליה מעשה כזה. יש כאן פשרה מתוחכמת למדי בין העמדות האפשריות.

נימה פולמוסית מובהקת בוקעת מקטע במדרש הגדול ויקרא, פר' מצורע (מהד' שטיינזלץ, עמ' תט):

לא נחו מוסרי המסורת עד שעקרו את שיני הסברה המבדה מכל על-ידי "תיקון" זעיר בגרסת התלמוד בבבא בתרא. וכך אנו קוראים בדרשות ר' יהושע אבן שועיב (ספרד, תחלת המאה ה-י"ד):

גרסא זו המתועדת בספרות המאוחרת כנראה יסודה בחוגי בעלי הקבלה (לדעת ר"ש ליברמן), ואין צריך לומר שהיא מוכחשת מהמשך הסוגיה, הבא להפריך את האומר שאיוב לא היה כלל בעולם.

בתחילת פירושו לספר איוב, ראב"ע אוחז בראיה זו: 'ולא יתכן שלא היה בעולם בעבור שאמר יחזקאל ונח ודניאל ואיוב. ואם אמר טוען: אולי איוב אחר היה שהזכיר הנביא? יאמר לו: אם כן אמור כן בדניאל ונח!?'

אנו שמים לב, שאין במסורות אלו אף נימוק אחד מפורש לתפיסה כי אין איוב אלא משל – וכאלו בקשו להפחית עד כמה שאפשר את משקלה של "כפירה" כזו. אולם דווקא תפיסה זו היתה נוחה לפילוסופים שביקשו מפלט מקשיים תיאולוגיים במקרא על-ידי קריאה אליגורית. כך רמב"ם (נפטר 1204) במורה נבוכים, חלק ג', פרק כ"ב מעדיף את הדעה "המבדה" ביחס לאיוב:

כאן מצאנו לראשונה נימוקים לסברה שאיוב משל הוא: אין לו זמן ואין לו מקום (שהרי עוץ הוא 'שם אדם – את עוץ בכורו', בר' כב, כא – לפי רמב"ם, שם בהמשך), ותמונת אספת בני האלהים היא סמלית ל'כל בעלי שכל' – היינו לכל מפרש פירוש שכלתני למקרא.

מה שרמב"ם השאיר במעין צריך עיון, והוא: מעמדו גופו של ספר איוב ושל איוב עצמו ההיה אם לא, פירש תלמידו ר' זרחיה בן יצחק בן שאלתיאל חן מברצלונה, בפירושו לאיוב. קצה נפשו של ר' זרחיה בקריאה מילולית פשטית של המקרא, והוא אינו חושך שבט לשונו מגבם של הקוראים כך. אותנו מעניינת מערכת הטיעונים המצדדים באופיו המשלי של ספר איוב. עד כמה שידוע לי, אין כדוגמתם לתעוזה, ולרגישות ספרותית.

לפי ר' זרחיה, אלא הם הסימנים שספר איוב הוא "מחובר" או "מחודש" כלומר חיבור בדיוני:

א. היעדר קוי זיהוי לגיבור הראשי.
ב. האופי הסמלי של השמות 'עוץ' ו'איוב'.
ג. אי-הסבירות של הסיפור.
ד. הקושי התיאולוגי: התפתות האל לשטן.
ה. אי-היכולת לתאר התהוות הספר בהנחה שדבריו כפשוטם.
ו. אחדות המליצה אצל ששה מדברים.
ז. הכפלת קנייניו של איוב באחריותו.

אנו רואים במחבר זה קני-מידה ספרותיים, ספרותיים-היסטוריים ותיאולוגיים משמשים בערבוביה:

Appendix: Zerahya of Barcelona's Commentary to Job (Rome, 1291)

What you must know first is that this entire book serves as an allegory (משל). Its primary intention, indeed, was to make known religious and non-religious motives and various beliefs by which men at large of different stripes are distinguished.

As you know, the sages also held this opinion of the book, as they put it: “Job never existed and never was created but serves as a parable [למשל היה]” (Baba Batra 15a). But besides, every intelligent person ought to mark the initial words of the book: “There was a man in the land of Uz named Job.” Nothing is said of his father nor of the time of his story. All this was to advise us that these events were invented, like parables in which names of people and animals, names of places and many other things are invented in order to instruct people respecting social conduct and the like. The word Uz, as Maimonides pointed out (Guide 3:22), is very likely to be understood as alluding to עצה ‘counsel’, that is, to the application of sound counsel and understanding to its interpretation. For un-doubtedly the author might have chosen among the places of the world one commonly mentioned in books, but he intended by the choice of this name, because of the allusion to counsel, to indicate also that this book was composed and arranged with the intention and purpose of alluding to secrets and counsels of wisdom of which every wise person ought to be aware.
One might object: How can Job be an allegory when Ezekiel mentions him with Noah and Daniel, who do not serve as allegories (Ezekiel 14)? From this it appears that the prophet believed in Job’s historicity . . . . We make three responses. (a) Even though the prophet was convinced that Job existed and was no allegory, that does not oblige us to reject the view that he serves as an allegory. For no one knowledgeable about the secrets of prophecy can believe that God said to that prophet in prophetic vision that “Job existed and was created.”

Hence, if the prophet said that Job existed it proves nothing. (b) We might further suppose that the prophet who mentioned Job did not believe he existed, yet referred to him as though he did in order to hide the truth of the matter from the masses, lest they disparage him, thinking he was only an allegory. (c) Prophets customarily speak in parables-indeed most of what they say is parabolichence, they do not hesitate to refer to something that has no reality . . . .

From the content of God’s two responses to Job, stranges and lengthy as they are, every intelligent person will take it as proven that the entire Book of Job is an allegory . . . .
I think it worthwhile to consider the name Job, whose reference according to its derivation, is to איבה – antagonism and hatred – since he was antagonized and banished far from God. First, he was delivered to Satan, though blameless . . . and over and above that he was loathed by society as an enemy (אויב) who committed terrible crimes . . . . Moreover, with all his misfortunes his friends added to his vexation by arguing with him and contradicting him.

Even if his misfortunes were on account of sins and crimes . . . they should have greeted him with consolation and commiserated with him. Indeed, his friends came with the intention of doing so, but they did just the opposite! . . . They condemned him as though he were a confirmed villain, though he was, as the text says, blameless and upright, fearing God and shunning evil. Surely anyone who is intelligent and knows how to read a book will realize how stupid that person is who fails to perceive that such matters – written and arranged in no logical (natural) order when taken at their plain meaning, and which do not follow ordinary common sense – must serve as an allegory.

Even a fool must realize that God cannot be seduced by Satan or any other creature . . . ; how much less that Satan injure an innocent person, That alone should be enough to quash a fool’s inclination to believe that Job ever existed or was created in any shape or form . . . .

If the class (of fools) is not persuaded by these evidences that Job is an allegory, we adduce more . . . . Suppose Job and his friends really existed – how was the series of responses composed? If you say, “These men met together and each spoke his piece and wrote it down in his own idiom; afterward Elihu appeared and spoke his piece and wrote it down in his own idiom; afterward Elihu appeared and spoke his piece and wrote it; afterward God came and spoke his piece” – the question arises: Who compiled all their utterances into one book atter they finished speaking? To this you have no answer. If you say, “Our teacher Moses [the putative author of Job] found their speeches written but disjoined and he collected them and wrote them” – where did he find God’s speeches, and who collected them from God’s mouth and wrote them? If you say, “The friends and Job wrote God’s speeches,” what a wonder it is that there are six interlocutors yet there is no difference in style among them, the style of each being like that of his fellow! Yet the style of each prophet differs from his fellowws (although they say all flows from a single Will – the Holy Spirit), and the speech of each is as distinct from his fellow’s as white is from red; as, for example, the case of the twelve minor prophets . . . . Indeed, it is but natural that as people’s temperaments differ so do their deeds and manner of speaking. Hence, if Job and his friends were truly as the plain sense of the text presents them and not an allegory, individual differences of speech should have appeared among them . . . . Thus anyone familiar with books and the science of language must acknowledge that Job is stylistically uniform from beginning to end, and that a single author composed and invented it. No distinctive styles occur in it; only in opinion and substance are there distinctions. . . .

Beside these evidences is (this final one): What is told at the end of the Book of Job of the doubling of his possessions is ground enough for understanding that it is an allegory.