הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ישעיהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא > מגילות מדבר יהודהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא > נוסח המקרא


נוסח המסורה של ספר ישעיהו בהשוואה לנוסח ישעיהו במגילות מדבר יהודה
מחבר: פרופ' יחזקאל קוטשר


החברה לחקר המקרא בישראל
חזרה3

לאחר עיון מעמיק במגילת ישעיהו באתי לכלל מסקנה שהמגילה הזאת כתובה כתיב מלא, זאת אומרת כמעט כל חוֹלָם מצויין בו' וכן כל שוּרוּק, אפילו בחיריק קטן יש כתיב מלא. מתוך כל הטורח שטרחתי בארמית במשך כמה שנים אני יודע כלל זה: כתיבה בכתיב חסר – הרי זה קדום, בכתיב מלא – הרי זה מאוחר. זה הכלל: כל כמה שאתה מתקדם בזמן, הכתיב מלא יותר ויותר. יש לנו הנוסח המסורתי שלנו, שהוא מלא במידה מסויימת, כמו תנועות גדולות ארוכות; יש סוג של תנועות שהנוסח המסורתי נוטה לכתוב אותן מלאות, ואילו תנועות קטנות בדרך כלל אינן נכתבות מלאות. במגילות יש כתיב מלא שבמלא. זה אינו יכול להיות טקסט קדום.
הנוסח המסורתי ידוע לנו רק מתוך כתבי–יד מסוף המאה ה– 8 וה– 9 ומראשית המאה ה– 10; מוצאה של המגילה מן המאה ה– 1 או ה– 2 לפנה"ס. זאת אומרת שהמגילה עתיקה באלף שנים מכתב-היד הקדום ביותר של הנוסח המסורתי. אף על פי כן, אין זה הנוסח שכתב הנביא או שנכתב בימי הנביא.
מנין ההוכחות?
בשם העיר דמשק. בכתובות האכדיות המצויות ובכתובות הארמיות הקדומות, צורת השם היא "דמשק". והוא הדין במקרא, חוץ מבספר אחד. ואילו בספרות המאוחרת, בספרות הסורית ובמדרשים שלנו, הצורה היא – "דרמשק". במגילה - "דרמשק", שבע פעמים מופיע שם זה בספר ישעיהו שבמגילה – וכל פעם "דרמשק".
לדעתי אין אפשרות להניח שהמגילה היא העתק של ספר שנכתב בימי בית ראשון. אין זו לשונו של ישעיהו.
במקרא אנו מוצאים את הצורה "ישעיהו", "ירמיהו", "חזקיהו", "עזיהו", אבל גם את הצורה ישעיה, עוזיה, ירמיה, חזקיה.
במכתבי לכיש אנו מוצאים רק את השמות הארוכים עם הסיומת "יהו", ואילו בכתבי יֵב הארמיים כל השמות קצרים: ישעיה, ירמיה, מבטחיה וכו'.
בפסוק הראשון שבמגילה כתוב "חזון ישעיהו" וזה אחד משני המקרים שבהם השם מסתיים ב"ו" בכל יתר המקרים "ישעיה".
במשנה אין אלא הצורות הקצרות. נוכחתי שצודק טור-סיני, האומר שהכתובות עם השמות ב"ו" הן קדומות ואילו בלי "ו" הן מאוחרות. היתה כאן התפתחות איטית שבסופה נתקצרו השמות. ואם יש לי שני עותקים של ספר, באחד השמות עם "ו" ובשני בלי "ו", ברור שאיתי עותק של השם הקצר, שאינו יכול להיות הקדום.
דבר זה מוכח גם מכתובת שנמצאה בירושלים האומרת: "לכה התית טמי עוזיה מלך יהודה ולא למפתח" (לכאן הובאו עצמות עוזיה מלך יהודה ולא לפתוח) – עוזיה בלי "ו" כי הכתובת היא מאוחרת מימי בית שני. גם במגילה השם הוא קצר – עוזיה. כתיב מלא ובלי "ו" בסוף.
עיון במגילה מעלה כתיב מלא ארמיזמים [צורות לשון ארמיות] רבים:
ירושלים עם "י" במקום ירושלם;
"בימי עוזיה" במקום בימי עוזיהו;
"ונהרו אלוהי כל הגויים" – "אלוהי" הוא צורה ארמית מובהקת.
רבשקה דיבר אל היהודים היושבים על החומה עברית. והנה שליחי חזקיהו ביקשו ממנו רחמים "דבר-נא אל-עבדיך ארמית". ארמית היתה לשון בינלאומית כבר באותם הימים, וכל איש הגון ומדינאי ודאי צריך היה לדעת ארמית. אבל יושבי ירושלים לא ידעו עדיין ארמית. והוא יכול היה לדבר אליהם ארמית בלא שיושבי ירושלים יבינו. האם יתקבל על הדעת שהנביא שחי באותם הימים ירבה בצורות ארמיות? במקצת אולי כן, אבל באותם הימים לא. וכשיש לפני שני טפסים, שבאחד מרובים סימני הארמית וכשני הם מועטים ביותר, הרי ברור שהספר שיש בו סימני ארמיות אינו יכול להיות קדום, והוא משקף תקופה שבה היהודים כבר יודעים ארמית.
מה הם הסימנים העיקריים שלפיהם אני אומר שגיליתי כי המגילה, אף-על-פי שהיא קדומה, אינה משקפת את לשון ישעיהו הנביא ולא את לשון כל הפרקים שלו?
א. אני נתקלתי שם בכתיב מלא שאיננו מסתבר לגבי אותה התקופה.
ב. שמות העצם הפרטיים כמו דמשק – דרמשק, ושם ירושלים, שישנו במקרא
יותר משש מאות פעמים - כתוב בלי "י", וכאן לעתים קרובות כתוב ב"י", ובמקרא רק חמש פעמים, בספרות המאוחרת.
במקרא אין דרמשק. יש דרמשק רק כדברי הימים שמוצאו מימי הבית השני, בכתובות יש דרמשק.
ג. הצורות הארמיות המרובות.
אלה היו העמודים הראשונים שעליהם נשענתי.
במהרה התברר לי שההבדל בין הנוסח המסורתי ובין נוסח המגילה איננו רק בכתיב המלא, בכתיב של השמות הפרטיים, ובתופעות הארמיות. יש גם תופעה נוספת. ראיתי שמילים קשות פושטות צורה ולובשות צורה:
במקום "לא יהלו אורם" אני מוצא כאן "לא יאירו אורם". התחלתי לטפל גם בלשון חכמים, וראיתי כי השורש "הלל" במובן של "האיר" במקרא הוא נדיר ביותר. ברור לי כי המירו מילה קשה במילה פשוטה. כך נעלמו אפילו הפקס לגומינים (=מילים יחידאיות), המילים המופיעות רק פעם במקרא.
במקום הביטוי "חֶשְׂפִּי שֹׁבֶל" נאמר כאן במגילה "חשפי שוליך". אין בתנ"ך "שבל" אלא פעם אחת בלבד, ואין "שובל" גם בספרות התלמודית. כנגד "שובל" כתבו "שולים", ואנו מוצאים את המילה "שולים" עשר פעמים. במשנה יש "שולי קדרה" וכיוצא בזה. זאת אומרת, שזוהי מילה רגילה ביותר. נמצאנו למדים כי מי שכתב את המגילה, המיר מילה בלתי מובנת במילה מובנת.
יכול השואל לשאול: שמא המילה הזאת שאנחנו מוצאים בנוסח המסורתי לא היתה ולא נבראה אלא בזכות המעתיקים, ואולי אין זה אלא שיבוש שבא מידם? מתברר גם בענין "שבל" - לא רק שאין להניח שיש שיבוש, אלא אפשר להוכיח שלשורש יש הקבלה ברורה בארמית.
באתי לידי מסקנה, שהנוסח של המגילה הוא נוסח וולגרי (גס, מחוספס, עממי) של ספר ישעיהו. כלומר נוסח שנכתב במכוון או שלא במכוון בשביל עמי-הארצות. כדי להסביר את העניין אנחנו צריכים להאריך במקצת.
אין איש מאתנו משתמש לשם קריאת הנוסח המסורתי בבית אלא בנוסח שהוא מנוקד. כידוע, הומצא הניקוד רק במחצית השניה של האלף הקודם. וברור שבלעדי זה אפילו קריין מעולה, אם איננו מתכונן כהלכה, איננו יודע לקרוא בספרי המקרא. כי אין זו לשוננו. בימי הבית הראשון היתה הלשון העברית לשון מדוברת. אבל זו לא היתה הלשון של ימי הבית השני. זו היתה הלשון העברית המקראית.
הלשון נשתנתה, ומקץ כמה מאות שנים אנחנו מוצאים לשון חכמים, שהיא שונה בתכלית מלשון המקרא. אין ספק שאילו קם מישהו מימיו של דוד המלך והיה מדבר עם בן דורו של ר' יהודה הנשיא, לא היו מבינים איש את שפת רעהו. כי עניין העיצורים היה שונה, הדקדוק היה שונה. העלמותה של "ו" המהפך (ו' ההיפוך) שינתה את מערכת הלשון, מילים נשתכחו ומילים נוצרו. יהודי סתם באותם הימים לא היה מוכשר לקרוא את התנ"ך. יש בידינו הוכחות שאף לקרוא לא ידעו. דיברו בעיקר ארמית, ואלה שדיברו עברית - דיברו עברית שונה. רק קריינים מאומנים, משפחות סופרים, ידעו לקרוא. כמו שנאמר במסכת קדושין "הרי את מקודשת על מנת שאני קרין" - צריך להוכיח בבית הכנסת שהוא קריין. וכדי להקל על "עַמְךָ", השתמשו במקום ניקוד בכתיב מלא וגם במעין תרגום.
הייתי אומר, בדומה למה שניסה פרופ' קלויזנר לעשות לנביא ספר עמוס. ידוע שקלויזנר תרגם את ספר עמוס לעברית מודרנית. הוא אמר שאחרת אין מבינים אותו. הוא תבע שיתרגמו גם את הספרים האחרים, וצדק. ברור שאין זו לשוננו מנוער לקריאה. היה צורך גם בטפסים עממיים, כפי הנוסח של מגילת ישעיהו. אני משער שהיה צורך בהם עד ימי רבי (ר' יהודה הנשיא עורך המשנה, בשנת 200) או שנים מעטות לפניו. אחרי כן לא היה צורך גם בזאת. כי כבר לא דברו עברית כל עיקר. זו היתה תקומת התרגום. היתה תכלית בהכנת טפסים עממיים. בהם לא יחוסו על הכתיב, על אוצר המילים ועל צורות הדקדוק, כיוון שאלה יכולים לעזור לקוראים להבין את הכתוב.
כנראה שבמרד בר-כוכבא הושמדו תושבי יהודה, שהם-הם שדיברו עברית. בגליל כנראה לא דיברו עברית בימים ההם – ואז כבר לא הועילו הטפסים האלה. להיפך. היתה בהם משום סכנה. על כן נעלמו. רמז לכך אנחנו מוצאים בתורתו של סבריוס, וכיוצא באלה.
פרופ' זילברג הזכיר את ישעיהו ב'. כלומר אותו כתב–יד שנתחבר במאה הראשונה שלפני הספירה שהוא פחות או יותר זהה עם הנוסח המסורתי. היום ברור שהנוסח המסורתי היה קיים באותה התקופה. לשעבר מקובלת היתה הדעה שהנוסח המסורתי נוצר או ניבנה או על ידי ר' עקיבא, בערך באותם הזמנים.
היום אנו קוראים במבוא לתנ"ך של אייספלד, ויש שם כל הביבליאוגרפיה, מבלי שהמחבר יודע עברית. מי מחייב חוקר של המקרא לדעת עברית? היתה לי הזדמנות בתקופה מסויימת לשוחח עם מישהו על תרומתו של יחזקאל קויפמן לחקר התנ"ך. אמר מי שאמר (זה היה לא יהודי): אם רצה האיש הזה שיתחשבו בו, צריך היה לכתוב בלועזית. אמרתי לו: סלח לי, אבל אדם צריך לדעת עברית אם הוא עוסק במקרא. ענה לי: לא, הוא צריך לדעת אנגלית, צרפתית, רוסית.
אני משער שמי שעוסק בלשון התנ"ך, רצוי שיידע לקרוא בלשון התנ"ך. אבל לזה עדיין לא הגענו, אם כי יש כבר שינויים. יש כבר מלומדים הבאים לכאן ללמוד עברית. אבל עדיין כפי שהתבטא פרופ' גינזבורג המנוח: Hebraica sunt non legentur – עברית אינה ניתנת לקריאה. ונזכיר שספרו של אייספלד משמש עדיין את כל החוקרים במחקר המדע הזה, וזהו פרצוף המדע כפי שמייצג אותו פרופ' מאומות העולם.
הדברים שאמרתי אינם מוצאים מן הכלל קיום נוסחאות אחרות, וזהו עניין להרצאה מיוחדת, אלא שמבחינה זו, לצערנו החומר מועט ביותר. יש ויש הבדלים בין הנוסח המסורתי ובין המגילה של ישעיהו ב'. אם כי בדרך כלל הנוסח של ישעיהו ב' פחות או יותר זהה עם הנוסח המסורתי. אפשר לקבוע כי הנוסח המסורתי כבר היה קיים במאה הראשונה ואולי השניה לפני הספירה. אני מדבר לא על אמונה אלא על הוכחה. ברור שהיו קיימים גם נוסחים אחרים. הדבר הזה ידוע פחות או יותר כי ב"מכתב אריסטיאס" (שבספרים החיצוניים) מסופר שאנשי מצרים ביקשו שישלחו להם טופס אשר היה בבית המקדש, כי הטפסים שבידיהם משובשים. הוכחה ברורה שהיו כמה נוסחים.

ביבליוגרפיה:
כותר: נוסח המסורה של ספר ישעיהו בהשוואה לנוסח ישעיהו במגילות מדבר יהודה
שם  הספר: עיונים בספר ישעיהו : חלק ב
מחבר: קוטשר, יחזקאל (פרופ')
תאריך: 1980
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל
הערות: 1. יחזקאל קוטשר נשא דבריו במסגרת הרצאה בדברי חוג העיון בבית נשיא המדינה