הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > אקולוגיה ואיכות הסביבה > הכחדת מינים והשבתם עמוד הבית > ישראל (חדש) > אקולוגיה ואיכות הסביבה > שימור > שימור מינים


ציד
מחבר: ד"ר בני שלמון


החברה להגנת הטבע הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים
חזרה3

משחר ההיסטוריה צד האדם בעלי חיים, כדי לאכול את בשרם ולהתהדר בפרוותם. עם ביותם של בעלי החיים, נועד הציד גם למנוע הכלאות של מיני בר עם מינים מבויתים ולהגן על האחרונים מפני טריפה. מעבר לצרכים הקיומיים, בני האדם צדו - וצדים עד היום - גם לשם התענוג שבציד וגם כדי לזכות בכבוד באמצעותו.


 

מינים שהוכחדו בישראל עקב ציד


ציד מאורגן של חיות בר בישראל החל בתקופה הכלכוליתית, לפני כ-6,000 שנה: כבר אז נבנו מלכודות אבן-לציד נמרים וקרקלים, והוקמו "עפיפונים"- מתקנים לציד בעלי חיים צמחוניים גדולים כפרא, צבי ויען. עם כניסת הנשק החם למזרח התיכון, בתחילת המאה העשרים, התגבר הציד. אירופים, שביקרו בארץ או חיו בה, הביאו עמם מסורת של ציד ורובים משוכללים. החוק המנדטורי להגנת החי, שנחקק ב-1924, לא התאים לעולם החי של אותה תקופה ולא נאכף. כך נעלמו מנופי ישראל בעיקר מינים גדולים של פרסתנים, טורפים ואפילו עופות וזוחלים גדולים.

היחמור (Dama dama mesopotamica), אייל מסועף קרניים שמקור שמו בצבע החומר האדום של פרוותו, נראה על ידי הסלקויסט במאה ה-18, על הר תבור, וטריסטרם ראה אותו בגליל העליון בסוף המאה ה-19. בירדן ניצוד היחמור האחרון ב-1922. היחמור, שנכחד מישראל בסוף המאה ה-19 או בראשית המאה ה-20, הוחזר לגליל העליון בשנת 1996, שאז שחררה הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים כמה עשרות פרטים לנחל כזיב.

אייל הכרמל (Capreolus capreolus) הוא אייל קטן, המותאם לחיים בסבך. אייל הכרמל האחרון בישראל ניצוד בכרמל ב-1912. באמצע שנות ה-90 נעשה ניסיון להשיב איילי כרמל לטבע, ופרטים אחדים שוחררו בדרום הכרמל על ידי הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים בשיתוף עם פרוייקט רמת הנדיב של החברה להגנת הטבע וקרן רוטשילד. מאז התרבו האיילים בטבע, אך מספרם עדיין קטן.

לא ברור מתי ניצודו אחרוני הפרטים של הראם הלבן (Oryx leucoryx) בנגב, אך לורנס "איש ערב" והבדואים שעמו ניזונו מראמים שצדו במלחמת העולם הראשונה, באזור שהוא היום בגבול ירדן עם ערב הסעודית. ראמים נצפו באזור זה (ג'בל טוביק, ואדי סירחאן) עד שנות השלושים של המאה ה-20. ראמי הנגב האחרונים נעלמו כנראה באותו זמן, כי בודנהיימר מספר על עורות ראמים שעדיין נמכרו בשוק באר שבע בשנות השלושים.

ציד טורפים גדולים היה "ספורט" מקובל על מלכים ואצילים: ברצפת פסיפס ביזנטית מכיסופים מתואר אלכסנדר מוקדון, הרכוב על סוסו הידוע בוציפלוס, כשהוא צד נמר ברומח. המלך תלמי השני (מאה 3 לפנה"ס) אסף טורפים לתהלוכה גדולה בחג דיוניסוס, ביניהם: 14 נמרים, 16 פנתירות, 3 גורי נמרים או נמרי ציד, 24 אריות גדולים. בתקופה הרומית נערכו משחקי גלדיאטורים, לשמם אספו טורפים מכל המזרח התיכון. פרובוס קיסר (275 לספירה) ערך הצגות וקרבות גדולים בין טורפים: ביום השני להצגות הופיעו 400 נמרים לוביים, אחר כך 100 נמרים סוריים, 100 לביאות ו-300 דובים. ציד הטורפים הגדולים מנע נזקים למקנה והקנה תהילה לצייד - שהשיג גם עור יקר מציאות. הטורפים הגדולים, שריבוים איטי, לא עמדו בלחץ הציד - ונשמדו.
האריה (Panthera leo) נכחד ראשון מבין הטורפים הגדולים, כנראה כבר בתקופת הצלבנים (מאה 13). האריה היה נפוץ בארץ בתקופת המקרא. הוא נזכר בו 166 פעם - פי כמה יותר מכל חיית בר אחרת, ותואר לפי הגיל וההופעה בחמישה שמות שונים: אריה, לביא, שחל, ליש וכפיר. האריה חי בנוף פתוח, זקוק לשתייה והוא עלול לטרוף כל אחת מחיות הבית ואף בני אדם. תכונות אלו גרמו, כנראה, לכך שהאריה היה הטורף הגדול הראשון שנכחד מנוף הארץ.

הדוב (Ursus arctos syriacus) והברדלס (צ'יטה) הצליחו לשרוד עד ראשית המאה ה-20. הדוב היה, כנראה, נפוץ ומוכר בתקופת המקרא, והוא נזכר בו 13 פעמים: ותצאנה שתים דבים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים (מלכים ב ב' 24). אחרוני הדובים ניצודו בחרמון ב-1917 ובהרי הלבנון, בימי מלחמת העולם הראשונה, על ידי אהרוני: ושם ראינו מרחוק את האם רועה עם שני גוריה, זכר ונקבה. וילנד עייף מאד מן הריצה אחריהם, ומרגע לרגע כשלו ברכיו. אז נמלך בדעתו והחליט להדביק את הדובה בכל אופן שהוא. הוא כונן את רובהו וירה בגור אחד. כשראתה האם שאחד מבניה נפל מתבוסס בדמו (זה היה הזכר הקטן), עמדה מרוץ והתחילה ללקקו בלשונה, וזה היה רגע הכושר לירות בה. אולם הכדור לא המיתה, ועתה הייתה סכנה צפויה לחיי הציד. הדובה עזבה את הגור המת ותרץ כחץ מקשת, ובנהימה נוראה ומרעידה את הלב - ישר אל וילנד. וברובהו רק כדור אחד, כי כל כדורי המשמר היו אתכם, ולו אבד חלילה גם כדור זה, כי אז. ככה הגיעה הדובה עד למרחק חמישה מטרים מהורג בנה, וכבר הושיטה את זרועותיה ל"חיבוק האהבה" הידוע. אולם זאת ראה סלים מרחוק, והופיע כמלאך מושיע ברגע הנכון: הכדור הגדול שיצא מרובהו רחב הקנה ועתיק הימים, פיצח את גרונה והטילה ארצה. אז חשבנו אנחנו לתפוש את הגור הנותר חי, כי נבוך מאד ולא ידע באיזו דרך לברוח, אך צידך אתה התקנא באושרנו, שהרגנו שלושה דובים, בעת שהוא לא המית אף אחד, ולא היה לו, אפוא, במה להתפאר לפניך - וירה בגור היתום האומלל.

ברדלס (Acinonyx jubatus), ניצוד בשל עורו, וגוריו ניצודו ואולפו לציד צבאים. וכך מספר אהרוני על מסעותיו בערב הסעודית בראשית המאה: במדאין צלח צדים את הזמר (=ראם, ב"ש) בעזרת הנמר (=ברדלס, ב"ש), שאתם רואים כאן את תמונתו. החיה הזאת היא ספק חתול ספק כלב, והבדוים אומנים גדולים וותיקים הם לאלפה לציד חיות גדולות כזמר וכצבי. הנמר גבוה וקל רגליים מן הזמר, ובנקל ישיגהו. בהצליחו להמית זמרים אחדים בעדר ולסכסך אותם איש ברעהו, עולה לפעמים בידי הצידים לתפוש גם פרטי מספר חיים. נראה שהברדלס - החי בשטחים פתוחים, מרוחקים מיישובים, וצד בעיקר צבאים - לא הטריד את האדם. הוא לא נזכר במקרא, ובפסוק אחד הוא נזכר כ"נמר": וקלו מנמרים סוסיו (חבקוק א' 8). בתקופת המשנה כבר הבדילו בין שני המינים: הזאב והארי והדב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו מועדין (בבא קמא א' 4).

באוסף שמיץ שבירושלים מצוי ברדלס שניצוד באזור זרקא מעין, בצפון - מזרח ים המלח, בסביבות 1910. בירדן נורתה הברדלסית האחרונה ב-1962, כ-60 ק"מ מזרחה מעקבה, וגורה גודל בשבי. תצפית אחרונה, נתונה בספק, בברדלס בישראל היתה ב-1959: נהג משאית מיטבתה ראה חיה משונה (שזוהתה על ידו כברדלס, לפי מגדיר יונקים), חוצה את כביש הערבה באזור נחל חיון. מאז לא נראו ברדלסים בארץ - המין נכחד מישראל.

כלב-ים נזירי (Monachus monachus), היחיד ממיני הטורפים הימיים שהיה מצוי בחופי ישראל. הכיפה הכהה שלראשו וגחונו הלבן הם שהקנו לו את השם "נזירי". בשנות העשרים של המאה ה-20 חי עדיין כלב-הים הנזירי לחופי ישראל: דייג ראה זוג בטנטורה ונקבה נתפסה באל-עריש. ב-1953 נראה פרט מצפון לראש הנקרה וב-1959 נראה הפרט האחרון בישראל - הוא הופיע ליד סירת דיג מנחשולים. עד אמצע שנות השבעים היו מושבות של כלב-ים נזירי בלבנון (בסביבות נמל בירות). כלב-הים הנזירי ניזון מדגים, ולכן הרגו אותו הדייגים - מתוך חשש לתחרות על דגים ובגלל "גניבת" דגים מהרשתות. כלבי-הים ניצודו גם בשל בשרם ועורם ובשל האפשרות להפיק מהם שמן. הם נפגעו כאשר נתפסו ברשתות וטבעון סירות מנוע, המגיעות לכל פינה נידחת בשלושים השנים האחרונות, הפריעו לרבייה שלהם ולגידול הצאצאים. הרבייה של המין חלשה, ההריון ארוך (11 חודש), והנקבה ממליטה רק אחת לשנתיים - ולד יחיד. בעבר התרבו כלבי-הים הנזיריים בחופים חוליים, רדיפה בת מאות שנים דחקה אותם לחופים מצוקיים ותלולים, שם התרבו במערות שהכניסה אליהן מתחת למים. הגורים, היונקים במשך 8-6 שבועות, רגישים מאוד להפרעות בשלב זה. תיירים וצוללנים מפריעים לרבייה, כאשר הם מבקרים במערות התת - ימיות. המין הולך ונעלם מכל אזורי תפוצתו בחופי הים התיכון, ובחוף האוקיינוס האטלנטי של מרוקו נותרו ממנו רק מאות פרטים.




 

מינים שהגיעו לסף הכחדה בישראל עקב ציד


תנין היאור (Crocodylus niloticus), האחרון בארץ ניצוד בביצות כבארה (נחל תנינים), כנראה ב-1912, והוא מצוי באוסף שמיץ בירושלים.

היען (Struthio camelus syriacus), תת - מין מזרח-תיכוני זה של היען חי במדבר והיה הקטן בתת-המינים האפריקניים. אחרון היענים שעליו ידוע באזורנו היה נקבה, שנסחפה אל מותה בשיטפון ממעאן לעמק הערבה הירדני בשנת 1966. בישראל עצמה נראה היען האחרון בשנת 1929 היה זה זכר שניצוד בסביבות באר שבע והוצג ב"יריד המזרח" הראשון.

מאז הביות, הקפיד האדם לצוד ולהשמיד את מיני הבר שהיו מקור למינים המבויתים. הדבר נעשה כדי למנוע הכלאות חוזרות, שיורידו לטמיון את התכונות ה"מועילות" שנבחרו, באופן מלאכותי, בדי עמל.

עז הבר (Capra aegagrus), שחיה בצפון סוריה (וגדי שלה הובא משם לאהרוני, בתחילת המאה), הושמדה בישראל מסיבה זו, לא ברור מתי. כך גם סוס הבר (Equus caballus), ששרד בתקופה הנאוליתית והוכחד בתקופה ההיסטורית. לא ברור מתי הושמד כבש הבר (Ovis ammon), ששרד באזורנו רק בקפריסין, בטורקיה ובאירן.

הבובל (Alcelaphus buselaphus buselaphus) מוכר מעדויות ארכאולוגיות עד אחרי התקופה הנאוליתית. הוא מופיע בציורי - סלע בוואדי חוורה שמדרום לאילת, ואף נזכר בכתבי אהרוני בשם תאו: מארחי בואדי ערבה היו ערביי ג'הלין. בהם מצאתי ישישים שאבי אביהם צד את התאו, שנצוד בבואו לשבור את צמאו על יד הנהרות הנופלים אל מזרח ימו של לוט (נחל ארנון ואחרים). רגליו האחוריות, שעליהן משענתו, חלשות היו, והן היו בעוכריו, כי כל מבקשי נפשו הדביקוהו על נקלה ברכיבה על סוס. הוא היה גבוה מאד, מצחו צר וארוך וצבע שערו אדום-צהוב - כצבע חול המדבר. "בדווי" כינוהו בשם "בקר בר". הפרט האחרון נורה לפני ששים ושש שנים (כלומר - באמצע המאה ה-19 ב"ש).

הבובל, שהוא אולי הזמר, הנזכר ברשימת החיות הטהורות (דברים י"ד 5), מתואר גם על ידי הנוסע אשתורי הפרחי (מאה 14 ): מסתברא שהוא הבעל חיים שקורין לה בערבית בקר ואחש והוא שיש לו קרניים טלפים סימני טהרה ומצחו צר וגוף דק גבוה יותר מהשור וקרנותיו ישרים ועולים והוא אדום, מהם ראיתי פה בית שאן הולך לתשורה. הבובל ניצוד בנאות המדבר ממערב לנילוס עד תחילת המאה ה-19, וכיוס שרד רק מדרום לסהרה.

כבש הרעמה (Ammotragus lervia) הגיע בתפוצתו לפחות עד צפון-מזרח מצרים, לחוף ים סוף ממזרח לנילוס, עד 1969. את כבש הרעמה מכנה אהרוני בשם "איל הבר", והוא ראה כמותו בגן חיות באנטוורפן. וכך הוא כותב (בתחילת המאה ה-20): איל הבר היה החי המוזר ביותר, שזכיתי לראות את הפרט האחרון שבבני מינו לפני שלושים ותשע שנים, בחשיף יעלים - בואדי ערבה אשר בדרום ים המלח. בכשרון התפוש עלה אפילו על היעל. כמוהו כיעל היה אפור-אדום קצת, ושיער ארוך מאד צמח לו בכל קדמת גופו וידיו. שאר חלקי גוו עטו צמר קצר מאד. ערביי ג'הלין קראו לו בשם "אל כבש" (הכבש הידוע). כבש הרעמה נכחד ממצרים בשנות השישים של המאה ה-20, וכיום הוא מצוי עדיין בהרי האטלס ובסודן.

הנמר (Panthera pardus) שרד עד ימינו, הודות ליכולתו לחיות במגוון מקומות חיות ובזכות התחום הרחב של מיני הטרף שהוא ניזון מהם. את הנמר צדו לשם הכבוד ("אבו נימר") וכדי להשתמש בעורו. אהרוני מספר על הייתו בערב הסעודית: גם עורות פנתרים (= נמרים, ב"ש) מכרו לנו. עור פנתר משמש לשיך טפט (מצע תחת אוכף הסוס) וקישוט למושבו באוהל. מספר והפנתרים לא היה מועט, והרועים שמרו את עדרי צאנם מפניהם כל הלילה. היעלמות אוכלוסיית הנמרים בישראל מקבילה להתפשטות היישוב בארץ: נמרי הכרמל ניצודו בסוף המאה ה-19: טריסטרם מספר על שני נמרים שניצודו שם ב-1866, ואהרוני מספר על נמר אחרון שנורה בזכרון יעקב ב-1910. נמרי הרי יהודה חוסלו בתחילת המאה ה-20. ב-1911 מספר שמיץ על 5 נמרים, שידוע כי ניצודו תוך עשר שנים ממערב לירושלים. נמרי הגליל העליון הושמדו תוך כשלושים שנה: בשנים 1925-1956 הורעלו, ניצודו ונאספו שם לפחות 14 נמרים. ב-1965 תקף נמר (זכר, זקן מאוד) רועה בנחל בצת, ואז נורה. נמרים ניצודו גם במדבר יהודה ובהר הנגב, אך כנראה במספרים קטנים ובקצב נמוך ביחס לגודל האוכלוסייה ולריבויה. ב-1952 ניצוד נמר בנחל צאלימן ב-1964 צד בדואי נמרה, שגידלה 2 גורים בנחל צאלים, באותה שנה נורה נמר בעינות קנה (עין תוריבה), לחוף ים המלחן ב-1965 ניצוד נמר בנחל דרגה (ואדי דרג'ה) וב 1967- צדו בדואים זכר צעיר בעינות קנה.

ב-1970 החל אילני במחקר נמרים במדבר יהודה. לפי הערכתו, הגיעה אוכלוסיית הנמרים במדבר יהודה לשיא בשנות השמונים, שאז מנתה 10-8 נמרים בוגרים. נראה שזהו שיא כושר הנשיאה לנמרים של מדבר יהודה, שכן תחום המחיה של נקבה הוא עד 100 קמ"ר ותחום המחיה של זכר יכול להגיע ל-250 קמ"ר. כשהאוכלוסייה גדלה, נמרים צעירים יוצאים לחפש נחלות בשטחים רחוקים יותר. בנחל ייטב (ואדי עוג'ה) שבשומרון נצפו זכר ונקבה ב-1985. הבדואים בסביבה התלוננו על טריפת עזים וגורי כלבים, וכעבור כמה חודשים נעלמו אותם נמרים. בשנים 1981-1978 נצפו נמרים ונראו סימנים לפעילותם בהרי אילת.

אוכלוסיות קטנות נפגעות קשה כתוצאה ממוות או מהוצאה של פרטים בודדים מהטבע. כך קרה לנמרי מדבר יהודה, שמהם ידוע לנו היום על זכר יחיד. בשטח נותרו, לכל היותר, פרטים אחדים. אוכלוסיית נמרי הר הנגב, שהייתה רציפה לאוכלוסיית מדבר יהודה, נסקרה רק מ-1992. לפי הערכה, חיים שם 10-6 נמרים - הערכה שאינה שונה מזו של שנות השבעים: 7-4 נמרים. זו אוכלוסייה קטנה, אך יציבה. נמרי ישראל, שניצודו באינטנסיביות מסוף המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20, התאוששו בשנות השמונים (בעיקר אוכלוסיית מדבר יהודה). העימות עקב טריפת עזים וכבשים התחלף, בשנות השמונים והתשעים, בעימות עקב חדירה ליישובים (עין גדי, מצפה רמון) וטריפת חתולים. בני האדם תופסים שטחים טבעיים בכמות הולכת וגדלה, וספק אם בעתיד יוכלו הנמרים להתקיים לצד האדם, שכן גם הם זקוקים לשטחים טבעיים רחבים ורצופים.

צבי הערבה ("צבי השיטים") (Gazella gazella acaiae), הוא תת-מין אנדמי לישראל. הוא מצטיין ברגליים ארוכות ובצוואר ארוך, העוזרים לו להגיע לעלי השיטים, שמהם הוא ניזון - כשהוא מתרומם ועומד על רגליו האחוריות. הוא נוצר מהצבי הישראלי (Gazella gazella), שלפני מיליון שנה התפשט מישראל לסוריה, לירדן ולחצי-האי ערב. התייבשות האקלים קטעה את האוכלוסייה ל"איים" של תת-מינים. תת-המין צבי הערבה קרוב יותר לתת-המינים של ערב (למשל ל-G.g. cora) מאשר לתת-המין המצוי במרכז ישראל ובצפונה (G. gazella gazella). אוכלוסיית צבי הערבה, שמנתה עד אמצע שנות החמישים, ככל הידוע, מאות פרטים בצפון הערבה (חצבה), הושמדה לחלוטין כתוצאה מציד (בעיקר בידי חיילים). משנות השישים נותרה רק אוכלוסייה קטנה, בחורש השיטים שמדרום ליטבתה. הקטנת האוכלוסייה עקב ציד הביאה לכך שהיא עלולה להיות מושפעת באורח קשה מגורמים מקריים, העלולים לפגוע בכל בעל חיים: טריפה, מחלות, דריסה, שינוי אקלימי. האוכלוסייה נפגעת גם מצמצום המגוון הגנטי, המביא לדרגת שארות גבוהה, הנובעת מכך ש"קרובי משפחה" מתרבים ביניהם. התוצאה העגומה היא, שתת-המין הזה, האנדמי לישראל, נמצא על סף כליה: אוכלוסיית דרום הערבה לא עלתה על 70 פרטים, ומדי כמה שנים היא פוחתת: ב-1981 נותרו רק 16 פרטים, האוכלוסייה צמחה עד 50 פרטים וחזרה וצנחה עד 11 פרטים ב-1987, שאז נותר רק זכר בוגר אחד! היום (1999) מונה האוכלוסייה 15 פרטים, ובהם שלושה זכרים בוגרים.

היעל הנובי (Capra ibex nubiana) נפגע קשה מציד עד קום המדינה. בתחילת שנות החמישים הייתה אוכלוסיית היעל על סף הכחדה. הכרזתו כחיה מוגנת הביאה לגידול באוכלוסייה, שהתייצבה בשנים האחרונות, והיא מונה יותר מ-1,000 פרטים. כך קרה, שתת-המין (nubiana)שטח (שיש הסוברים שהוא בגדר מין בפני עצמו), שהופיע בספר האדום העולמי (ספר המרכז את רשימת מיני בעלי החיים המצויים בסכנת הכחדה בעולם), יצא מכלל סכנת הכחדה. זו אחת ההצלחות הבולטות של שמירת הטבע בישראל.



 

גם ציד ימי פגע אנושות במינים רבים


אוכלוסיית התחש (Dugong dugon) במפרץ אילת פחתה מאוד. התחש הוא יונק ימי, הניזון מצמחי ים בחופים רדודים. דמותו של התחש יצרה את הבסיס לסיפור המיתולוגי על בנות הים. מקדמת דנא ניצודו התחשים בשל עורם (שהכינו ממנו סנדלים), שומנם ובשרם. התחשים נפגעים גם כאשר הם מסתבכים ברשתות דיג וטובעים. מספר התחשים שנותרו בים סוף ובמפרץ אילת אינו ידוע.

גם צבי-הים נפגעו מציד: צב - הים החום (Caretta caretta) וצב-הים הירוק (chelonia mydas) היו בעבר שכיחים בחופי ישראל. בין שתי מלחמות העולם התפתח ציד צבים, שעיקרו ייצוא למצרים. מדי שנה ניצודו לפחות 2,000 צבי-ים. בשנות השלושים, בשיא העונה, צדו דייגים עד 600 צבים ליום! לפי דיווחי הדייגים, ניצודו תוך 10 שנים (1930-1920) 30,000-20,000 צבי-ים, רובם מהמין צב-ים ירוק .מיעוטם מהמין צב-ים חום. כתוצאה מהציד הנרחב, פחת מאוד מספרם של מינים אלה בארץ ובעולם, והם מצויים בסכנת הכחדה. לצבי-הים נשקפות סכנות רבות בעלותם לחוף - להטלה: בעיות אלו יימנו בהמשך, בפרק על מקום החיות של שפת הים .



 

מינים שניצודו עקב קונפליקטים עם חקלאים


הזאב (Canis lupus) נרדף על ידי החקלאים אלפי שנים, מכיוון שהוא טורף חיות בית: עגלים, עזים, כבשים ועופות. הזאב הצליח לעבור את "משוכת תחילת המאה העשרים", שכן מזונו מגוון, הוא טורף חברתי בעל כושר למידה גבוה, וכשיש שפע מזון - הוא מתרבה מאוד. הזאב הושמד ברוב שטחי מערב אירופה ובארה"ב, תוך שימוש ברעלים, במלכודות ובירי ממסוקים. לפי הערכה, חיים בישראל למעלה מ-200 זאבים בשטחים טבעיים: בערבה, בנגב, במדבר יהודה ובגולן. הזאב שורד בגולן, למרות קונפליקט קשה עם הבוקרים, המגדלים בקר לבשר. את הבקר מגדלים בשטחים נרחבים, שקשה להגן עליהם ביעילות בגדרות חשמליות. הזאבים נמשכים לריח השליה של פרות ממליטות, טורפים את העגל או פוגעים בפרה. הבוקרים מנסים לצמצם את אוכלוסיית הזאבים על ידי ירי מבוקר או, במקרים קיצוניים, על ידי הנחת פתיונות מורעלים - שמהם נפגעים בעיקר נשרים. הגנה טובה יותר, באמצעות כלבים גדולים וגידור, ופיצוי נאות יקטינו קונפליקט זה ויאפשרו קיום הזאבים בגולן.

הצבי הישראלי (Gazella gazella) הוא סמל ליופי ולאצילות: "דומה דודי לצבי או לעפר האילים" (שיר השירים ב' 9) "השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה" (שיר השירים ב' 7); "ועשהאל קל ברגליו כאחד הצבים אשר בשדה" (שמואל ב ב' 18), "הצבי ישראל על במותיך חלל" (שמואל ב א' 19). הצבי הישראלי וצבי הנגב (צבי המדבר Gazella dorcas) ניצודו ללא רחם, עד שנות החמישים, ולפי הערכת מנדלסון, נותרו עם קום המדינה פחות מ-500 צבאים ישראליים ופחות מ-300 צבאי נגב. עם חקיקת חוק הגנת חיות הבר ב-1954 ועם הקמת רשות שמורות הטבע, גדלה אוכלוסיית הצבאים, ובישראל מצויים היום כ-1,000 צבאי נגב וכמה אלפי צבאים ישראליים. בשנות השמונים גדלה אוכלוסיית הצבי הישראלי בגולן והגיעה לצפיפות של עד 30 צבאים לקמ"ר: בסך הכל נמנו בגולן 5,000-4,000 צבאים. הריבוי הגבוה נבע מכך, שחלק מהצבאים ניזונו מגידולים חקלאיים, עתירי מים וחלבון (יחסית לצומח הטבעי). צפיפות גבוהה חושפת את האוכלוסייה למחלות, ואכן ב-1985 מתו צבאים במגפת "הפה והטלפיים". עדרי הצבאים התחרו על המרעה הטבעי עם הבקר לבשר, והצבאים הזכרים גרמו נזקים לשתילי עצים על ידי חיכוך קרניהם. החקלאים דרשו לגדר את הצבאים ב"שמורות צבאים" ולהשמיד את כל הצבאים האחרים שבשטחים הפתוחים בגולן. בחשש רב החליטה רשות שמורות הטבע להקטין את האוכלוסייה באמצעות ציד מבוקר - תחילה על ידי הפקחים ואחר כך באמצעות ציידים, שרכשו רשיונות ציד. הציד התרכז בשטחים הגובליםים בחלקות חקלאיות. משנת 1985 ניצודו 2,000-1,000 צבאים בשנה. למרות הציד, מנתה אוכלוסיית הצבאים בגולן כ-4,000 פרטים - עד 1993. מאז החלה האוכלוסייה לרדת ברציפות, על אף שהציד הופסק. היום שרדו רק כ-1,000 צבאים בגולן, ויש חשש שהאוכלוסייה תמשיך להידלדל. לא ברורות הסיבות לדעיכת האוכלוסייה. בשנת 1999 התחיל פרויקט "לטבע נולד" והרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים בחקר צבאי הגולן, במטרה להבין את הסיבות להידלדלות האוכלוסייה ולמצוא את הדרכים לשימורה – בדו-קיום של שלום עם החקלאים.

הקורמורן הגמד (Phalacrocorax pygmaeus) היה עוף חורף שכיח בישראל בשנות השלושים. מאות ואלפי קורמורנים גמדים חרפו במקווי מים, ועשרות זוגות דגרו - בעיקר בחולה. עם ייבוש החולה, עברו הקורמורנים לחפש מזון בבריכות הדגים. ציד נמרץ על ידי דייגים בשנות הארבעים והחמישים חיסל את האוכלוסייה הדוגרת, והפרט החורף האחרון נראה ב-1960. רק ב-1974 חזר הקורמורן הגמד לחרוף בארץ, ובשנת 1992 חזר לדגור בעמק בית שאן. בשנים האחרונות מתאוששת אוכלוסייתו של מין זה גם בעולם, ולאחרונה הוצא מרשימת המינים בסכנת הכחדה עולמית. עם התאוששותה של האוכלוסייה, נוצר קונפליקט עם החקלאים. אלה החלו יורים בקורמורנים גמדים, ובחורף 1999 השמידו דייגים את מרבית מושבות הקינון של הקורמורן הגמד. מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע חושש, שמצב זה יביא להכחדה חוזרת של האוכלוסייה.

השקנאי המצוי (Pelecanus onocrotalus) מוגדר כמין בסיכון. כל האוכלוסייה האירופית עוברת דרך ישראל בעת נדידתה בסתיו ובאביב, חקלאים יורים בשקנאים, הניזונים בבריכות הדגים בעת הנדידה, ובמשך השנים נגרם נזק בינלאומי לאוכלוסייה רגישה זו.

ביבליוגרפיה:
כותר: ציד
שם  הדו"ח: דו"ח לטבע נולד : על מצב חיות הבר בישראל
מחבר: שלמון, בני (ד"ר)
תאריך: 1999
הוצאה לאור: החברה להגנת הטבע; הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים
הערות לפריט זה: