אבות מחברים: -; גשר מפעלים חינוכיים

חזרה3

הכינוי "אבות" מתייחס בדרך כלל לשלושת האבות: אברהם, יצחק ויעקב.

בספר בראשית מוזכרים האבות המייסדים של כל עמי בבל, סוריה וארץ ישראל (כולל אֲרָם, עבר הירדן המזרחי ועוד). אחת המגמות של סיפורים אלה היא לתאר כיצד התייחדו אבות ישראל מבין אבותיהם של השבטים הקרובים אליהם קרבת משפחה וגזע, וכיצד הפכה ארץ ישראל לנחלה לזרעם של האבות בתוך התחום הרחב המשותף לכל השבטים.

יש חוקרים שסבורים שתקופת האבות מתחילה בתחילת האלף השני לפני הספירה, בערך במאה ה- 19 לפני הספירה. חוקרים בני זמננו סבורים שאין לשייך את תקופת האבות לתאריך מסוים.

האבות היו ידועים בעיקר כמי שזכו להתגלות אלוהים לאומה, כנושאי הברית בין העם לאלוהים, וכנושאי הזכות להתנחלות האומה בארצה. כאשר מתגלה אלוהים למשה - הוא מופיע בשמו כאלוהי האבות.

האבות נקשרים זה לזה ביחסי אב-בן-נכד-נינים וכד', והסיפורים מתארים "חיי משפחה אחת": חיי היום-יום, גידול בנים, נדודים ומסעות וכד'.

כבר בתקופות קדומות קיבלו סיפורי האבות צורה של מסורת קבועה ומגובשת. הסיפורים משקפים את תנאי החיים, המנהגים, התרבות והמסורות שהיו נהוגים באותה תקופה, בארץ מוצאם של האבות ובארץ ישראל.

בחלק מהסיפורים יש מוטיבים ודגמים ספרותיים מקובלים, לדוגמה: מוטיב האשה העקרה שהאל חוֹנֵן אותה ולבסוף היא יולדת גיבור; התגלות האל בדמות מלאך או כמה מלאכים; מאבק בין רועה הצאן לעובד האדמה; רועה שמרמה צייד; אב זקן המעדיף את בנו הצעיר ועוד.

האבות שנדדו בארץ כנען שמרו על יִיחוּדָם והתבדלוּתָם מהעמים שמסביבם: הם האמינו באל משלהם - ה'; בכל מקום שאליו נדדו הקימו לו מזבחות ומצבות שבאמצעותם ביססו את "שלטונו" של האל במקום; בדרך כלל הם לא התחתנו עם בני האוכלוסייה המקומית ולא נטמעו בה; הם חתמו על בריתות וחוזי הגנה עם המנהיגים המקומיים כדי לקבל זכות מעבר בין עיר/מדינה אחת לשנייה, וכדי לזכות במקום מרעה ומים להם ולעדריהם. בדרך כלל, חיו האבות ונדדו בשולי היישוב הכנעני הקיים.

מרבית המסורות על נדודי האבות קשורות ליישובי גב-ההר והנגב: שכם, בית-אל, חברון, באר-שבע וגְרָר.