הסדרי נגישות



החי במקרא: דוב
מחבר: גשר מפעלים חינוכיים


גשר מפעלים חינוכיים
חזרה3

הדוב הוא טורף גדול, שאוכל גם פירות, שורשים ודבש.

השם "דב" משותף לזכר ולנקבה. ומקורו בשורש דבב, שפירושו: התהלך במתינות.

לפי סיפורי המקרא והדימויים שבשירה המקראית נראה שבתקופת המקרא נמצא הדוב בכל חלקי ארץ-ישראל, באיזורים המיוערים, ונחשב לחיה אכזרית וטורפת שפגיעתה רעה. הדובים התמעטו בארץ משנכרתו היערות הטבעיים, כמו האריה ושאר חיות הפרא.

דוד מספר שבנעוריו, בהיותו רועה צאן, היכה דוב ואריה שתקפו את עדרו (שמואל א', י"ז 34-37); שני דובים הרגו ארבעים ושנים ילדים שלעגו לאלישע (מלכים א', ב' 23-24). הדוב השכול נחשב לחיה האכזרית ביותר (שמואל ב' י"ז 8; הושע י"ג 8; משלי י"ז 12).

בחזון אחרית הימים מתואר מצב אידיאלי בו ירעו יחדיו באחו פרה ודב, טורף ונטרף, וצאצאיהם.

 


מעבר ללקסיקון > לקסיקון מקרא