התפתחות האמונה המונותאיסטית בישראל מחבר: מרדכי כוגן

חזרה3

העדויות השונות שהוצגו לעיל מובילות לשאלה החשובה: האם המונותאיזם הישראלי הוא רעיון שנולד באחת, במקום ובזמן מוגדרים, או האם הוא נוצר בתהליך ממושך של אינטראקציה והתמודדות עם הסביבה האלילית?
נראה לנו שהעדויות השונות שהוצגו כאן מובילות לאפשרות השנייה. גם מהמקרא עצמו מצטיירת תמונה של התפתחות בשלבים.

אמונת האבות

על התפתחות באמונה הישראלית יעיד תיאור עבודת ה' שבספר בראשית: על פי בראשית כא 33, אברהם נוטע אשל בבאר שבע וקורא בשם ה' אל עולם; ועל פי בראשית כח 18, יעקב מקים מצבה בבית אל.
האם עבודה זו של ה' עולה בקנה אחד עם החוק בדברים?
לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח יהוה אלהיך אשר תעשה לך, ולא תקים לך מצבה אשר שנא יהוה אלהיך: (דברים טז 22-21)

מכאן עולה שתפיסת המקדש כביתו של האל, המוכרת לנו באמונה האלילית, אולי נרמזת גם באמונת האבות. שם המקום "בית אל", שבו נמצא אחד המקדשים הישראליים המרכזיים בתקופת המלוכה (מלכים א יב 29), משקף תפיסה זו. ההסבר האטיולוגי למקור השם מובא בדברי יעקב לאחר החלום בבית אל: ...אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים... (בראשית כח 17)

הכתוב אומר במפורש כי שמו הקדום שונה וניתן לו שם חדש על ידי יעקב (שם 19), כלומר תפיסה זו של המקדש מושמת בפיו של אחד מאבות האומה.

הפולחן הישראלי הקדום היה ככל הנראה מורכב ורב-גוני. שבטי ישראל הקדומים, שהופיעו בכנען בשלהי האלף השני לפנה"ס, נבדלו במנהגיהם במידה זו או אחרת מאוכלוסיות אחרות שחיו בארץ (כנענים, אמורים וכו'), או מאוכלוסיות חדשות אחרות שהופיעו בארץ, דוגמת הפלשתים ועמי עבר הירדן המזרחי.
כיום אין לנו די נתונים לאפיין את ההבדלים האלה, אולם סביר להניח שהאמונה באלים שונים היא שהבדילה בראש ובראשונה בין כנעני, מואבי או ישראלי. האמונה בכמוש הבדילה בין מואבי לישראלי שעבד את ה'. בסיפור הברית שכרתו יעקב ולבן (בראשית לא) נשבעים השניים, כל אחד באלוהי אבותיו: יעקב בשם אלוהי אברהם ולבן בשם אלוהי נחור. טקס הברית, ובכלל זה הקמת המצבה לעדות, מקובל על שני הצדדים ולא ניכר כל מתח דתי ביניהם (השוו בראשית לא 53).
אם כך, בספר בראשית, מתוארות תופעות המרמזות על ההבדל בתפיסת האלוהות לעומת זו המשתקפת בחוקת ספרי התורה. האבות, לפי המסורות בספר בראשית, הקימו מצבות לה' ועבדו ליד עצים מקודשים. תפיסת מקום הפולחן הייתה קרובה יותר לזו של עמי הסביבה. זאת ועוד, מחבר ספר בראשית כמעט שאיננו מספר על מתח בין אמונת האבות ומשפחתם לבין אמונת יושבי הארץ והשכנים.

תקופת המלוכה

גם לאחר מיסוד הפולחן הממלכתי לה' במקדש שלמה בירושלים, לא נעדרו מן הפולחן הישראלי סממנים הדומים לאלה של התרבויות השכנות: ראיה לכך הם הכרובים ותכנית המקדש, שהרי, כאמור, לפחות בכל הקשור ל"קליפה" (הסממנים החיצוניים) דמו הישראלים לשכניהם הכנענים (או ליורשיהם הפיניקים). יתרה מזאת, ראינו שהממצאים המפתיעים מכונתילת עג'רוד מובילים כנראה למסקנה שגם ברובד הרעיוני הייתה השפעה מבחוץ: אמונת הייחוד לא הייתה מבוססת דיה בחלקים מסוימים של עובדי ה' (שאת שיעורם קשה לאמוד) בסוף המאה ה-9 ובתחילת המאה ה-8 לפנה"ס.
העדות המקראית מלמדת אף היא על כך שחלקים לא קטנים בישראל המשיכו לקיים פולחנים נוכריים, בעיקר את פולחן אלי הפריון הכנענים – בעל ובת זוגו אשרה – שהיו פופולריים מאוד. ממאבקם הנחרץ של נביאי ישראל בעבודת האלילים לאמונת הייחוד.

גם עבודת ה', שהייתה נהוגה בממלכות ישראל ויהודה, זוכה לביקורתו של ההיסטוריוגרף.
לאחר שישראל נפרד מעל יהודה לאחר מות שלמה, ביקש ירבעם בן נבט להקים בממלכתו מרכזי פולחן חדשים: הוא הקים את עגלי הזהב במקדשי דן ובית אל המכונים "בית במות" (מלכים א יב 31).
לאורך ספר מלכים אנו מוצאים התנגדות חריפה ביותר למלכי ישראל שהלכו בדרכי ירבעם וחטאו בחטאותיו. מעשי ירבעם אף משמשים כדגם שלילי. הוא נחשב כאבי כל חטאת (מלכים א טו 25; טז 19, 26 ועוד).

איזה פולחן התקיים בממלכה הצפונית? במלכים א יב 33-25 מובא תיאור של החידושים הפולחניים שיזם ירבעם. אין שום רמז לכך שהוא החדיר פולחן זר למקדשים הישראלים. הצהרתו לאחר שעשה את העגלים: "הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (מלכים א יב 28) איננה מותירה ספק באשר לזהותו של האל. הוא המשיך לעבוד את ה' אלוהי ישראל ההיסטורי.
מאופן הצגת הדברים ניתן כמובן להבין שירבעם הכניס לישראל את פולחן העגלים, אולם רבים סבורים כי העגלים עצמם לא ייצגו את האל (כפי שמתואר), אלא שהיה להם תפקיד דומה לכרובים במקדש ירושלים (וראו לעיל).
בבמות שהקים ירבעם התקיים ככל הנראה פולחן ה' שלא תאם את הפולחן שהתקיים ביהודה, כפי שניתן ללמוד ממינוי כוהנים שלא מבית לוי (מלכים א יב 31) ומהשינוי בלוח המועדים (שם, 33-23). מעשים אלה ביטאו את המרד ואת ההינתקות מהממסד הממלכתי והפולחני ביהודה.
אף לגבי הפולחן שביהודה ההיסטוריוגרף מביע חוסר שביעות רצון – גם מן המלכים המתוארים כעושי הטוב בעיני ה' יש הסתייגות עקבית:
"ויעש יהואש הישר בעיני יהווה כל ימיו... רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות" (מלכים ב יב 4-3) (וכן ראו יד 4-3; טו 4-3; טו 35-34).

מה היו הבמות? ומהו המפנה הגדול בפולחן שזכה להוקרה כה רבה של ההיסטוריוגרף של ספר מלכים?

התמונה העולה מכל מה שהוצג עד כה על האמונה הישראלית הקדומה היא מורכבת למדי. נראה כי במשך מאות שנים היו הפולחן והאמונה הישראליים בתהליך של גיבוש. ניתן לדמות תהליך זה לכור היתוך של השפעות זרות, מכאן, עם רעיונות מקוריים, מכאן: האמונה באל הלאומי ה' ייחדה את הישראלים משכניהם, אולם לא ברור באיזו מידה וכיצד היה הפולחן הישראלי ייחודי ונבדל מהאופן שבו עבדו עממי כנען את אלוהיהם.

מתי התגבשה אמונת הייחוד ומתי "טוהר" הפולחן הישראלי מכל הסממנים האליליים שהיו בו?

הרפורמות של חזקיהו ויאשיהו

הבסיס לאמונה בה' ללא סממניה האליליים וללא תלות בקורבנות ובמקדש נבנה עוד בימי המלוכה. על מפנה מהפכני בפולחן הישראלי (למעשה – היהודאי) אנו שומעים בימיהם של שני מלכים, ממלכי בית דוד. רק שניים מכל מלכי יהודה זכו להערכה חיובית כמי שעשו הישר בעיני ה' כדוד המלך: חזקיהו ויאשיהו.
חזקיהו (727-698 לפנה"ס) ביצע רפורמה פולחנית שכללה השמדת סממנים זרים בפולחן הישראלי. חזקיהו אף ביטל את הבמות ברחבי יהודה והגביל את עבודת הפולחן למזבח בירושלים (מלכים ב יח 22).
ככלל, בספר מלכים נחשבה העבודה בבמות לנגע שהטיל כתם גם על מלכים שנחשבו עושי "הישר בעיני ה'" (למשל מלכים א טו 14; מלכים ב יב 4 ועוד).
נוסף לכך, חזקיהו חולל רפורמה רחבת-היקף ביהודה, כך אנו למדים מהפסוקים הפותחים את פרק יח בספר מלכים ב. מהדברים המיוחסים לו בנאום רבשקה (שם, 22) ניתן להסיק כי חזקיהו ביטל את המקדשים ברחבי יהודה. נועזות תיקוניו של חזקיהו ביהודה הגיעה לשיאה בהשמדת "נחושתן", נחש הנחושת (מלכים ב יח 4) אשר עשה משה (במדבר כא), נחש שהייתה לו מסורת עתיקה של קדושה. מדוע השמיד חזקיהו את הנחש ומדוע זכה להערכת ההיסטוריוגרף בשל מעשה זה?
שאלה זו מתחדדת לאור העובדה כי ביטול המקדשים נתפס באופן שלילי בעיני חוגים מסוימים – כך עולה מהדברים המושמים בפי רבשקה (מלכים ב יח 22).
גם השמדת נחש הנחושת עוררה ודאי תגובות קשות. נראה שההתנגדות לנחושתן מצד חזקיהו באה בעקבות הפיכתו של חפץ זה (שבסך הכול היה סמל) למוקד בפולחן, בדומה לפסל; וכך קיבל משמעות חדשה שלא הייתה לו במקור.
אשר לבהמות, נראה שריבוי הבמות והמקדשים האחרים ביהודה הנביא לתופעות שלא מצאו חן בעיני חזקיהו והחוגים שתמכו בו.

עיון בערך "בעל" בקונקורדנציה מגלה תופעה מיוחדת הקשורה באל זה. באוצר השמות של המקומות (אונומסטיקון) בכנען ובעבר הירדן בולטת התופעה של קריאת שמות מקומות שמצוי בהם המרכיב התיאופורי "בעל" (בעל חצור, בעל חרמון, בעל מעון, בעל פעור ועוד). מקומות אלה קיבלו את שמותיהם בגלל מקדשים לאל בעל שהיו בהם. נשאלת השאלה: האם כל הבעלים הללו זוהו באל אחד, או שכל "בעל" מקומי כזה הפך ברבות הזמן לישות אלוהית עצמאית?

האם מפני תופעה דומה של פיצול אלוהי ישראל חששו חזקיהו ואנשיו? אין בידנו עדות שאמנם כך היה, אולם יש להביא אפשרות זו בחשבון.
הכתובים מתארים כי בבמות שהרס חזקיהו היו מצבות ואשרים (מלכים ב יח 4). יש לזכור שבדברים מופיע האיסור:
לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח אלהיך אשר תעשה לך, ולא תקים לך מצבה אשר שנא יהוה אלהיך. (דברים טז 21-22)

דומה שהאיסור יוצא נגד הימצאותם של מרכיבים אלה (עץ מקודש, מצבה) בפולחן המוקדש לה'. על פי פירוש זה אפשר להבין את המילים "אשר שנא ה' אלוהיך" כנימוק המכוון כנגד אלה החושבים שכך יש לעבוד את ה'.
האם מדובר במרכיבים זרים שנכנסו לפולחן ה', או אולי כך היו פני פולחן ה' בתקופה שקדמה לרפורמות?
נראה שאותן במות, על כל מרכיביהן, היו אתרים לגיטימיים לעבודת ה' עד שבוטלו על ידי חזקיהו.

הרפורמה של חזקיהו לא החזיקה מעמד לאחר מותו. בימי יורשו מנשה הגיעה ההשפעה הזרה על הפולחן ביהודה לשיא שלא היה כמוהו: לפי עדות המקרא חדרו ליהודה, בהשראת מנשה, פולחן הבעל והאשרה וצבא השמים (מלכים ב כא 7-2). אף הוקם פסל האשרה במקדש הממלכתי בירושלים.
יאשיהו, נינו של חזקיהו (639-609 לפנה"ס), חידש את תנועת התיקונים, ולפי ספר מלכים, לנגד עיניו עמד הספר שהתגלה במהלך הפעולות לבדק הבית במקדש ירושלים (מלכים ב כב 8). מהתיאור המקראי עולה כי הרפורמה הפולחנית של יאשיהו לוותה – להבדיל מזו של חזקיהו – במלחמת חורמה בפולחנות האליליים שהכניס מנשה, ובביטול מקדשי ה' שמחוץ לירושלים (שם כג 8-4).

מה היה הרקע לרפורמות הפולחניות שביצעו חזקיהו ויאשיהו ביהודה?
לא ברור מה דרבן את חזקיהו לחסל את הסממנים האליליים מהפולחן ולבטל את מקדשי ה' שמחוץ לירושלים. יש מקום להציע שפעולות חזקיהו היו קשורות לאירוע טראומתי – חורבן ממלכת ישראל שהתרחש בימיו (720 לפנה"ס). חיסולה של הממלכה האחות מצפון הביא אנשים בממלכת יהודה לנסות ולהבין את הסיבות להתרחשותו של אירוע זה. אובדנה של ממלכת הצפון, כפי שמציג זאת ספר מלכים, בא בעקבות חטאי ירבעם (מלכים ב יז 23-20), והמנהיגות הרוחנית פירשה אותו כאות אזהרה לממלכת יהודה לשוב מחטאיה.

כאמור, הרפורמה של יאשיהו בוצעה לאחר גילוי הספר במקדש ירושלים. רוב החוקרים מסכימים כי הספר המדובר הוא ספר דברים, הספר היחיד מכל ספרי התורה המצווה מפורשות על ייחוד הפולחן "במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו" (דברים יב). ספר דברים הוא גם הבוטה ביותר במלחמתו באלילות וסממניה.

חזקיהו, לעומת זאת, פעל ללא ספר כתוב. מה היה מקור ההשראה שלו?

חוקר המקרא משה ויינפלד מתאר את הרפורמה של יאשיהו:
"פעולתו של יאשיהו לביעור הפולחן הזר הייתה רדיקלית ביותר. המיוחד בפעולתו זו הוא לא בכך שביער את האלילות – זאת עשו גם מלכים רפורמטורים לפניו, ובייחוד חזקיהו – אלא בכך שהוציא מכלל פעולה ושירש מוסדות אליליים קבועים שהיו קיימים זמן רב לפניו, וביטל את המעמדות התלויים במוסדות אלה... פעולתו הנועזת ביותר של יאשיהו הייתה ביטול הבמות שבנה שלמה על פני ירושלים... במות אלה היו קיימות בירושלים למעלה משלוש מאות שנה, ואף מלך לא העז לנגוע בהן... פעולות נועזות ביותר ביצע יאשיהו גם בתחומי ממלכת ישראל שבצפון. הוא ניתץ כליל את המזבח ואת הבמה בבית אל (פס' 15), מקום שלפנים היה מקדש מלך (עמוס ז 13) ונחשב כשער השמים (בראשית כח 17)". מ' ויינפלד, "מיהושע עד יאשיהו", עמ' 171-170.

עיון במלכים ב כג 16-5 מלמד על מה מבסס ויינפלד את טענתו כי יאשיהו עקר מן השורש מוסדות אליליים בעלי מסורת עתיקת יומין. ומכאן גם מסקנתו הזו:
מגמתו של יאשיהו הייתה "לשרש אחת ולתמיד כל עבודה שהיא זרה לדת ישראל, ונראה שהדבר עלה בידו. אחרי ימיו של יאשיהו, [צוין, אמנם, כי המלכים עשו הרע בעיני ה' אך] לא נזכר עוד בספר מלכים מלך שחידש את האלילות והבמות. אילו חודשה עבודת האלילים והבמות... לא היה ההיסטוריוגרף נאלץ לתלות את החורבן במנשה דווקא*. פשוט יותר לתלות זאת במלכים שחיו סמוך לחורבן... אם האלילות בטלה מישראל ולא שבה אליה עוד בתקופה שלאחר החורבן, יש לזקוף זאת לזכותו של יאשיהו; והוא הדין בביעור עבודת הבמות." שם, עמ' 172. [* ראו מלכים ב כא 15-10]

אם כן, תרומתם הגדולה של יאשיהו וחזקיהו להמשך קיומה של דת ישראל לאחר חורבן בית המקדש קשורה בהריסת הבמות לאלוהי ישראל – מפעל שחזקיהו החל בו, אך הוא הושם לאל בימי מנשה.
כתוצאה מריכוז הפולחן נוצרה תופעה חדשה – דת תפילה וספר במקום דת שעיקרה מזבח וקורבנות. חיסול הבמות והשתתת הפולחן על מקדש אחד ויחיד בירושלים צמצמו את הפולחן. תושבי יהודה שגרו הרחק מירושלים נאלצו למצוא דרכים זמינות להבעת רגשותיהם הדתיים.
דוגמה לכך אפשר למצוא בדברי המשורר המבקש כי תפילתו תושבי יהודה שגרו הרחק מירושלים נאלצו למצוא דרכים זמינות להבעת רגשותיהם הדתיים.
דוגמה לכך אפשר למצוא בדברי המשורר המבקש כי תפילתו תושבי יהודה שגרו הרחק מירושלים נאלצו למצוא דרכים זמינות להבעת רגשותיהם הדתיים.
דוגמה לכך אפשר למצוא בדברי המשורר המבקש כי תפילתו תהיה רצויה כמו הקורבן: "תיכון תפילתי קטורת לפניך, משאת כפי מנחת ערב" (תהלים קמא 2).

הרפורמה של חזקיהו ושל יאשיהו, בייחוד ריכוז הפולחן בירושלים, הכשירו למעשה את העם לחיי דת ורוח בגלות – ללא קיום מקדש. על התקבלותה של תפיסת ריכוז הפולחן אנו למדים מן העובדה כי שבי ציון, שבאו לבנות את המקדש בירושלים, כלל לא התלבטו בשאלת מיקומו; ברור היה להם שהמקום הוא הר הבית בירושלים, ותופעת הבמות נשתכחה כליל. "טיהור" עבודת ה' מסממנים אליליים והעמדתה על יסודות מופשטים החלו עוד בימי חזקיהו ויאשיהו. שבי ציון הפנימו דרך זו והפכוה לדרך העיקרית שבה ראוי לעבוד את האל.

השפעת החורבן על שבי ציון

השלב המשמעותי ביותר בהתגבשותה של האמונה הישראלית התרחש בעקבות המאורע הטרגי ביותר בתולדות ישראל בימי הבית הראשון-חורבן ממלכת יהודה וגלות בבל. החורבן היה אסון לאומי שגרם לשינוי עמדות והשקפות אצל בני יהודה. על שינוי זה ניתן ללמוד מן העובדה כי שבי ציון בימי עזרא ונחמיה אמנם התמודדו עם קשיים ובעיות בתחום החברה, הדת והפולחן (כמו שמיטת חובות, שמירת השבת והנישואים לנשים נוכריות), אולם תופעת האלילות, כפי שהייתה מוכרת בימי בית ראשון, אינה נזכרת כלל.

מנחמיה יג 27-14 ניתן ללמוד כי נחמיה מבקש לשכנע את העם לשפר את דרכיו באזכור החורבן:
הלא כה עשו אבתיכם, ויבא אלהנו עלינו את כל הרעה הזאת ועל העיר הזאת ואתם מוסיפים חרון על ישראל לחלל את השבת (נחמיה יג 18)

אין ספק שנחמיה לא היה מטיף וחרד לקדושת השבת אילו היו שבי ציון עוסקים בפולחן אלילי. לו זה היה פולחנם, היה נחמיה מכביר על כך מילים. נראה כי חורבן יהודה וגלות בבל הם שהיוו את נקודת המפנה הגדולה בהתפתחות האמונה הישראלית וקבלתה כדת מונותיאיסית על ידי מרבית שכבות העם.

ספר מלכים תולה את הגורם לחורבנה של ממלכת יהודה בחטא האלילות. חטאי מנשה, גדול החוטאים בעיני בעל ספר מלכים, הביאו להחלטת ה' להמיט חורבן על יהודה ולהגלות את אנשיה, ומעשי יאשיהו הצדיקים לא יכלו להניאו ממימושה. נבוכדנאצר השני, מלך בבל, היה רק כלי ליישום ההחלטה האלוהית; והשוו לדברי הנביא ירמיהו:
לכן כה אמר יהוה צבאות יען אשר לא שמעתם את דברי: הנני שולח ולקחתי את כל משפחות צפון נאם יהוה ואל נבוכדראצר מלך בבל עבדי והבאתים על הארץ הזאת ועל יושביה ועל כל הגוים האלה סביב וגו' (ירמיהו כה 8-9)

מצד אחד, להסבר החורבן כתוצאה מהתנהגותו הדתית של העם הייתה השפעה על השינוי והקבלה המוחלטת של האמונה המונותאיסטית.
תפיסת מחבר ספר מלכים, הרואה באלילות "אם כל חטאת" והגורם לחורבן, משקפת ככל הנראה את תחושת דור החורבן והגלות. נראה כי ההלם בעקבות אובדן העצמאות המדינית וחורבן המקדש היו הגורמים שסייעו לחדירת ההכרה שרק הנאמנות לה' ותורתו הם שיביאו לגאולה המיוחלת. גם דברי הנביאים שהטיפו לנאמנות זו וניבאו את החורבן קיבלו משנה תוקף לאחריו (ראו למשל ירמיהו טז 9-13). העם שישב בבל קיבל את תפיסת הנביאים שראו בחורבן עונש, ובעקבות התגשמות התרעותיהם קיבל גם את הטפתם ודרכם בעבודת ה'.

מצד אחר, להסבר החורבן בהתנהגות הפושעת של העם ובמעשי מנשה הייתה השפעה מייאשת על העם בגולה. כאן מילא תפקיד חשוב הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן שהוגלה בימי יהויכין לבבל, אשר ניבא ליהודים שגלו עמו ואחר כך לבני יהודה שהגיעו לבבל לאחר החורבן.
להתרסתם של הגולים המצוטטת ביחזקאל:
אבות יאכלו בסר ושני הבנים תקהינה (יחזקאל יח 2)
השיב יחזקאל במהפך בתורת הגמול:
הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח 4)
התרסתם המרה של הגולים שנבעה אולי מתחושה שעונשם אינו מוצדק הפכה להכרה נואשת:
כי פשעינו וחטאתינו עלינו, ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה (יחזקאל לג 10)|
על כך משיב יחזקאל בנבואות נחמה ובתפיסה:
ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעש משפט וצדקה, הוא את נפשו יחיה (יחזקאל יח 27)
לא רק נביאי התוכחה שלפני החורבן סייעו לבנייתה של הזהות היהודית בימי שיבת ציון, נחוצה הייתה גם תפיסתו המיוחדת והמנחמת של יחזקאל.

נראה אפוא שדווקא בגלות, בתנאים של ניתוק ממרכז הפולחן הלאומי, בלבה של הציוויליזציה החזקה ביותר בתקופה ותוך חשיפה מרבית לעולם האלילי, גיבשו גולי יהודה את אמונתם. הם נבדלו מהסביבה הנוכרית (חשוב לזכור כי לא בכל תחומים), ועל ידי כך שמרו על זהותם התרבותית ולא נטמעו בקרב האוכלוסייה שסביבם, כפי שקרה לאוכלוסיות גולים אחרות.