החי במקרא: חמור מחבר: גשר מפעלים חינוכיים

חזרה3

חמור הוא בעל חיים ממשפחת הסוסיים. שם הנקבה – אתון, ושם בן החמור הוא עַיִר.

חמורי הבר, וביניהם הפרא והערוד, שוכנים בעדרים במדבריות, וניזונים מצמחים קוצניים וקשים.

חמור הבית מידותיו שונות מחמור הבר, והוא אוכל תבן ומספוא מן השק או מן האיבוס. החמור משמש מאז ימי הקדם לרכיבה ולהובלת משאות, ובחקלאות. הוא מאריך ימים עד 40-50 שנה.

מכתובות ולוחות-קיר מצויירים ממסופוטמיה וממצרים העתיקה אנו לומדים על השימוש הרב שנעשה בחמורים על ידי שיירות סוחרים. חמורים מבוייתים שימשו סימן לתרבות של יישובי-קבע.

החמור נזכר פעמים רבות במקרא. ריבוי חמורים היה אחד מסימני העושר (בראשית יב 16; איוב א 3); החמור שימש לרכיבת נשים (יהושע טו 18); להובלת משאות (בראשית מה 23). הרכיבה על חמור נחשבת גם לסימן של ענווה, ולכן מתואר גם המלך המשיח כעני ורוכב על חמור (זכריה ט 9).

בחקלאות שימש החמור, בצד השור, לעבודת האדמה (ישעיהו ל 24), והתורה אסרה לחרוש בשור ובחמור יחדיו (דברים כב 10). החמור נזכר עם שור ושה בדיני נזיקין (שמות כא 33). גם בשירה המקראית צורפו השור והחמור (ישעיהו א 3; איוב כד 2). דינים שונים בתורה מצווים על מנוחת החמור בשבת, על השבת חמור תועה לבעליו, על עזרה לחמור הרובץ תחת משאו וכד'. לדוד היה שר מיוחד הממונה על האתונות.

החמור מילא תפקיד גם במערכות המלחמה (מלכים ב', ז 7).

דימויים שונים במקרא מזכירים את החמור: יששכר נמשל בברכת יעקב לחמור גרם (בראשית מט 14), ועוד.

החמור הוא הבהמה הטמאה היחידה הנכללת בפולחן: התורה מצווה לפדות את בכור החמור בשה, או לעורפו (שמות יג 13).