תקרת הבטון על ראש הנשים מחברת: ד"ר סילביה פוגל-ביז'אווי

חזרה3

בעשור האחרון נשמעות טענות משכנעות מאוד, שנועדו להסביר לנו את העובדה שנשים הולכות ונעלמות מהכנסת ומהממשלה. למשל, מסבירים לנו ששיטת הפריימריז והחוק לבחירה ישירה לראשות הממשלה מיטיבים עם הקבוצות החזקות בחברה. להסברים הללו מתלווים הסברים לא פחות משכנעים, שמונים את הבעיות העומדות בפני נשים השואפות להגיע לפסגות הנשגבות הללו: חוסר נגישות למשאבים כלכליים של נשים לעומת גברים; כמות הזמן הפחותה שעומדת לרשות נשים בהשוואה לגברים, שכן נשים עובדות בשכר ובו בזמן גם עובדות בבית במשרה נוספת ללא תמורה; הכשרה פחותה כפוליטיקאיות ומיומנויות לא מספקות בתחום הזה; התעלמות של התקשורת מנשים, אלא אם הן קורבנות האלימות הגברית, ועוד. לכל ההסברים הללו מתלווים לפעמים אותם טיעונים ישנים וטובים, המזכירים לנו - ספק כהסבר, ספק כהצדקה - שה"טבע הנשי", "הסוציאליזציה", "החינוך" אינם מכינים את הנשים לעולם הפוליטיקה. אולם מבט מהיר על הנתונים של 50 השנים האחרונות במדינת ישראל מלמד אותנו דבר פשוט: מעולם, במשך כל שנות קיומה של המדינה, לא הצליחו נשים לעבור את סף הייצוג של 10 אחוז בכנסת. את השיא הזה הן השיגו בכנסת השלישית ב-1955, כאשר מתוך 120 נבחרי ציבור, 12 היו נשים. כיום יושבות בכנסת 9 חברות כנסת, שהן 7.5 אחוז מהנבחרים (בחירות 1996).

כל זה קורה למרות שכל העולם הפוליטי הישראלי השתנה לבלי היכר - הן שיטת הבחירות מבחינת הגיוס לתפקידים פוליטיים, והן ציבור הבוחרים, ובעיקר הבוחרות. במילים אחרות, למרות השינויים מרחיקי הלכת שמאפיינים את המערכת הפוליטית, מה שנשאר קבוע הוא הרף של ייצוג הנשים במוקדי הכוח של הפוליטיקה הישראלית, תקרת בטון של פחות מ-10 אחוז.

זאת ועוד, מבט נוסף על הבחירות לרשויות המקומיות מלמד אותנו עד כמה הבחירה הישירה לראשות הממשלה ושיטת הפריימריז אינם מהווים גורם מכריע בדחיקת הנשים מהעולם הפוליטי. למעשה, ברשויות המקומיות, ביישובים היהודיים בלבד (רוב המחקרים בנושאים אלה מתייחסים לרשויות בישובים היהודיים בלבד. אותו נתון על כלל האוכלוסייה הישראלית היה מוריד את האחוז הנמוך הזה עוד יותר), נותר ייצוג הנשים מזערי ביותר, 4-3 אחוז מכלל נבחרי הציבור עד סוף שנות ה-70!

מאז, התחיל ייצוג הנשים ברשויות המקומיות לעלות בהתמדה, וב-1993 הגיע ל-10.9 אחוז. תפנית זו אירעה דווקא החל מ-1978, כאשר הונהגה לראשונה שיטת הבחירה הישירה לראשות העיריות והמועצות, וכאשר ראשי הרשויות המקומיות החלו להיבחר בבחירות אישיות. יצוין עוד, שעד שהגלגל התהפך לטובת ייצוג הנשים ברמה המקומית, היה תמיד מספר הנציגות ברשויות המקומיות קטן ממספר הנציגות במישור הלאומי. נראה אם כן, שאת הגורמים המרכזיים לכישלונן של נשים בפוליטיקה הישראלית אין לחפש בכישוריהן ובהכשרתן הלקויים, ואף לא בשיטת הבחירות. אני טוענת שאת הסיבות ל"כישלון" יש לחפש בממסד הפוליטי ובמדיניות ההדרה שהוא נוקט, כדי לנשל את הנשים מזכויותיהן האזרחיות והפוליטיות הבסיסיות ביותר.


 

המערכת הפוליטית בישראל ותקרת הבטון

פוליטיקת ההדרה ותקרת הבטון

מסקנה