הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > רפואה וקידום הבריאות


חלוץ הרפואה הציבורית : מרדכי ולדימיר חווקין
מחברת: רות בקי


ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
חזרה3

כשפרצה מגיפת הכולירה באזור טבריה בהושענא רבה תרס"ג (1902), קטלה בתוך ארבעים יום אלף וארבע מאות נפש. מי שיכול, נמלט. בעלי אמצעים העבירו את משפחותיהם לצפת ולפקיעין. הקימקם של טבריה שלח מברק בהול לאיסטנבול ושאל מה עליו לעשות; בתשובה נאמר לו, שעליו להעלות את העיר כולה באש.
רופא העיר, הסקוטי ד"ר טורנס, סבב ימים כלילות בסימטאות העיר הנגועה והזהיר את התושבים לבל ישאבו מים מהכנרת.
המגיפה השתוללה. מרוב מתים לא הספיקו אפילו לקברם. הגוויות הונחו מחוץ לחומה. אמהות המתינו בשערי בתי הקברות, ילדיהן המתים על זרועותיהן.

אותו זמן כבר נתגלה הנסיוב נגד כולירה ובהודו הציל מאות אלפים ממוות. גילה אותו הבקטריולוג היהודי ד"ר מרדכי ולדימיר חווקין, ציוני שלקראת הקונגרס הציוני השני בבזל קיבל מהרצל מכתב בזה הלשון:

וינה, 8 במאי 1898
אדון נכבד מאוד,
אולי רשאי אני להניח, ששמעת על פעולתי בעניין הציוני. אתה צויינת לפני כציוני חרוץ על-ידי ידידי מכס נורדאו ואלכסנדר מרמורק בפאריס. הואיל והתנועה הציונית מרוכזת עתה בידי, הריני מבקש ממך להמציא לי במישרין את כל הידיעות החשובות.
אולי גם תהיה לנו השמחה לברכך בקונגרס הציוני השתא בבזל. יהא זה רצוי, שתבוא לבזל בתורת נציגם של יהודים היושבים בהודו, ואני אשלח לך לצורך זה את הוראות לשכת הקונגרס. אם לא תוכל לקבל שם מנדט, יימצאו אגודות ברוסיה או ברומניה שלכבוד יחשבו לעצמן לבחור אותך כציר לבזל. בברכת ציון,

המסור לך,
תיאודור הרצל.

חווקין לא בא לקונגרס בבזל. תחת זאת כתב לאחד מחבריו הציונים, שביום שיעסוק בציונות באופן פעיל, ייאלץ אותו הדבר לנטוש את עבודתו המדעית ואין לו אומץ לעשות זאת.

בסוף שנות השישים פירסם הפרופסור אברהם זלמן וקסמן, מגלה הסטרפטומיצין והניאומיצין, ספר לזכר עמיתו. וקסמן, חתן פרס נובל, מצא קווים משותפים בינו לבין חווקין: שניהם למדו באוניברסיטאות ברוסיה; שניהם לא קודמו בשל יהדותם; שניהם המציאו תרכיבים שהצילו אלפי בני אדם ממחלות קטלניות.

במהלך כתיבת ספרו ביקר פרופ' וקסמן ברוסיה, בצרפת ובהודו, תיחקר רופאים ובקטריולוגים ועיין בכתבים מדעיים. הטיוטה האנגלית של כתב-היד שמורה בבית הספרים הלאומי שליד האוניברסיטה העברית בירושלים. הספר נקרא "חייו המזהירים והטרגיים של הבקטריולוג ולדימיר חווקין". "מזהירים" - שכן היו לאיש הישגים נעלים, שמכוחם הציל את האנושות ממגפות המוניות קטלניות; "טרגיים" - שכן עובדת היותו יהודי נתנה אותותיה לרעה בכל מהלך חייו.

ולדימיר מרדכי חווקין נולד ב- 1856 באודיסה, לאשתו השלישית של אהרן וולף, יהודי מתבולל. אהרון וולף, שעבד בחברה להפצת יינות של המיליונר יוסף גינצבורג, בילה את רוב ימיו בדרכים. כוחו היה רב לו בלגימה והוא גם היטיב לשחק בקלפים וידע לשחד פקידים בכירים, אך מביתו נעדר תדיר. הילד מרדכי היה קשור מאוד לאמו, אך זו נפטרה בהיותו כבן שש. מותה השאירו בודד ועצוב בין כל הנשים שסבבו בבית. הוא לא היה רצוי להן וכך גדל בביתו-הוא מבוייש ומסוגר. את הקשר החזק שלו ליהדות, שהתהדק והלך במרוצת השנים, נטעה בו סבתו, אם אמו, שלביתה היה הולך כשחיפש מפלט. רק שם היה אפוף חמימות ושייכות משפחתית.

כבן שתים-עשרה החל ללמוד בעיר הרוסית הדרומית ברדיאנסק, שם התגורר עם אביו ובן דודו הצעיר ממנו. כל שנות לימודיו בגימנסיה הרוסית היה עול משק הבית מונח עליו. הוא שבישל, הסיק את התנור, וטיאטא את ריצפת העץ, ולפרנסתו נתן שיעודים פרטיים. אביו, טיפוס מאוכזב ונירגן, היה מטיח בו האשמות וטרוניות, אך הוא קיבל את התוכחות באהבה. על לימודיו בגימנסיה כתב שאול טשרניחובסקי סיפור ושמו "מתולדותיו של אדם גדול". שאול טשרניחובסקי היה צעיר מחווקין ולמד באותה גימנסיה במה שנים אחריו. שמעו של התלמיד המבריק שבכיתה העליונה הגיע לאוזני התלמידים המתחילים כבר בימיהם הראשונים ללימודים. וכך מתאר המשורר את חווקין בסיפורו:

"הוא היה התלמיד הראשון לכל המקצועות. הראשון בשחייה, בהתגוששות, פרט על הכינור, צייר ונעשה ראשון לכל דבר ציבורי שבמחלקה, לכל זמם שהיה בו משום סכנה, מנהיג לכיתתו, לחבריו. מעולם לא פרש מן הציבור, אם רובו גמר לעשות דבר מה במורים. עלם יפה היה, גבה קומה, זקוף גיזרה וחסון... הוא היה האידאל של הנוער המתקדם, הוא שימש דוגמא, בו התברכו, בו קינאו, אותו חיקו, בו התפארו ידידיו וחבריו, בו התאהבו הבחורות, בו התגאה הדירקטור".

טשרניחובסקי ממשיך ומספר איך יום אחד ניסה להתעלל בו המורה ללטינית, אחד מאותם קטני-נפש המקנאים בצורה נפרזת לשפות מתות. הוא ביקש מחווקין, תלמיד המחלקה העליונה, להטות את הפועל "מנזה" (לאכול) שאותו לומדים בדרך כלל בראשית השנה הראשונה. חווקין נעמד וקרא לו "טיפש". המורה נדהם וחזר על הוראתו לתלמיד היהודי להטות פועל זה. ושוב קרא לו חווקין "טיפש".
המורה יצא את הכיתה וקרא למנהל. הלה אהב את בחיר תלמידיו וחווקין לא העמיד אהבה זו במבחן. הוא נטל את מחברותיו וספריו, ביקש את התעודה ועזב את הגימנסיה. מייד שם פעמיו לאודיסה, שם ישב כשומע חופשי בשיעורי מתימטיקה ופיסיקה באוניברסיטה המקומית. בסוף אותה שנה חזר להיבחן בגימנסיה שלו וזכה בציונים הגבוהים ביותר.

בלומדו מדעי טבע באוניברסיטת אודיסה פרצו פרעות 1881 - "סופות בנגב". חווקין, שהיה חבר פעיל בהגנה היהודית, נאסר והועמד למשפט. על פעילותו אז סיפר לימים הסופר מרדכי בן עמי, שגר איתו באותה דירת סטודנטים. לדבריו, התכונה הבולטת ביותר בחווקין, בנוסף להיותו סטודנט מבריק ובחור חזק, היתה אהבת העם היהודי. חווקין היה גא בשייכותו לעם זה דווקא כאשר רבים נטו להתבייש בכך. הוא, בן עמי וסטודנטים נוספים ניסו לארגן את היהודים לבל יניחו לטבוח בהם. הם לא שיתפו בפעילותם את עשירי העיר, אלא הלכו לבתי-הכנסת של שואבי המים והעגלונים ודיברו על ליבם לעמוד על נפשם.

שבת אחת אירע כמעט אסון. חווקין סר לבית-הכנסת של הקצבים ורצה לנאום לפניהם על התארגנות, אך מכיוון שלא ידע יידיש, לא הבינו הקצבים את דבריו. הם חשבוהו לסוציאליסט המטיף למהפכה והזעיקו את המשטרה. למזלו הגיע מרדכי בן עמי לבית-הכנסת לפני המשטרה והצילו. למחרת נעצר חווקין ועימו סטודנטים נוספים בנסותם לעצור מתפרעים שהתקדמו לעבר חנויות של יהודים. ברשותו נמצא אקדח. הוא הועמד למשפט, אך פרופסור איליה מצ'ניקוב, ראש החוג לזואולוגיה באוניברסיטת אודיסה, הגן עליו והוא שוחרר.

יחסים מיוחדים במינם נרקמו בין הסטודנט היהודי והפרופסור הרוסי מצ'ניקוב, לימים חתן פרס נובל. חווקין התבלט מאוד -כבר בשנת לימודיו הראשונה, ומצ'ניקוב משך אותו ללמוד אצלו. אוניברסיטת אודיסה, שהיתה אוניברסיטה יחידה בדרום רוסיה, שימשה קן לסטודנטים מהפכנים ולפעילות חברתית סוערת של ה"נרודניקים" והסוציאליסטים למיניהם. זה היה הקן האינטלקטואלי שממנו יצאו בני הטובים אל הכפרים, אל העם ;עם ברוסית - "נרוד"). כאן הודפס ומכאן הופץ חומר הסברה מחתרתי רב. באוניברסיטת אודיסה למדו גם בני מיעוטים רבים, שעשו נפשות לרעיונות של שיוויון וחרות במישור הלאומי.

יום אחד הגיש סטודנט למדעי החברה עבודת גמר לתואר מוסמך, והפרופסורים נחלקו בדעותיהם: המתקדמים טענו שיש לקבלה והשמרנים פסלוה. העבודה לא אושרה. לאות מחאה התפטרו המרצים הליברליים וביניהם מצ'ניקוב. חווקין כתב לרקטור מכתב גלוי, החתים סטודנטים רבים ודרש ממנו להתפטר, בטענה שמי שבאמת אוהב את המדע צריך להיות פתוח לכל רעיון. הוא גורש מהאוניברסיטה, אך מעשהו עורר אהדה רבה. בסוף שנת הלימודים ניגש לבחינות וסיים בהצטיינות. הנהלת האוניברסיטה הציעה לו משרת מרצה בפקולטה למדעי הטבע בתנאי שיתנצר תחילה. חווקין סירב, והחל לעבוד במוזיאון הזואולוגי העירוני, שם פירסם מחקרים על התזונה והתכונות התורשתיות של חד-תאיים.

פרופ' מצ'ניקוב עבד אז במכון פסטר בפאריס והזמין את חווקין לעבוד שם. חווקין נענה. הוא בדק דרכי התאקלמות של חיידקים בסביבתם, חקר מחלות זיהומיות והתמסר לנסיונות להרכיב נסיוב נגד כולירה. את הניסיון הראשון ביעילות החיסון ערך בגופו-הוא ב- 18 ביולי 1892. הוא נתקף חום גבוה וכאבי ראש, אך המשיך לעבוד במעבדה ולא גילה דבר לאיש. כעבור שישה ימים ביקש מאחד מעוזריו שיזריק לו את הנסיוב הניסויי פעם נוספת. חום גופו עלה שוב, אך התשישות נמשכה זמן קצר יותר. לאחר מכן הזריק את הנסיוב שלו לשלושה מעמיתיו, אף הם מהגרים רוסיים. משעבר גם ניסוי זה בשלום דיווח על מחקרו כאחד מכתבי-העת הרפואיים.

באותם ימים הפילה הכולירה מאות אלפי חללים במושבות בריטניה. שימעו של החוקר הגיע לשגריר בריטניה בפריס, לורד דפרין, והוא כתב עליו לשר המושבות הבריטי וכן גם למושל הודו, לורד לנסדון. חווקין הוזמן ללונדון ולאחר שהירצה שם על תגליתו ניתן לו לנסות את הנסיוב בהודו. בהודו נספו בהתקפי מגיפת הכולירה יותר ממיליון נפש בתוך שלוש-עשרה שנה
(1890 - 1877).

חווקין הגיע לכלכותה במרס 1893 ויצא לאחד הכפרים שבהם השתוללה המגפה. הכפריים פחדו פחד מוות מהזריקה, שכן ראו בה מעשה שדים. רק לאחר שהזריק לעיניהם את הנסיוב לעצמו ולארבעה רופאים הודיים שהיו איתו, נרגעו מעט ואזרו אומץ לעמוד בזריקה אחת. את הזריקה השנייה, המשלימה; לא היו נכונים לקבל בשום פנים ואופן, מפחד שמבקשים להרעילם. גם הפקידים הבריטיים נהגו בעוינות כלפי רופא היהודי מרוסיה ולא הקלו על חייו. שנתיים וחצי נדד חווקין בכפרי בנגל ונאלץ להכין את נסיוב החיסון בתנאים פרימיטיביים ובקשיים רבים. בתקופה זו התכתב עם חברו ללימודים מרדכי בן עמי, שנעשה בינתיים סופר לבני הנעורים. בראשית אוקטובר 1894 כתב לו:

מוטייה יקירי,
"לא פעם בשעת מסעותי הרגשתי צער צורב על שאינך אתי. ומה לא הייתי מקריב כדי שתוכל לראות את המקומות האלה! כמה מזון למחשבותיך היית שואב מכאן. כמה היית מתרגש בסורך לבית-ספר הודי ומוצא את כל הילדים יושבים על הארץ, ספריהם פתוחים לפני עיניהם והם קוראים בקולי קולות כשקול המורה גובר מפעם לפעם על צווחותיהם. הם היו נראים בעיניך כילדיך אתה! אותה חריפות, אותה התלהבות, אותה חמימות!"

חווקין עבר מכפר לכפר במסע הסברה, שמטרתו לשכנע את התושבים מזי הרעב והכחושים לקבל זריקות נגד הכולירה; לא תמיד בהצלחה. ראשונים שהסכימו לקבל את החיסון היו פועלי מטעים ומובילי ריקשות, שהשתייכו לכת הנמוכה ביותר. הוא לא נילאה ממאמציו להשפיע גם על כל האחרים. לאחר כשנתיים וחצי התברר שהתמותה בקרב מקבלי חיסון ירדה ב- 80 אחוז לעומת מי שלא חוסנו. הישגיו התפרסמו בבירות אירופה. משלחות רופאים ובקטריולוגים מצרפת, גרמניה, רוסיה וסין עשו דרכן לבומבי, כדי ללמוד אצלו את שיטת יצירת תרכיב החיסון. הוא הביע נכונותו לבוא לרוסיה ולהדריך שם מדענים בהכנת הנסיוב ובשיטות הזרקה המוניות, אך המשטרה החשאית, ה"אוכרנה", בדקה ומצאה שהיה לו עבר מהפכני והצעתו נידחתה. הזמנות רבות מרחבי עולם זרמו למעבדתו. ביוני 1897 העניקה לו המלכה ויקטוריה את אות "חבר מיסדר הכבוד של הקיסרות" וכן נתקבל כחבר-כבוד באירגונים רפואיים בארצות שונות והוזמן להרצות על מפעלו בפריס, לונדון, ברלין וניו-יורק. בכל מסעותיו הקפיד להתאכסן בבתי מלון של יהודים ולאכול במסעדות כשרות.

לאחר שחזר ממסע הרצאותיו החל לחקור שיטות חיסון נגד מחלות זיהומיות אחרות. שבע שנים לאחר שגילה את תרכיב החיסון נגד הכולירה גילה את התרכיב נגד הדבר. במעבדתו שבבומבי עבדו פקיד ושלושה עוזרים מקומיים. חווקין נהג לעבוד ארבע-עשרה שעות ביום ובנוסף לכך הרצה ערב ערב לפני קבוצות רופאים על בעיות המגיפה. בחודש שבו נערך הקונגרס הציוני, שאליו הוזמן על-ידי הרצל, התמוטט אחד מעוזריו מרוב עומס והשניים האחרים עייפו ופרשו. חווקין לא אמר נואש והמשיך לעבוד לבדו. הוא חש שאסור לו להפסיק את פעילותו המדעית-רפואית ולכן לא נעתר לפניית הרצל. בדצמבר ניסה את נסיוב החיסון נגד הדבר בבעלי-חיים, וכעבור חודש - בגופו-הוא. "שפני הניסיון" בשלב הבא היו אסירים ומתנדבים בבומבי.

משהוכחה בעליל יעילות של הנסיוב ביקשו אזורים שלמים בהודו לקבל את חומר החיסון. המעבדה של חווקין לחקר הדבר התרחבה והלכה והעסיקה 53 איש; עד 1902, ייצרה יותר משלושה מיליונים מנות חיסון. העיתונות ההודית והעולמית מלאה מאמרי הוקרה לגואל האנושות ממכת הדבר. מדענים בריטיים ואחרים התקנאו בהצלחתו וניסו לפתח נסיוב חיסון דומה, אך נכשלו והחלו להפיץ עליו שמועות שהוא סוכן רוסי, אויב הקיסרות הבריטית.

במצרים פרצה אז מגיפת כולירה. פלחים שבאו כמדי שנה מאל-עריש לעצור את זיתיהם בבתי הבד בלוד וסביבותיה, הביאו עימם את המחלה לארץ ישראל. מלוד פשטה המגיפה במהירות צפונה ודרומה. ההסגר שהטילו השלטונות התורכים על כל שנפגע במחלה היה קפדני מאוד. משפחה שהיה בה חולה הושמה בהסגר מרוחק והיתה צפויה למוות מהידבקות או מרעב. חברי המג'ליס (העירייה) של יפו התכנסו לישיבת חירום ופחדו אפילו לבטא את השם המפורש כולירה, פן יידבקו במחלה מדיבור בלבד. לבסוף החליטו לשלוח שלושה רופאים ללוד. הרופאים - אחד מהם היה ד"ר הלל יפה - ידעו שהתושבים מסתירים את דבר המחלה מפחד ההסגר, ולפיכך החליטו להתחיל את סיורם בלילה, בבית הקברות. בהיכנסם הבחינו מייד בקברים חדשים רבים. בתוך רבע שעה ששהו שם באו בני משפחה לקבור ארבעה נפטרים ובצאתם נתקלו בלוויה נוספת.

בשוטטם ברחובות העיר שמעו אנקות וצרחות ועל פניהם נישאו עוד שני מתים. ד"ר הלל יפה, אז מזכיר "חובבי ציון" ביפו, נזכר בחוקר היהודי מרדכי חווקין, שפגש בשעתו בתקופת לימודיו בז'נווה, ועכשיו היה מפורסם בעולם כולו. הוא ידע, שגורל עמו עומד בראש מעייניו של איש זה, ולכן, אף שהיה בטוח כי אינו זכור לבקטריולוג הנודע, כתב לו מכתב דחוף:

"כשתראה את החתימה ודאי תזכור אותי ...ז'נווה, טיולים בגילוי ראש, טיולים בסירות עם עלמות... בזכות הזכרונות האלה, ואפילו בלי זכות, אני מבקש ממך שתיתן לי קצת הוראות לרגל מחלת הכולירה ...יש לי חוברות בעניין זה, ואין אני רוצה לגרום לך טרדת תשובה ארוכה. אבקש ממך רק להשיב על השאלות האלה: 1. האוכל לקבל את הנסיוב שלך, ואיך? 2. האם דבר מעשי הוא להשתמש בנסיוב הזה בארץ שאין בה כל תמיכה מצד השלטונות? 3. החושב אתה כי אין כל סכנה בהזרקת הנסיוב המלאכותי לתוך הווריד?"

חווקין ענה לכל השאלות הללו, אולם לבוא להציל את בני עמו בארץ ישראל לא יכול. באותו חודש הואשם בהודו בגרימת מותם של תשעה-עשר בני אדם.

מבין 107 אנשים שקיבלו חיסון נגד דבר באחד מכפרי פנג'ב, מתו 19. ועדת חקירה קבעה, שאחד מבקבוקי חומר החיסון היה מזוהם בחיידקי טטנוס, ומקור הזיהום - מעבדתו של חווקין. הוא כפר בהאשמה וטען, שהחיידקים חדרו לבקבוק לאחר שנפתח בשל חוסר זהירות של המזריקים המקומיים, אך הטענות כלפיו נמשכו. הקינאה ברופא היהודי גרמה שהוועדה משכה את דיוניה לאורך שלוש שנים. כל מי שקינא בבקטריולוג היהודי שלח לוועדת החקירה "הוכחות" נגדו, נמצאו גם מי שכינוהו מרגל רוסי, מכשף, רמאי, ויהודי מלוכלך.

חווקין החליט לצאת את הודו עד שיטוהר שמו. לאחר שלוש שנים יצא הזיכוי לאור ביוזמתו של חבר פרלמנט בריטי נמרץ, שבדק ומצא כי בבקבוק הנסיוב שהוכן במעבדתו של חווקין לא היה פסול. הזיהום אירע באשמת מזריק מקומי, שהשתמש במזרק לאחר שנפל ארצה. ממשלת הודו התנצלה וביקשה מהחוקר לחזור.

בפברואר 1908 התמנה מרדכי חווקין חבר "החברה לפתולוגיה אקזוטית"; כעבור שנה הוענק לו הפרס הגבוה ביותר מטעם האקדמיה למדעים של פריס, ואז גם נבחר לחבר-כבוד במועדון הרפואי של כלכותה. ב 1907 קיבל מבית-הספר לרפואה טרופית בליוורפול אות הוקרה על שחיסן יותר משישה מליוני בני-אדם ובכך לא רק מנע את מותם אלא גם סלל דרך לחיסונים המוניים נגד מחלות אחרות. לאות הוקרה שונה שם המעבדה בבומבי, שבה עבד, מ"המעבדה לחקר הדבר", ל"מכון חווקין" והמעבדה הקטנה נהפכה למוסד רב-ממדים ובעל חשיבות בינלאומית.

במלחמת העולם הראשונה היה חווקין חבר המועצה הרפואית שליד מפקדת הצבא הבריטי בצרפת והמשיך במחקריו.
ב- 1916 פירסם את מסתו הגדולה על היהדות, שהובאה בכמה כתבי-עת יהודים באנגליה ותורגמה לגרמנית, הולנדית, צרפתית ויידיש. במסה זו הגיע חזוקין לכלל מסקנה, שהדת היהודית היא הערך היחיד שהמדע המתקדם לא סתר, אלא דווקא אישש, וכלשונו:
"הסיכום הכולל של כל התגליות המדעיות בכל הארצות ובכל הזמנים הוא התקרבות המדע אל 'אדון עולם' שלנו, השיר הנעלה אשר בו עשה היהודי ועוד יוסיף לעשות בעולם, את המהפכות הנפלאות ביותר."

חווקין לא נשא אשה. במחלקה לכתבי-יד וארכיונים שבבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, בארכיון של כתבי חווקין, בין פנקסי הערות לסטנדל בצרפתית, תעודות הוקרה של המלכה ויקטוריה באנגלית, תכתובת עם שלטונות רוסיה ברוסית ומאמרים מדעיים בגרמנית, מצוי גם פנקס שבו החל המדען לכתוב סיפור אהבה או רשמי אהבה. בעמודים הכתובים הספורים מתואר דו-שיח בין בחור ובחורה, ובו דברי התחכמות על השם ולדי-מיד (ברוסית: "כיבשי אותי") בהומור רווי מתח ארוטי. טשרניחובסקי סיפר, שכאשר היה ולדימיר חווקין מורה באודיסה התאהב בבתו של אחד מייחסני העיר, אך הקשר לא מצא חן בעיני אבי הצעירה והוא התנגד לו בתקיפות. כשהגיע מפריס שמעו של החוקר הצעיר לרוסיה, חזר בו האב ונסע לחפשו במכון פסטר, אף נטל עימו את האבן השואבת. כשנפגשו, אמר חווקין לאבי אהובתו כי איחר את המועד; הוא כבר החליט להקדיש את חייו למדע. ובלשונו של טשרניהובסקי: "אין אני יכול לשאת אשה. אני צריך לעבוד. אם אאהבנה, פוזמקאותיה המזוהמות אנשק, אך אני – עלי לעבוד, כי לכך נוצרתי".

אפשר שיש לייחס את העובדה שחווקין לא הקים משפחה למות אמו בילדותו ולרגשות העזים שחש כלפיה, ואפשר שתשובתו לאב נבעה מגאווה פגועה, אותו רגש שפיעם בו גם בשנותיו הראשונות כילד בלתי רצוי, בחינת "אני עוד אראה להם".

טשרניחובסקי, וקסמן ואחרים חוזרים ומדגישים את כוח העבודה העצום של חווקין ומספרים שכל דבר שעמד מחוץ לעיסוקו המדעי היה לגביו ביטול זמן. אפילו כשהיו אנשי ה"אוכרנה" עורכים חיפושים במעבדתו לא הפסיק מעבודתו ליד המיקרוסקופ.

כשקרב לגיל פרישה התמסר כל-כולו לעבודה למען עמו. בתום מלחמת העולם הראשונה ייסד בפריס עם כמה מחבריו ועד של יהודים שמוצאם מזרח אירופה. הועד הגיש לוועידת השלום בוורסאי תזכיר שתבע שוויון זכויות ליהודי רוסיה ואוטונומיה למוסדות הציבור שלהם. ב- 1920 נבחר לוועד המרכזי של "כל ישראל חברים" ("אליאנס") והיה פעיל מאוד באיסוף בכספים לבתי-ספר יהודים. הוא גייס כספים לעזרת נפגעי הפרעות באוקראינה בשנות מלחמת האזרחים שלאחר מהפכת 1917 ועזר בהקמת בתי-ספר לבנות בווילנה, בקובנו וכן ביפו. ב- 1926 נשלח מטעם "אליאנס" לרוסיה, לבדוק את מצב המושבות החקלאיות היהודיות שבדרום הארץ. במושבות אלה, שהוקמו על מנת לפתור את "הבעייה היהודית" ולהפוך את היהודים ליצרנים, לא הקפידו בשמירת מצוות הדת. "התפילה לא עוזרת לנו בעבודת האדמה," אמר לו אחד האיכרים היהודים. "רק הטרקטורים שאנחנו מקבלים מאמריקה עוזרים." חווקין השיב, שלולא היו הוא והיהודים באמריקה מתפללים אותן תפילות, לא היה מקבל שום טרקטורים משם.

בהיותו כבן שישים וחמש החלו להתנקם בו הניסויים הרבים שעשה בעצמו ומסעות הפרך שערך. אחד ממסעותיו האחרונים היה לברלין, שם טיפל בענייני צוואתו. את כל הונו ותמלוגי תגליותיו הקדיש לתמיכה בישיבות ובבתי תלמוד תורה בארצות מזרח-אירופה. הוא ראה בישיבות ובמנהיגים שצמחו מתוכן את היסוד המוצק ששמר על מיליוני יהודי מזרח-אירופה בכל שנות הסבל והתלאות. כשנימק מדוע הוריש את כל הונו לתלמידי ישיבות, הציע שילמדו שם גם מעט כימיה, פיסיקה וקוסמוגרפיה, לאו דווקא רק בשל חשיבותן אלא גם למען לא יתפעלו מהמדע באופן מוגזם בתום לימודיהם. כן הציע, שילמדו מלאכה המפרנסת את בעליה, אולם חזר והדגיש שאין הוא מעמיד זאת כתנאי להשקעת כל הונו - חצי מיליון דולר - בישיבות. הצוואה היתה ארוכה ומפורטת ונכתבה חודשים ספורים לפני מותו ב- 1930. לא עברו שנים ספורות וכל הישיבות אבדו בשואה.

ד"ר מרדכי ולדימיר חווקין היה יהודי נאמן, אוהב עמו ופעיל ב"חיבת ציון". הוא היה חתן פרסים ועיטורים יוקדתיים שהעניקו לו ממשלות בריטניה, צרפת, גרמניה והודו, היה חבר-כבוד בארגונים נודעים יוקרתיים ובהודו קיים מוסד מפואר הנושא את שמו. בישראל מונצח זכרו באלף עצים ב"יער קנדי'. בתעודה על נטיעת עצים אלה, נאמר: "הפרופסור מרדכי ולדימיר חווקין היה בקטריולוג, חלוץ הרפואה הציבורית, יהודי מסור, מדען מעולה, אנושי, אזרח העולם, מגדולי החוקרים היהודים."

ביבליוגרפיה:
כותר: חלוץ הרפואה הציבורית : מרדכי ולדימיר חווקין
שם  הספר: להתחיל מבראשית
מחברת: בקי, רות
תאריך: 1988
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. חלק מהחומר מבוסס על הסידרה "עם בני ראשונים" ששודרה ב"קול ישראל" בשנים 1984-1987.
2. כמה מהכתבות פורסמו במוסף "הארץ", בשנים 1987-1988.