הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי [1917 - 1948] > העפלה


"יציאת אירופה : אקסודוס"
מחברת: מתיה קם


אקו"ם
חזרה3


כ"ג בתמוז תש"ז – "יציאת אירופה – אקסודוס"


ביום כ"ג בתמוז תש"ז (11 ביולי 1947) הפליגה מדרום צרפת ספינת מעפילים בשם "יציאת אירופה תש"ז" - ובאנגלית: "אקסודוס 1947".* על הספינה נדחסו כ- 4,500 מעפילים, כולם ניצולי שואה ממחנות העקורים בגרמניה, שביקשו לעלות לארץ ישראל.
במשך 14 החודשים שקדמו ל"יציאת אירופה תש"ז" הצליחו לעלות ארצה במבצע ההעפלה כ- 13,000 יהודים. ואילו מבצע "יציאת אירופה תש"ז" לבדו כלל מספר שיא: כ- 4,500 פליטים יהודים בבת אחת!
"יציאת אירופה תש"ז – אקסודוס 1947" הפכה לאחד הסיפורים הגדולים בתולדות ההעפלה לארץ ישראל. וכל זה קרה בתקופה שלפני הקמת המדינה - בתקופת המנדט הבריטי,** במסגרת ההעפלה לארץ ישראל בשנים 1934 – 1948.

* אקסודוס: מילה באנגלית שמקורה בשפה היוונית ופירושה: יציאה, בעיקר יציאה המונית. בתרגום של התורה ליוונית ניתן השם אקסודוס ליציאה של בני ישראל ממצרים, ומכאן שמו (באנגלית) של ספר שמות – אקסודוס.
** המנדט הבריטי: בחודש אפריל 1920, בוועידה בעיר סן רמו שבאיטליה, נמסר המנדט על ארץ ישראל לידי ממשלת בריטניה. המנדט הבריטי החליף את השלטון הצבאי הבריטי בארץ ישראל, שהחל בשנת 1917, כאשר האנגלים כבשו את הארץ מידי הטורקים במלחמת העולם הראשונה. המנדט הבריטי בארץ ישראל הסתיים בחודש אייר תש"ח – מאי 1948, עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.



יציאת אירופה – אקסודוס: ההכנות למסע


"יציאת אירופה תש"ז" – או בשמה האנגלי "אקסודוס 1947" – הייתה במקור ספינה אמריקנית בשם "פרזידנט וורפילד" (President Warfield), ששירתה בצי האמריקני בתקופת מלחמת העולם השנייה. בתחילת שנת תש"ז נרכשה האונייה על-ידי "המוסד לעלייה ב'",* שהיה הארגון הפעיל ביותר בהעפלה בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. במשך כשנה וחצי עברה הספינה האמריקנית את השיפוצים והשינויים הנדרשים, כדי להפוך אותה מספינת צי לספינת נוסעים. בין השאר הותקנו בה מקומות לינה (דרגשי שינה) ומתקנים נוספים שנדרשו כדי לקלוט כ- 4,500 פליטי שואה ולהעלותם לחופי הארץ.
במשך שבוע ימים הועברו כ- 4,500 פליטי השואה ממחנות העקורים בגרמניה לעיר מרסיי בדרום צרפת. באישון לילה העבירו נהגים צרפתים את הפליטים היהודים במכוניות משא, שנסעו בשיירה ארוכה ובשקט מוחלט, "לא קול אדם ולא הבהוב סיגריה… ללא רעש, ללא בכי ילד… קשה היה לתאר שבמכוניות אלו יושבים צפופים כ- 4,500 אנשים – גברים, נשים וטף."**
לנמל היציאה נבחר נמל קטן בדרום צרפת, ליד העיר מרסיי, שבו השתמשו המארגנים, אנשי המוסד לעלייה ב', כבר קודם לכן. בנמל קטן זה היו לפעילי העלייה קשרים טובים עם אנשי המשטרה המקומית ועם עובדי הנמל והמכס. ואז בא עיכוב בלתי צפוי מצד שלטונות צרפת, שאסרו על הספינה להפליג. המבצע עמד להיכשל, אך מפקד "יציאת אירופה" קיבל הוראה חד משמעית – להפליג ללא דיחוי ובלי לחכות לאישור. וכך היה. הספינה יצאה לדרכה בחשאי ובלי אישור תחת השם האמריקני המקורי – "פרזידנט וורפילד". אך כאשר הגיעה ללב ים ניתן לה שמה העברי – "יציאת אירופה תש"ז" בצירוף תרגום לאנגלית "אקסודוס – 1947".

* המוסד לעלייה ב': ארגון העפלה, שהיה המשך לארגון "החלוץ". רוב חברי "החלוץ" היו אנשי קיבוצים וההתיישבות העובדת שעסקו בארגון קבוצות מעפילים לארץ ישראל. בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, הורחבה פעולתו של ארגון "החלוץ" וניתן לו שמו החדש – "המוסד לעלייה ב'". המוסד לעלייה ב' פעל במסגרת ארגון ההגנה – הארגון הצבאי המחתרתי העיקרי של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט.
** עדותו של יהודה ברגינסקי, מפעילי המוסד לעלייה ב', בתוך: זבולון פורן (עורך), בנתיב המעפילים, הוצאת אחווה, תשכ"ה – 1965, עמ' 8.




יציאת אירופה – אקסודוס: המאבק והגירוש


הבריטים ידעו על מבצע ההעפלה של "יציאת אירופה תש"ז – אקסודוס 1947", ועקבו אחריו עוד בצרפת באמצעות קצין בריטי. את ההפלגה של "יציאת אירופה תש"ז" ליוו שש אניות מלחמה של הצבא הבריטי, שבניגוד לחוק – החליטו להשתלט על הספינה עוד לפני שהגיעה לתחום המים הטריטוריאליים שהיו בשליטת הבריטים. וכך, בעוד הספינה מפליגה לכיוון ארץ ישראל, פתחו הבריטים באש כבדה של רובים, מקלעים ומכונות ירייה על "יציאת אירופה" ונוסעיה, וגם הצליחו להנחית עליה חיילים בריטים. במהלך ההתקפה נהרגו שני מעפילים וימאי יהודי אמריקאי, ועוד עשרות רבות נפצעו; גם הספינה עצמה נפגעה קשות, ומים החלו לחדור לתוכה. הבריטים גררו את הספינה לנמל חיפה, הורידו את הפצועים (והעבירו אותם לבתי חולים), ואת כל המעפילים – החליטו לגרש. אך הפעם לא הסתפקו הבריטים בגירוש למחנות מעצר בארץ ישראל או בקפריסין; הפעם החליטו הבריטים להחזיר את המעפילים, ניצולי השואה, למקום שממנו באו. המעפילים גילו התנגדות נחרצת ועיקשת לגירוש – אך ללא הועיל. הבריטים העלו אותם על שלוש ספינות גירוש שהפליגו חזרה לדרום צרפת.
שם, בצרפת, סירבו המעפילים לרדת מן הספינות, "והתבצרו" בהן במשך כשלושה שבועות – בתנאים קשים מאוד ובחום כבד. השלטונות הצרפתיים לא הסכימו לשתף פעולה עם הבריטים, ולא אילצו את המעפילים לעזוב את הספינות ולרדת לחוף. אנשי המוסד לעלייה ב' דאגו להגניב לספינות פעילים מארץ ישראל, שהביאו אתם תרופות ומזון, ואף ארגנו בספינות פעילויות חברתיות ותרבותיות (כולל הוצאת עיתון!). בעולם כולו עקבו ודיווחו על מאבקם של אלפי המעפילים, ניצולי השואה, שעל אף כל הקשיים והסבל לא ויתרו, והתעקשו על זכותם לחזור לארץ ישראל.
אך גם הבריטים לא ויתרו, והחליטו להפנות את ספינות המגורשים לגרמניה, ולהחזיר את 4,500 ניצולי השואה – ובהם זקנים, ילדים ותינוקות – למחנות העקורים שמהם באו.

להלן קטעים מתיאור הקרב על "יציאת אירופה תש"ז – אקסודוס 1947":
באותו יום שישי, 18 ביולי, הרחק מן המים הטריטוריאליים של ארץ ישראל, בשעה 2:00 אחרי חצות, כשאקסודוס עלתה צפונה, התקרבה אחת המשחתות, שטפה את אקסודוס באור הזרקורים והורתה לה לדומם מנועים. כפי שתואם מראש, המוני הנוסעים שעל הסיפונים נמלטו פנימה. על פי התירגולת ידע כל אחד מהם את מיקומו ואת תפקידו… המלחים סובבו את ההגאים והפנו את האנייה בחזרה אל הים הפתוח. הבריטים לא התרשמו והחלו את המתקפה בלב ים…
הקרב היה חסר סיכוי. חמש משחתות… כולן אניות קרב חדישות ומצוחצחות שזה עתה החלו הבריטים לעשות בהן שימוש, סוגרות על גרוטאה אחת ונוגחות בה במלוא העוצמה. והגרוטאה אכן מזדעזעת, קרשים נופלים, מטבחים מתפרקים, דרגשים קורסים, אנשים מכונסים צפופים בפינות, וחיילי הוד מלכותה מסתערים שוב ושוב…

אקסודוס… הייתה מיושנת ועשויה ברובה מעץ, ובשלב מסוים הצליחו שלושה פולשים בריטים להתפרץ אל גשר הפיקוד… על פי פקודה ננעלו שלושת הפולשים הראשונים על גשר הפיקוד, וצעירים שאומנו לכך מראש השליכו פנימה קופסאות, ירו ברגים וזרקו … שימורים ותפוחי אדמה רקובים. האוויר הצח על הסיפון הפיח בהם רוח לחימה… יוסי* אמר להם: האנשים במחנות לחמו כדי למות בכבוד. כאן, אדונים נכבדים, אתם נלחמים בכדי לחיות. אחרים תפסו את הפצצות שהושלכו לעברם וזרקו אותן בחזרה לתא הנעול לפני שהתפוצצו…

האנייה רקדה. הנגיחות לא חדלו… אקסודוס הלכה ונחלשה… והבריטים ממשיכים בשלהם. עכשיו כבר היו פצועים רבים ושררה אנדרלמוסיה. ילדים נפצעו ונפלו, שמן נשפך על הסיפון ואנשים החליקו. רבים מהפצועים דיממו. דפנות העץ של אקסודוס החלו להתפורר, חיילים בריטים נזעמים ומזוהמים מזבל ומקיטור משחיר שנורה לעברם, ואשר הצליחו לקפוץ עם נשק לסיפון העליון, ירו לכל עבר והכו את הנערים הלוחמים ואת הנשים שבאו לעזרתם.

שלוש שעות התנהל הקרב… מים החלו לחדור דרך הדפנות הפרוצות. הקצין השני דיווח ליוסי שמאות אנשים עלולים לטבוע מפני שלא יספיקו לעלות למעלה בזמן…
ב – 5:00 לפנות בוקר עברו הבריטים לשלב המכריע. המשחתות כיתרו את אקסודוס… נגחו אותה לסירוגין ובכוח מכל הכיוונים. אנשים התרוצצו לכל עבר וירו מכל הבא ליד… היו עוד פצועים מכדורים, ובסך הכול נפגעו כבר יותר ממאתיים…
יוסי הראל נאבק מול שני כוחות: מול כמה מחבריו אנשי הצוות שתבעו להמשיך בקרב, ולא משנה כמה דם יישפך, ומול הבריטים הלוחצים יותר ויותר, יורים ומשליכים פצצות, עולים ונהדפים ושוב עולים…
ב – 9:00 בבוקר ביקש לקבל דיווח עדכני על מצב הפצועים. ד"ר יהושע כהן, הרופא הראשי של האנייה קרב אל יוסי בידיים מגואלות בדם וענה: אם לא תושג פלסמה לעירוי דם, שישה או שבעה ימותו מיד, ומי יודע כמה ימותו בהמשך. יותר מזה לא היה צריך לומר. בראש מעייניו של יוסי עמדה רק משימה אחת: להביא את כולם חיים אל חוף מבטחים… בלב כבד אך בהכרה צלולה נתן פקודה לעצור את האנייה. הוא ניגש לקצין אנגלי שבוי וביקש ממנו ליצור קשר עם מפקד השייטת הבריטי, כדי שישלח כמה מנות פלסמה. ועוד ביקש להודיע שהסיפון שטוף בדם… המשחתות סגרו עתה על אקסודוס כמו עדת כרישים צמאה לדם… המפקד העליון הבריטי קיבל את הידיעה, ובתוך דקות הורדה מהאנייה הבריטית סירה עם רופא, שנשא אתו פלסמה ותרופות, והחל לטפל בפצועים. בתוך כך, הם המשיכו לנוע צפונה – לעבר חיפה.**

* יוסי – הכוונה ליוסף הראל, מפקד ספינת המעפילים "יציאת אירופה תש"ז – אקסודוס 1947".
** יורם קניוק, אקסודוס: אודיסיאה של מפקד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ט - 1999, עמ' 186 – 194. © כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם




יציאת אירופה – אקסודוס: הסוף והניצחון


אחרי חודשיים של מאבק וגירושים והתבצרות בספינות גירוש הובאו המעפילים, ניצולי השואה, חזרה לגרמניה. וכך, בחודש אלול תש"ז (ספטמבר 1947) הורידו הבריטים בכוח את אלפי המעפילים בנמל המבורג שבגרמניה, לעיני מאות עיתונאים מכול העולם. כדי להוריד את כל אחד מן המעפילים נדרשו כמה חיילים בריטים, ועל כך כתב המשורר נתן אלתרמן: "זהו יום המראה כי אנגלים חמישה, יצטרכו לאחוז בכל איש ואישה, אם ירצו לקורעם ממדינת היהודים."* המעפילים הועברו למחנות פליטים באזור הבריטי של גרמניה, ושהו שם כמה חודשים, עד שאנשי המוסד לעלייה ב' ארגנו את עלייתם ארצה.
"אמנם הפליטים הוחזרו לגרמניה, אך הבריטים ביזו את עצמם בעיני כל בעל מצפון בעולם. במעשיהם, ובייחוד ב'קרב הימי' ליד חופי הארץ, בין שש אניות מלחמה לבין אניית המעפילים, הם הציגו עצמם בכל צביעותם והכתימו את שמם בכתם בל יימחה."**
מאבקם של אנשי "יציאת אירופה תש"ז" לא היה לשווא: "אקסודוס תרמה רבות להקמת המדינה היהודית… סבלם של הפליטים היהודים הרבים במחנות באירופה, ובעיקר סבלם של מעפילי "אקסודוס", שסימל יותר מכול את מצבם חסר התקווה של היהודים באירופה – דרבנו את האו"ם לפתור את הבעיה בדרך של הקמת מדינה יהודית, שתקלוט את מאות אלפי הפליטים ניצולי השואה."***
על סיפורה של "יציאת אירופה תש"ז" – היא אקסודוס 1947 – נכתבו ספרים ומאמרים רבים. אחד מהם הוא הספר "אקסודוס" שכתב הסופר היהודי האמריקאי ליאון יוריס, ואשר הפך לרב מכר גדול ותורגם לשפות רבות. ליאון יוריס השתמש בסיפורה של ספינת המעפילים כדי לתאר את המאבק על הקמת המדינה. ספר זה שימש בסיס לסרט "אקסודוס" שהופק בשנת תשי"ט – 1958 והיה גם הוא ללהיט קולנועי, שמיליוני בני אדם ברחבי העולם צפו בו.

* נתן אלתרמן, "מהו חג לאומי?", הטור השביעי, בתוך: נ' אלתרמן, כתבים ב', הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ב – 1962, עמ' 88 – 89. © כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
** עדותו של יהודה ברגינסקי, מפעילי המוסד לעלייה ב', בתוך: זבולון פורן (עורך), בנתיב המעפילים, הוצאת אחווה, תשכ"ה – 1965, עמ' 14.
*** מרדכי נאור, ההעפלה, בתוך: יואל רפל (עורך), אין זו אגדה, הוצאת משכל, תשנ"ז – 1997, עמ' 146.




כדאי לקרוא על ההעפלה לארץ ישראל.

ביבליוגרפיה:
כותר: "יציאת אירופה : אקסודוס"
שם  האתר: קופצים ללוח העברי
מחברת: קם, מתיה
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; קרן אבי חי
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; קרן אבי חי
הערות: 1. המידע שלפניך נכתב במסגרת מבחר - תכנית בתרבות ישראל בגישה רב תחומית. התוכנית פותחה בסיוע קרן אבי חי ובשיתוף משרד החינוך.
בעלי זכויות נוספים בפריט זה: אקו"ם
הערות לפריט זה: 1. תחקיר: שלומית טור-פז