הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > תקשורת > עיתונות ועיתוניםעמוד הבית > ישראל (חדש) > תשתיות > תקשורת


שלושה עיתונים, שלושה עולמות
מחברת: נורית ענבר


פנים : כתב עת לתרבות, חברה וחינוך
חזרה3

השוואה בין שלושה עיתוני ילדים: חרדי, דתי-לאומי וחילוני מאפשרת לאפיין את ההבדלים בין תפיסות הילדות העולות מהם. ההבדלים באופי לשון העיתונים עשויים להעיד על הבדלים מהותיים במעמד הילד בחברות השונות ובמידת הסמכות שיש למבוגרים עליו

לכל תרבות מערכת הנחות משלה על טבעה של הילדוּת ועל טבעם של ילדים. הנחות אלה נוגעות, בין השאר, למשמעותה של תקופת הילדות בחיי האדם, לתכונות המבחינות ילדים ממבוגרים, לצרכים המיוחדים של ילדים, ליכולות ולרצונות שלהם, ולסוג האחריות שיש למבוגרים כלפי הילדים. מערכת ההנחות, שתכונה כאן "תפיסת הילדוּת", היא חלק ממערכת רחבה יותר של תפיסות תרבותיות שמשתנות מתקופה לתקופה ומתרבות לתרבות.

מאמר זה משווה בין שלושה עיתוני ילדים ישראליים ומנסה לאפיין את ההבדלים בין תפיסות הילדות העולות מהם. העיתונים פונים לשלושה מגזרים באוכלוסייה היהודית: הראשון, "זרקור", הוא עיתון חרדי; השני, "אותיות", דתי-לאומי; והשלישי, "כולנו", חילוני. כל אחד הוא עיתון בולט במגזר שאליו הוא פונה.

המאמר מורכב משני חלקים. בחלק הראשון מתוארים מאפייניו הלשוניים של כל אחד מהעיתונים, ומועלות כמה השערות בנוגע למשמעות ההבדלים בין העיתונים בהיבט זה. החלק השני, שמתכונתו דומה, דן במדורים הבולטים בכל עיתון ובקשר בין מערכת העיתון לילדים שקוראים בו. ההשוואה מתייחסת לגיליונות שהופיעו בשנים 1997-1999.

* * *

אוצר המלים והמאפיינים המבניים של הטקסטים משתנים מעיתון לעיתון. ב"זרקור", הטקסטים ארוכים יחסית והשפה גבוהה ורחוקה משפת הדיבור - עברית המבוססת בעיקרה על שפת התנ"ך, המדרש וההלכה. לפיכך, הקריאה בעיתון דורשת מהילד להתרכז, להשקיע מאמצים ולשאת תסכולים. הכתיבה בשפה גבוהה בולטת במיוחד כששפה זו מושמת בפי דמויות ילדים בסיפורים. לדוגמה, באחד הסיפורים אומר ילד: "פעם אמר קצין משטרה לאבי: אי אפשר להאמין! הפנים של החוזרים בתשובה משתנים לחלוטין! לפני כן היה לו מבע של משטמה וניכור, והיום פניו מפיקות רוך וטוב לב". הקדמת הפועל לשם ("אמר קצין") ושימוש במלים כגון "מבע" ו"משטמה", אינם אופייניים לדיבור של ילד. נראה אפוא שלכותבים ב"זרקור" חשוב מאוד להקפיד על כתיבה בשפה גבוהה, גם במחיר פגיעה באמינות הדמויות בסיפורים.

לשון הכתיבה ב"זרקור" משדרת הסתגרות מפני שינויים ברוח הזמן. זו עברית כמעט סטטית, שדוחה מעליה חידושים. נדיר למצוא בה מלים או מטבעות לשון מודרניים. באחד הגיליונות הופיע סיפור המבטא באופן ישיר את החשיבות המיוחסת ללשון זו. בסיפור מסופר על חנות לממכר מלים. לחנות נכנס הילד יוסי, "ילד חמד בעל עיני תכלת מפיקות תום וטוהר", שבא לקנות "מלים עם טעם יהודי", שיעזרו לו לגדול לתלמיד חכם. אחריו בא לחנות נער "מגושם וגס רוח" המבקש לקנות מלים בזול, ומקבל את "בא לי" ו"ביי". לנער שלישי שמבקש לקנות מלים בזול מסבירה המוכרת: "אינני רוצה להערים עליך. חשוב שתדע מדוע הן זולות. כל המלים שבסל הזה הן הרבה פחות מכובדות מן השאר. הן נולדו ברחוב, ושם הן ממשיכות להתגלגל". בסיפור זה משתקפת תפיסה ולפיה יש להקפדה על הלשון שצמחה בקאנון הספרותי היהודי, ולא "ברחוב", תפקיד חיוני בחינוך הילד.

גם הטקסטים ב"אותיות" ארוכים יחסית. הם כתובים בעברית עשירה, שמשלבת ביטויים גבוהים ולפעמים ארכאיים במקצת ("דא עקא", "הרגשתי את שמורותיי נעצמות") עם עברית מדוברת עדכנית ("התחשק לי", "ועוד איך!") ומושגים מן התרבות הכללית המודרנית ("פמיניזם", "אינטרנט"). הקריאה ב"אותיות" דורשת מן הילד ריכוז ומאמץ, אך נדמה שבהשוואה ל"זרקור", העברית שם קרובה יותר לשפת היומיום של הילד. סיסמת הפרסומת של "אותיות" היא: "אותיות - עיתון שמדבר בשפה שלך". הסיסמה מכוונת אמנם למלה "שפה" במובנה המטפורי, אך נדמה שהדבר נכון במידת מה גם במובן המילולי, ומכל מקום, יש קשר הדוק בין המובן המילולי של המלה למובן המושאל שלה.

השפה ב"כולנו" מנסה בדרך כלל להישמע כמו שפה שילדים מדברים בה. לדוגמה, בגיליון סוכות הופיעה הפנייה הבאה: "חג שמח!!! שוב. מה שלומכם? אנחנו מקווים שתקופת החגים עוברת עליכם בסבבה, ושלא העמיסו עליכם יותר מדי שיעורים. למורים יש נטייה כזאת...קודם הם שובתים, ואחר כך נלחצים ורצים עם החומר. אבל עכשיו שוב חופש, ואתם קיבלתם את כ'כולנו' הכפול והענק. אז מה רע? ... יאללה ביי, מערכת כולנו".

אוצר המלים בדרך כלל דל, והמשפטים קצרים ובעלי מבנה תחבירי פשוט. זו שפה שאין אפשרות לבטא באמצעותה רעיונות מורכבים או דקויות. היא מזכירה במידה רבה שפה של פרסומות - שפה קליטה, פשטנית ורוויה בהגזמות ("הסרט... מלווה בפסקול מדהים. שווה בריבוע, חבל על הזמן") .

בעוד השפה ב"זרקור" מבטאת הסתגרות מפני חידושים, והשפה ב"אותיות" מבטאת פתיחות מסוימת כלפיהם, השפה ב"כולנו" מאמצת בהתלהבות כל חידוש אפנתי. הטקסטים ב"כולנו" רוויים בסלנג עדכני. במשך זמן מה אף הופיעה בעיתון פינה קבועה שנסקרו בה חדשות בתחום הסלנג. לדוגמה: "'שחרר אותי', זה המשפט החדש. אם מישהו מדבר אתכם על נושא שלא בא לכם לשמוע, פשוט תגידו לו 'שחרר אותי' ותלכו".

נראה כי "זרקור" מציב לילד תביעות גבוהות, מפני שהוא רואה בעצמו כלי שתכליתו לחנך את הילד, בין השאר באמצעות העשרת אוצר המלים שלו במלים ובביטויים עבריים. גם "אותיות" מבקש להעשיר את אוצר המלים של הילד ואינו מהסס לתבוע ממנו שיתאמץ ויעמוד בתסכולים, אבל התובענות של הלשון ב"אותיות" מתונה יותר, מפני שיש ל"אותיות" גם מטרות אחרות, שמכתיבות את אופי הלשון בעיתון. "כולנו", כך נדמה, מציב לפני ילד תביעות מזעריות, מפני שהוא אינו מעוניין להעשיר את הילד אלא להתחבב עליו.

נראה גם כי ההבדלים באופי לשון העיתונים קשורים להבדלים מהותיים במעמד הילד ובמידת הסמכות שיש למבוגרים עליו. העובדה ש"זרקור" כתוב בלשון המבוגרים מעבירה לילד מסר ולפיו העולם שעליו להשתלב בו הוא עולמם של המבוגרים, ומסר זה הוא בסיס לסמכותם של המבוגרים על הילד. ההקפדה על הקפאת העברית ב"זרקור" היא ביטוי לתפיסה המייחסת חשיבות עליונה לתכנים ולערכים על-זמניים, העוברים כמות שהם מדור לדור. בתפיסה כזו, שבה הילדים צריכים לרכוש את הידע של המבוגרים כמעט ללא שינויים ותוספות, סמכותם של המבוגרים ביחס לילדים מוחלטת וברורה מאליה, מפני שהמבוגר נתפס כמי שכבר שולט בכל הידע שעל הילד לרכוש.

ב"אותיות", כמו ב"זרקור", העברית העשירה והגבוהה מעבירה לילד מסר שלפיו עליו להשקיע מאמצים כדי לרכוש את אוצר המלים של המבוגרים, ובאופן כללי יותר - מסר שלפיו ההתבגרות היא תהליך הכרוך ברכישת הידע שיש בידי המבוגרים. עם זאת, "אותיות" כתוב בשפה שאת מלותיה הילד בכל זאת מכיר ומבין, שפה פחות גבוהה ופחות ארכאית מן השפה שבה כתוב "זרקור". לכן נראה שסמכותם של המבוגרים על הילד אינה מוחלטת כמו ב"זרקור".

ב"כולנו", העובדה שהלשון מחקה את השפה המדוברת בקרב ילדים יוצרת מצב שבו דווקא מבוגר שיקרא את העיתון יתקשה להבין מה כתוב בו. השפה מציבה את הילדים והמבוגרים זה מול זה ביחס של שוויון: הילדים אמנם לא מבינים את שפת המבוגרים, אבל גם המבוגרים אינם מבינים את שפת הילדים. היא מעבירה מסר שלפיו עולם הילדים הוא עולם סגור, שהמבוגרים אינם יכולים להבין ואין להם בו דריסת רגל. במצב כזה נשמט הבסיס לסמכות המבוגרים על הילדים. העובדה שהשפה ב"כולנו" רוויה בביטויים אופנתיים קשורה אף היא לערעור סמכותם של המבוגרים: בעולם שבו גוף הידע החיוני משתנה ללא הרף, ניסיון העבר נעשה פחות ופחות רלוונטי.

* * *

המדורים בכל עיתון מספקים מסגרת קבועה לעיסוק בעניינים שונים, והם גם המסגרת העיקרית שבה ניתנת לילד אפשרות להשתתף באופן פעיל, להתבטא ולהעלות שאלות ובעיות שמעסיקות אותו. ב"זרקור", מרבית המדורים עוסקים ישירות בתכנים הקשורים לחיים הדתיים. ההתרשמות החזקה ביותר שעולה מן הקריאה בהם היא, שמאחורי כל מדור כמעט יש כוונה חינוכית מפורשת למדי. המדורים פונים אל הילד כאל מי שההבנה והידע שלו מוגבלים בהשוואה להבנה ולידע של המבוגר, אבל נדיר למצוא בהם פנייה אל הילד כאל מי שניחן בתחומי עניין, בצרכים ובמשאלות המאפיינים ומייחדים אותו כילד.

בעמוד הכתוב הראשון מופיעה מסגרת ובה זמני הדלקת הנרות וצאת השבת בישראל. מתחת למסגרת מופיע מדור בשם "להבין אמרי בינה", ובו מדרש על פרשת השבוע. המדור כתוב בסגנון כתיבה למדני, ולא ניכר בו ניסיון להתאים את הניסוח או את מבנה הצגת הדברים לילדים, למעט העובדה שהסוגיות הנדונות פשוטות יחסית.

המדור הבא נקרא "הקבוצה של המדריך אלקנה". מדי שבוע מתוארת במדור שיחה בין אלקנה לחניכיו, שבה מלובנת סוגיה הנוגעת לראיית העולם החרדית. למשל, אחד הילדים שואל את אלקנה מדוע אמרו רבנים שתאונה כלשהי נגרמה בגלל רמיסת קדושת השבת. אלקנה מחזיר את השאלה לילדים ואחד מהם נזכר במסכת שלמד בהדרכתו של אברך. הוא מתאר בהרחבה את המסכת ואומר כי האברך הסביר לו, מתוך דברי רש"י, שהמסכת מראה כי כל דבר נגרם בשל סיבה עמוקה יותר מזו הנראית לעין. אלקנה משבח את הילד על תשובתו, והוא מוסיף ומפתח אותה באמצעות משל, שמוסר ההשכל שלו הוא שעם ישראל אינו עם ככל העמים, וש"עלינו למלא את תפקידנו באמונה כדי שנזכה לרחמי הבורא, שכל כך נחוצים לנו!".

מדור קבוע נוסף הוא "ככל אשר שאלת", שבו רב עונה על שאלות קוראים בענייני הלכה. כמו המדור "להבין אמרי בינה", גם מדור זה כתוב בסגנון כתיבה רציני וחמור סבר, ואפשר להתרשם שלא נעשה ניסיון להתאים את מתכונתו לילדים.

במדורים אחרים בעיתון מנסים ללמד את הילד נושאים של חול. במדור "מה שנכון - נכון!" מתקנים שגיאות בעברית, בשורות מחורזות ("...ואמנם, בלשוננו הכלל הינו כך:/ ה' הידיעה מוספת לסומך ולא לנסמך"). במדור לא קבוע שנקרא "חדש, ישן, ומעורר עניין" מופיעות ידיעות שנראות כאילו נלקחו כפי שהן מעיתון מבוגרים, ונבחרו באופן שרירותי למדי, ומכל מקום ללא ניסיון לבחור ידיעות שילדים עשויים למצוא בהן עניין מיוחד. כן מופיע בכל גיליון מדור של חידות ותשבצים, שפתרונם מצריך בדרך כלל ידע תורני או כללי שנלמד בבית הספר.

ב"זרקור" מושם דגש על הנחלתם של תכנים על-זמניים מעולם היהדות, תוך התעלמות כמעט גמורה מעניינים "בני חלוף". נדיר למצוא בעיתון התייחסות לנושאים אקטואליים, כגון אירועים, תופעות חברתיות ותרבותיות, מושגים או מוצרים מודרניים. המדור היחיד שעוסק בעניינים אקטואליים הוא מדור החדשות "חדש ישן ומעורר עניין", ששמו רומז אף הוא על הסתייגות מייחוס חשיבות מיוחדת ל"חדש".

ב"זרקור" אין טור מאת העורך או המערכת. המערכת פונה ישירות אל הקוראים רק במקרים מעטים, והפניות הללו תמיד מנוסחות באופן לאקוני. העורך וחברי המערכת אינם מוזכרים בשמותיהם אלא תמיד תחת הכינוי הכללי "המערכת" ותמיד בגוף שלישי: "המערכת רואה לנכון ל...". גם הפנייה אל הקוראים נעשית לרוב בגוף שלישי: "הקוראים מתבקשים ל...".

לקוראי "זרקור" כמעט לא ניתנת במה על דפי העיתון, אין להם אפשרות להתבטא, להשמיע את דעתם ולהשפיע על תכניו. מתוך מכתבי הקוראים, "זרקור" מפרסם רק מכתבי תודה למערכת, ואף מתוך מכתבי התודה הוא מפרסם רק מעטים, ובדרך כלל מסתפק בציון שמות כותבי המכתבים. ב"זרקור" אין מוסד של "כתבים צעירים", לא מקבלים בו סיפורים מפרי עטם של הקוראים ולא תמונות שצילמו. לפעמים מפרסמים בעיתון שירים או קטעים מפרי עטם של הקוראים, אך רק כאלה שמתיישבים היטב עם המסרים שהעיתון מבקש להעביר, כדוגמת השיר הבא, שכתבה קוראת בכיתה ב', המשרטט דמות ילדה למופת: "ריקי ילדה טובה מאוד: / שוטפת, מנקה, מסדרת עוד ועוד. / אומרת לאמא: 'אמא, נוחי! / אקח לגינה את שרי ומנוחי, / אלך למכולת בדרך אל הגן, / ואולי - גם אל הירקן!'"

צנזורה נתפסת ב"זרקור" כחלק לגיטימי ומובן מאליו של תפקיד המערכת. אפילו במדור הברכות מתבקשים הקוראים לשגר רק ברכות בנוסח התואם את רוח העיתון, "שאם לא כן - תראה עצמה המערכת רשאית לשנות את הברכות בהתאם לעקרונותיה ולשיקוליה". היקף הצנזורה עצום: החל מהימנעות מהסגרת מידע על סודות המבוגרים - מין, אלימות, מוות וכדומה, וכלה בהימנעות מהתייחסות להשקפות עולם וצורות חיים מתחרות, למתרחש מחוץ לגבולות החברה החרדית, או לרגשות, מחשבות ומעשים שאינם "כשרים למהדרין" מבחינת השקפת העולם החרדית.

לשאלות הערכיות שנידונות בעיתון ניתנת תמיד תשובה אחת, ברורה וסמכותית, כמו בדוגמה שהובאה מתוך המדור "הקבוצה של המדריך אלקנה". שום שאלה אינה נותרת פתוחה והמסר הוא שלכל שאלה מהותית יש במקורות תשובה שעל הילד ללמוד ולהפנים.

אפשר להתרשם שמערכת "זרקור" רואה בעיתון אמצעי להכשרת הילד לבגרות, באמצעות הקניית הידע שישמש אותו בבגרותו, ועל ידי עיצוב התנהגותו והשקפת עולמו. לעומת זאת, לא נראה שנעשה ניסיון לתת מענה לצרכים רגשיים והתפתחותיים של הילד. הדגש הדידקטי, כובד הראש והחומרה שמאפיינים את "זרקור", מעוררים תחושה שמשחק, הנאה ופנאי אינם נתפסים כגורמים בעלי חשיבות להתפתחותו של הילד.

ב"זרקור", המבוגרים מצויים בעמדה מרוחקת וסמכותית, והילד הוא מעין כלי קיבול למסרים ולידע שהם מנחילים לו. בחינוכו מושם דגש על טיפוח צייתנות ויראת כבוד כלפי המבוגרים, ואין מעודדים אותו לפתח עצמאות מחשבתית ונטיות אינדיבידואליות.

* * *

המדורים ב"אותיות" עוסקים בעניינים מגוונים - דתיים, לאומיים, עניינים מן התרבות הכללית וכאלה הנוגעים לעולמם של ילדים ולנקודת מבטם הייחודית. כמו ב"זרקור", ברבים מן המדורים ב"אותיות" ניכר ניסיון לתרום לחינוכו של הילד. ואולם בשונה מ"זרקור", נראה כי רבים מהמדורים פשוט נועדו להסב לילד הנאה, ומדורים אחרים נועדו לענות על צרכים רגשיים והתפתחותיים. הבדל בולט נוסף בין "אותיות" ל"זרקור" הוא שבמדורים ב"אותיות" ניכר ניסיון להתאים את התכנים ואת צורת מסירתם לילדים.

בעמוד הכתוב הראשון של העיתון מופיע טור מאת העורכת ומדור של מכתבי קוראים. בשניהם מובעות דעות בעניינים חברתיים ופוליטיים, כגון יחסי דתיים-חילוניים ותהליך השלום, ונידונות שאלות ערכיות מגוונות. למשל, השאלה האם הערצת זמרים היא תופעה פסולה. בעמוד הכתוב השני מופיע מדור שנקרא "הדואר בא אתמול" ובו גלויה שנכתבה כביכול בראשית המאה, על ידי אחד החלוצים, ומתארת את הווי החיים בארץ. לחלופין מופיע בעמוד זה מדור בשם "האוטובוס של נתן", ובו תמונה של אתר בארץ ורמזים על זהות האתר. מדורים אלה מלמדים למעשה שיעורים בתולדות הציונות ובידיעת הארץ.

בעמוד השלישי ובעמוד הרביעי מופיעים שני מדורים המתייחסים לפרשת השבוע: "אותיות התורה" ו"מדרש זוטא". אלה המדורים היחידים בעיתון שמתייחסים ישירות ובאופן בלעדי לנושאים תורניים. במדור "אותיות התורה" מציגים ומבארים עניין או שניים מכל פרשת שבוע. במדור זה ניכר ניסיון להציג את הפרשה בצורה בהירה ומעניינת, לפעמים בהומור ובשילוב של אנלוגיות מהחיים המודרניים. לדוגמה, לצד ביאור שיחתם של יהושע בן-נון ומשה רבנו על אלדד ומידד המתנבאים במחנה, הופיע איור ובו דמות של "נביא" מודרני - החזאי - ובפיו הדברים הבאים: "הוי הקייטנים, לו לקולי שמעתם! מחר יהיה מעונן חלקית והים יהיה נוח עד גלי!".

מדורים אחרים הם המדור "אלישיב משיב", שבו עונה פסיכולוג קליני למכתבי קוראים העוסקים בבעיות אישיות; מדור בדיחות ; מדור שעשועונים; מדורים ובהם סקירות של ספרי ילדים, תוכניות טלוויזיה, סרטים ואירועי ספורט; ומדור שבו מתפרסמות שאלות ששלחו הקוראים בנושאי ידע כללי, כמו "כיצד דגו הקדמונים דגים", או "מה פירוש המלה אנדרלמוסיה". כותב המדור משיב שתי תשובות לכל שאלה: הראשונה נכונה והשנייה הומוריסטית. אפשר אפוא להתרשם ש"אותיות" מציב לפני הילד אתגרים ומצפה ממנו להתאמץ. במדור "אותיות התורה" הופיעה חידה על דמות מפרשת השבוע, ולפניה הערה: "הרמזים קצת קשים, אז לא להתעצל, לפתוח חומש ולגלות מי הדמות". יחד עם זאת, העיתון מוצג כמוצר שקוראים בו בהנאה, ולא כהשלמה לחינוך הפורמלי בבית הספר.

בניגוד לנוכחות המרוחקת וחסרת הגוון האישי של מערכת "זרקור", מערכת "אותיות" מפגינה כלפי הקוראים לבביות, קרבה והזמנה לדיאלוג. מגמה זו מתבטאת כבר בעמוד הכתוב הראשון. העורכת, שחתימתה מופיעה בתחתית הטור, כותבת בו בגוף ראשון ומשתפת את הקוראים בהרהוריה. לדוגמה, באחד מימי השנה לרצח רבין כתבה עורכת העיתון בטורה: "אחד הלקחים הפרטיים שלי הוא החובה להטיל ספק. יגאל עמיר היה בטוח שהוא הכי צודק בעולם. בשם המחשבה הזאת הוא טען את אקדחו וירה בראש הממשלה. אני, מאז, משתדלת לא לחשוב אף פעם שאני הכי צודקת".

במדור נוסף, לא קבוע, שנקרא "שאלות ל'אותיות'", חברי המערכת משיבים לשאלות הקוראים. התשובות מתאפיינות גם הן בגוון אישי, בחמימות ובהומור. לדוגמה, לילד ששאל אם אפשר להביא מכתבים ביד, ישר למערכת, השיבו חברי המערכת: "בוודאי שאפשר, ואף רצוי - כך גם נכיר אותך אישית!".

קוראי "אותיות" הם קוראים אקטיביים, שמרבים להתבטא מעל דפי העיתון - במכתבים למערכת, ביצירות פרי עטם וככתבים צעירים. מדור המכתבים למערכת הוא אחד המעניינים בעיתון. כותבי המכתבים מצטיירים כילדים המעורים מאוד בנעשה בארץ ועסוקים בגיבוש השקפת עולמם, במסגרת הנתונה של השקפת העולם הדתית-ציונית. במדור מתנהלים ויכוחים ערים בין הילדים. לדוגמה, ילדה כתבה על עלבונות שספגה כשהופיעה בסניף "בני עקיבא" בימי מערכת הבחירות של 1999, עם מדבקת תמיכה באהוד ברק. בעקבות מכתבה פורסמו מכתבים נוספים שדנו בשאלה אם "בני עקיבא" צריכה להיות תנועה פוליטית או א-פוליטית, ואם יש מקום בתנועה לילדים תומכי הגוש השמאלי ולהשמעת דעות שמאליות.

ויכוח נוסף שהתנהל במדור המכתבים עסק בשאלה אם הצגתם של מדרשי חז"ל באמצעות קומיקס, במדור "מדרש זוטא", פוגעת בכבוד התורה. המערכת פירסמה מכתב של ילד שטען כי במדור יש חלקים "שעושים צחוק מהתורה", ומתחת למכתב מסרה את תגובתה: "לדעתנו (המדור) מוסיף אהבת תורה ולא פוגע בכבודה".

שלא כמו ב"זרקור", בדיון בסוגיות ערכיות ב"אותיות" מושמעות דעות מנקודות ראות מגוונות, ודעות אלה הן דעות הילדים, פרי חשיבתם ולא פרי הסתמכות על סמכויות גבוהות יותר. כאשר המערכת מפרסמת את עמדתה, היא אינה מעניקה לעמדה זו מעמד מיוחד: המלה "לדעתנו" מעבירה מסר שעמדת המערכת היא רק דעה, ואפשר גם לחלוק עליה. גם העובדה שהמערכת מתייחסת אל עצמה בגוף ראשון, בניגוד להתנסחות בגוף שלישי ב"זרקור", תורמת למסר הזה. בנוסף לזה, המתכונת של מכתבי קוראים מותירה את השאלות שמועלות במדור פתוחות, שהרי אין מי שמכריע בין הדעות השונות.

הניסיון לחנך את הקוראים לחשוב בצורה ביקורתית על סוגיות ערכיות, להביע דעה ולנמקה, לפתח גמישות מחשבתית וסובלנות לדעות שונות, עובר בעיתון כחוט השני. בטור שלה, העורכת מרבה לפנות אל הילדים ולהעלות "נקודות למחשבה", וכך נעשה גם במדורים אחרים. לדוגמה, במדור "אותיות התורה" שהופיע בסוכות נכתב: "רצונם של אנשים להדר במצוות אתרוג גורם לעלייה גדולה במחירו. מי אומר שחשוב להשקיע כסף רב באתרוג דווקא? אולי עדיף לתת כסף זה לעניים? נקודה למחשבה".

ב"אותיות" אין התייחסויות למין ולא לסוגים רבים של תופעות קשות. עם זאת, בדיון בנושאים אקטואליים בטור העורכת ובמכתבי הקוראים מוזכרים, מטבע הדברים, גם פיגועים, תאונות דרכים ואסונות. מבחינה זו ההבדלים בין "אותיות" ל"זרקור" אינם גדולים. אך יש הבדלים גדולים בין שני העיתונים, במידה שבה הם מספקים לילד מידע על צורות חיים והשקפות עולם מתחרות. ב"אותיות" אפשר למצוא הרבה מידע על התרבות הכללית ועל החברה החילונית והחברה החרדית בישראל, ופולמוס עם ההשקפות שבבסיסן. עם זאת, לא מצאתי ב"אותיות" מידע על החברה הפלסטינית, ואף לא על הערבים תושבי ישראל.

בהשוואה ל"זרקור", ב"אותיות" יש יותר נכונות להכיר ברגשות ובמחשבות בעייתיים מבחינה דתית. דוגמה יפה לכך אפשר למצוא בבמה שנתן העיתון לוויכוח בין קוראות בשאלה אם ראוי ש"אלישיב", הפסיכולוג הקליני שעונה לשאלות הקוראים במדור "אלישיב משיב", יתייחס לפניות בנוגע להתאהבויות בגיל ההתבגרות. בתגובה למכתב של ילדה ששללה זאת, כתבה ילדה אחרת: "...אי-אפשר להתעלם/לברוח מן המציאות. בנות המתאהבות ב'גיל ההתבגרות' זו היא תופעה נורמלית לחלוטין, שהיא פועל יוצא מן העובדה שרובנו חיים באזורים מעורבים, בהם יש מגע בין בנים לבנות. פסול או לא פסול - זאת המציאות, ואי אפשר, במסווה של רוח התורה, להתעלם מדבר שבאמת מתרחש הרבה".

כמו ב"זרקור", ברבים מן המדורים ב"אותיות" ניכר מאמץ לתרום לחינוך הילד ולהעשיר את עולמו, מאמץ המבטא השקפה שלפיה המבוגרים אחראים להדריך את הילדים כך שיוכלו להגיע לבגרות. ואולם, שלא כמו ב"זרקור", נראה שעורכי "אותיות" אינם רואים בו אמצעי שתכליתו היחידה היא להכשיר את הילדים לתפקידיהם העתידיים כמבוגרים. נראה כי ב"אותיות", הילדות נתפסת כשלב חיים שעומד בפני עצמו, והילד נתפס כבעל צרכים רגשיים והתפתחותיים שיש להתחשב בהם, ובהם הצורך בפנאי ובאפשרות לשחק ולדמיין. הקשר בין המבוגרים ב"אותיות" לבין הילד פחות סמכותי ויותר דמוקרטי מהקשר הזה ב"זרקור". הוא מתאפיין בדיאלוג מתמיד עם הילד, בנכונות להבין ממנו לְמה הוא זקוק ולתת בידיו מידה של סמכות ואחריות, וכן בחמימות וקרבה.

* * *

מרבית המדורים ב"כולנו" עוסקים בנושאים מתרבות מאוד ספציפית, "צעירה": תרבות של טלוויזיה קלילה, מוסיקת פופ ואופנה, שגיבוריה הם כוכבי הבידור והספורט. המדורים מספקים לילד פוסטרים ותמונות של כוכבים כבקשתו, וחומר קריאה מבדר, קליל ושטחי, שקריאתו אינה תובעת ריכוז או מאמץ אינטלקטואלי. המדור הראשון ב"כולנו" נקרא "קו הפוסטר". בעמוד הכתוב הראשון של העיתון מופיעים תצלומים של שישה כוכבי פופ וטלוויזיה. הקוראים מוזמנים לטלפן ולבחור איזה מהתצלומים יופיע כפוסטר בגיליון הבא של "כולנו". במדור מופיעה כותרת קבועה, שהיא בעצם פרסומת עצמית ל"כולנו": "רק ב"כולנו" אתם בוחרים איזה פוסטר יפורסם! חייגו...".

המדור הבא פרוש על פני שני עמודים ונקרא "חם אש". מדור זה, כפי שמשתמע משמו, עוסק בעיקר במה ש"חם", כלומר עכשווי ואפנתי. המדור מורכב מאוסף קטעים קצרצרים, ומכמה פינות קבועות. כמה מן הטקסטים במדור נכתבים על ידי ילדים - העיתונאים הצעירים של "כולנו" - ושאר הטקסטים נכתבים על ידי כותבים מבוגרים. המשותף לרוב הטקסטים הוא עיסוק קליל ושטחי בנושאים הקשורים לעולם הבידור בפרט, ולעיסוקי הפנאי של ילדים בכלל. אחת הפינות במדור נקראת "הדבר הבא", ועוסקת בדיווח על חידושים אופנתיים בתחומים שונים ("כמנהגנו מדי שבוע, נציג לכם את הדברים הכי 'קוּלים' שיש, שתופסים תאוצה בימים אלה בארצות הברית. ולכם, קוראינו הנאמנים, יש את ההזדמנות להיות הראשונים בארץ"). לפי פינה זו, אפנות הן עניין מחייב ביותר ("צבע - ורוד. לא נראה לכם? אין מה לעשות - זה הדבר הבא").

פינה נוספת, בשם "מצא את ההבדלים", היא טבלה המשווה בין שני דברים שונים, כמו מוסיקת טרנס מול אופרה, וצ'יפס מול חטיפי צ'יפס. ההשוואות בטבלה הן בדרך כלל שטחיות במכוון, ונראה שנועדו בעיקר לבדר. לדוגמה, צ'יפס וחטיפי צ'יפס מושווים על פי עוצמת הרעש שנוצר כשאוכלים אותם, אבל לא על פי ערכם התזונתי או מחירם. רבים מן המוצרים שנסקרים במדור אינם מוצרים שנוצרו במיוחד לילדים, אלא מוצרים שנחשבים מוצרים ל"צעירים". בין היתר מופיעות במדור המלצות על תקליטי פופ, על אפנה סקסית (באחד הגיליונות נכתב בפינה "הדבר הבא", ש"הדבר הבא" בתחום האפנה הוא לבוש שקוף), ועל סרטים שנחשבים לסרטי מבוגרים, כמו הקומדיה הרומנטית "נוטינג היל" וסרטו של רוברטו בניני "החיים יפים".

מדור נוסף הוא מדור חדשות בשם "אז מה היה לנו", שהידיעות בו נכתבות לפי ידיעות שפורסמו ב"ידיעות אחרונות". בניגוד קוטבי למדור המקביל ב"זרקור", במדור זה נראה לפעמים כי הידיעות נבחרות לא לפי חשיבותן אלא רק על סמך יכולתן לבדר את הילד. רבות מן הידיעות עוסקות בחייהם האישיים של הכוכבים. כמו כן, לפעמים מופיעות במדור ידיעות אזוטריות, שנראות על פניהן מפוקפקות, ללא שום התייחסות ביקורתית או ספקנית. למשל, ידיעה על שימוש בטכניקות גרפולוגיות לשם איתור ילדים אלימים ולשם טיפול בהם, וידיעה על מכשיר שפותח על מנת לגלות מה מרגישים צמחי הבית: "כבר די מזמן גילו שכשחותכים עלים, הם משדרים גלים חשמליים המעידים על כאב...".

שני מדורים נוספים בעיתון קשורים ישירות לתרבות הערצת הכוכבים: במדור "אחלה חומר" מתפרסמים תצלומים של כוכבים. המדור "כל בו מקס" הוא מעין לוח מודעות פנימי של כותבי העיתון, שבו הם מפרסמים ברכות ומסרים שונים. במדור זה מופיע תת מדור בשם "מעריצים", ובו כתובות של מועדוני מעריצים ומודעות של ילדים המעונינים להחליף חומר על כוכבים ואפילו למכור חומר כזה בכסף.

בניגוד גמור לטיב נוכחותה של המערכת בשני העיתונים האחרים, נוכחותה של מערכת "כולנו" אינה נוכחות של מבוגרים הניצבים מול הילד מעמדה סמכותית יותר או פחות, אלא כזו שחותרת להציג את עצמה כנוכחות "צעירה", שאין שום מרחק בינה לבין הילד. אחזור לדוגמה שהובאה בדיון על השפה: "חג שמח!!! שוב. מה שלומכם? אנחנו מקווים שתקופת החגים עוברת עליכם בסבבה, ושלא העמיסו עליכם יותר מדי שיעורים. למורים יש נטייה כזאת...קודם הם שובתים, ואחר כך נלחצים ורצים עם החומר". בדוגמה זו אפשר לראות שישנה התאמה מלאה בין הפן הלשוני לבין התוכן המילולי: שניהם מעבירים לילד את המסר "אנחנו כמוך, ואילו המבוגרים נמצאים מן העבר השני של המתרס".

יתר על כן, טקסטים רבים בעיתון מתייחסים למבוגרים כאל דמויות נלעגות או כאל יריבים שצריך להערים עליהם. לדוגמה, בעיתון הופיעה פינה לא קבועה בשם "פינתו של פרופסור דומקוף", שבה דמות בדיונית של פרופסור מטורף עונה לשאלות הקוראים. לשאלה "איך להשיג דברים מן ההורים" ענה הפרופסור: "...ברגע שתבינו אותם לא תהיה לכם בעיה להשיג דברים. אם למשל תבקשו מההורים כסף, סתם ככה - לא תמיד תקבלו. אבל אם תוסיפו אחרי הבקשה את המשפט 'ואני ארחץ את האוטו כדי להחזיר לכם' בטוח תקבלו את הכסף למרות שאתם לא חייבים לרחוץ, אבל את זה אל תגידו שאמרתי".

בשונה מקוראי "אותיות", קוראי "כולנו" ממעטים מאוד להתבטא מעל דפי העיתון. הקוראים היחידים שגם כותבים בעיתון הם העיתונאים הצעירים, שמספרם קטן למדי (אותם שלושה-ארבעה שמות חוזרים שוב ושוב). בניגוד לנושאי הכתיבה הרציניים של קוראי "אותיות", נושאי הכתיבה של העיתונאים הצעירים ב"כולנו" קשורים רובם ככולם לתרבות הפנאי של הילדים. בניגוד לרצינות וללהט שמאפיינים את סגנון הכתיבה של קוראי "אותיות", כתיבתם של העיתונאים הצעירים ב"כולנו" קלילה ורחוקה מרגשנות.

בהשוואה לשני העיתונים האחרים, אפשר למצוא ב"כולנו" יותר מידע על מין, אלימות ומוות. המידע בנושאים אלה נמסר לפעמים כבדרך אגב, בלי ניסיון לסייע לילד להתמודד עם המידע ולעבד אותו. לדוגמה, בקטע קצרצר על הסרט "תינוקה של רוזמרי" נכתב: "במאי הסרט, רומן פולנסקי, מחה בסרט הזה כנגד הכתות. חברי כת 'משפחת מנסון' רצחו את אשתו בתגובה". כך מסתיים הקטע, ללא הסבר נוסף וללא התייחסות שיפוטית או רגשית כלפי מעשה הרצח.

למידע על ענייני מין מוקדש בעיתון מדור בשם "חופשי חופשי", שאליו מוזמנים הקוראים להפנות "כל שאלה בתחום המין". במדור זה אפשר למצוא מושגים כגון פין, פות, שדיים, נוזל זרע, גירוי מיני, קרי לילה, אוננות ועוד. המדור חושף את הילד למידע על מין וגם מתייחס אל הילד כאל יצור מיני, שחש גירויים מיניים ועוסק בפעילות מינית (אוננות).

בחלקים אחרים של "כולנו" אפשר למצוא התייחסויות לא מפורשות לעניינים הקשורים במין ובמיניות. יחד עם זאת, גם ב"כולנו" יש גבולות למידה שבה חושפים את הילד למידע בתחום המין. במדור הייעוץ המיני אמנם דנים בהתפתחותם המינית ובהתנהגותם המינית של ילדים, אך נמנעים מדיון בהתנהגותם המינית של מבוגרים. גם בשאר חלקי העיתון אין אזכור מפורש ליחסי מין, לא כל שכן להתנהגויות מיניות לא נורמטיביות כהומוסקסואליות.

ומה באשר למתן מידע על צורות חיים והשקפות עולם מתחרות? בעניין זה "כולנו" מגלה דמיון מפתיע ל"זרקור" דווקא. כפי ש"זרקור" משרטט לילד שקורא בו תמונת עולם שגבולותיו הם גבולות החברה החרדית, "כולנו" אינו חורג כמעט מן ההתייחסות לעולם הבילויים של הילד החילוני המסוים שאליו הוא פונה. נדיר למצוא ב"כולנו" מידע על החברה החרדית, החברה הדתית-לאומית או החברה הערבית בישראל. ואולם נראה כי שלא כמו ב"זרקור", ההימנעות ממתן מידע על קבוצות אחרות בחברה אינה נובעת ב"כולנו" משיקולים חינוכיים. אפשר להתרשם כי עורכי "כולנו" מניחים כי מידע מסוג זה פשוט אינו מעניין את הילד.

ב"כולנו" משתקפת תרבות שלא דורשת מן הילד לגלות איפוק ושליטה עצמית, אלא מרגילה אותו לקבל את מבוקשו מיד. זוהי תרבות של סיפוקים מיידיים, שההנאות שהיא מציעה מבוססות על מתן פורקן ליצרים ודחפים. כך, בגיליון סוכות מופיעה טבלה המשווה בין לינה בסוכה ולינה בבית. בטור "קישוט" נכתב: "מתי בפעם האחרונה הרשו לכם להתפרע חופשי על קירות הבית? אז על קירות הסוכה מותר, בתנאי שההורים שלכם לא יתעצבנו מזה שהרסתם להם את הסדינים השווים". פעולת קישוט הסוכה מוצגת כאמצעי לפורקן, ולא כפעילות שעשוי להיות לה איזשהו ערך מוסף.

אין פלא, אפוא, שבניגוד גמור לשני העיתונים האחרים, "כולנו" רווי בביטויים של אלימות וגסות רוח. לדוגמה, באחד הגיליונות מופיעה בדיחה ויזואלית, שיחה בין שני כלבים מצוירים. הכלב שמימין אומר: "אני סובל מפשפשים". הכלב שמשמאל עונה: "אל תדאג, יש לי תכשיר מיוחד נגד פשפשים". במבט שני מבחינים שהכלב הזה אוחז באקדח, שאותו הוא מכוון כלפי הכלב שמימין. בגיליון אחר מופיעות במדור "פשוט 10", עשר עצות לקראת סוף שנת הלימודים. העצות מלוּווֹת באיור, ובו נער מחזיק פצצה ואומר בחיוך "אני הולך להיפרד מבית הספר". האלימות ב"כולנו" מעוררת תחושה שאין בעיתון נוכחות של "מבוגר אחראי" שיציב גבולות ויפעיל ביקורת על החומרים המתפרסמים בו.

"כולנו" מנסה לכונן את עצמו כמוצר מבוקש בתוך תרבות הצריכה של ילדים: הן על ידי ניסיון מתמיד להתחבב עליהם ולהיענות למשאלותיהם, והן על ידי טיפוח אקטיבי של תופעת הערצת הכוכבים, ששגשוגה מבטיח את שגשוגו שלו, בהיותו מקור למידע על הכוכבים ולתצלומים שלהם. בניגוד למבוגרים בשני העיתונים האחרים, המבוגרים ב"כולנו" רואים את הילד קודם כל כצרכן פוטנציאלי. מאחר שצרכיו האמיתיים אינם מעניינים אותם, קשה לדעת מה הם, לפי דעתם, צרכים אלה. נראה כי הניסיון להציג את עצמם כ"צעירים" הדומים לילד, ובה בעת להציג את "המבוגרים" כדמויות נלעגות ולא משמעותיות, הוא חלק מהאסטרטגיה שהם נוקטים כדי לזכות בהצלחה מסחרית אצל הילדים.

"זרקור" ו"אותיות" משקפים ראייה התפתחותית של חיי האדם, שלפיה הילדוּת, הנעורים והבגרות הם שלבים מובחנים בחיים, והבגרות היא במובנים רבים שיאם של החיים. בראייה זו יש צורך בהכשרה ממושכת כדי לרכוש את הכישורים הנחוצים לאדם בוגר, ועל המבוגרים מוטלת האחריות להדריך את הילדים כך שיוכלו להגיע לבגרות, וגם להגן על הילדים מסודות מסוימים. בניגוד לכך, ב"כולנו" משתקפת שוב ושוב חלוקה חדשה של הגילאים לקטגוריות, המכילה שתי קטגוריות עיקריות - צעירים ומבוגרים - שאין ביניהן רצף התפתחותי אלא נתק. קטגוריית ה"צעירים" כוללת ילדים, מתבגרים ומבוגרים צעירים. יש להם מאפיינים משותפים רבים שמבחינים אותם מן ה"מבוגרים", כגון סגנון הדיבור, סגנון הלבוש, המוזיקה שהם שומעים ותוכניות הטלוויזיה והסרטים שהם רואים. לטשטוש ההבחנה בין ילדים לבני גילים מבוגרים יותר, יש קשר הדוק, כמובן, לעובדה שהילדים חשופים למידע על מין, אלימות ומוות. בעולם ה"צעירים", המבוגרים נעדרים, ואם הם נוכחים הם לא משמעותיים: הם אינם מהווים מודלים לחיקוי או מקור לסמכות, להבנה, למידע או לעזרה.

ביבליוגרפיה:
כותר: שלושה עיתונים, שלושה עולמות
מחברת: ענבר, נורית
תאריך: מרץ 2001 , גליון 16
שם כתב העת: פנים : כתב עת לתרבות, חברה וחינוך
בעלי זכויות : הסתדרות המורים בישראל. הקרן לקידום מקצועי
הוצאה לאור: הסתדרות המורים בישראל. הקרן לקידום מקצועי
הערות לפריט זה:

1. נורית ענבר היא סטודנטית בסוף לימודיה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטה העברית.
2. המאמר מבוסס על עבודה שנכתבה במסגרת הלימודים לתואר.
3. שם גיליון זה הוא: תקשורת במראה.