הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > פמיניזם > נשים שהקדימו את זמנן


קתרינה מסיינה : קדושה ואנורקטית
מחברת: תמר רזי


נגה : כתב עת פמיניסטי
חזרה3

מעט מאוד נשים בימי-הביניים הגיעו לעמדות ההשפעה שקתרינה מסיינה הגיעה אליהן. "טיהור" עצמה מעצם נשיותה על-ידי הרעבה עצמית, אפשר לה להתקדם. בגיל 33 לא עמד גופה במשטר הנוקשה שכפתה עליו, והיא מתה.

התבוננות מזווית חדשה על ההיסטוריה האנושית יכולה להעניק מבט שונה גם על ההווה. מחקרים של היסטוריוניות פמיניסטיות חושפים, בין היתר, קווי דמיון מפתיעים לכאורה בדפוסי התנהגותן של נשים לאורך תקופות שונות בהיסטוריה, לדוגמה בימי-הביניים ובמאה העשרים. בעוד שהגישה הסוציו-ביולוגית, למשל, תייחס דמיון זה ל"מהות הנשית", הגישה הפמיניסטית תדבר על מהות הדיכוי של נשים כמכניזם העומד בבסיס דמיון זה.

המסר של ההיסטוריה הפמיניסטית הוא רדיקלי: הקורפוס ההיסטורי הקיים הוא תוצר גברי מובהק, וככזה נועד להנציח את השלטון הפטריארכלי הקיים. כתיבת היסטוריה המתעלמת מנשים ומעצם אפלייתן, בו-בזמן שהיא מתיימרת לתאר תהליכים אוניברסליים, מדברת על בני-אדם כאשר היא מתכוונת לגברים בלבד איננה בת תוקף. (למשל, המהפכה הצרפתית המהוללת - מהפכה למי? חירות למי? שוויון למי?)

לאור העובדה, המצערת אולי, שלא ניתן "למחוק" את הידע ההיסטורי שנצבר, וליצור גוף ידע חדש לחלוטין, התפתחו שני זרמים עיקריים בהיסטוריוגרפיה הפמיניסטית. זרם אחד מתרכז בניסיונות לשחזר את ההיסטוריה של הנשים, את הזהות הקולקטיבית האבודה שלנו, ולשלבה במסגרת הקורפוס הקיים. הזרם ההיסטוריוגרפי השני מתייחס באופן ביקורתי לקורפוס הקיים, ועל-ידי הצגת הקטגוריה "מין" (gender) כקטגוריה חברתית וככלי אנליטי, בודק כיצד הוצאו הנשים מן המוסדות החברתיים, הפוליטיים והתרבותיים, ומתוך עצם תהליך כתיבת ההיסטוריה. מובן שבמציאות אין החלוקה דיכוטומית כל-כך, ושני זרמים אלה משתלבים זה בזה לעתים קרובות.

המחקרים ההיסטוריים החדשים שנכתבו על קתרינה מסיינה מהווים דוגמה מעניינת למחקר היסטורי פמיניסטי, המתייחס באופן ביקורתי לקורפוס הקיים, וחושף בתוך כך קווי דמיון מסוימים בין נשים בעבר לבין נשים כיום. קתרינה מסיינה (1380-1347), קדושה ומיסטיקנית איטלקייה מן המאה ה-14, היתה אישה יוצאת דופן עד מאוד בימי-הביניים, בשל מעורבותה בחיים הרוחניים, החברתיים והפוליטיים של תקופתה.

מעט מאוד נשים בימי-הביניים הגיעו לעמדות ההשפעה שמסיינה הגיעה אליהן: היא הטיפה למסעות צלב, ייסדה מסדרים, התערבה ברפורמות הדתיות של תקופתה (הרפורמה הדומיניקנית והרפורמה של הכמורה באיטליה), והיתה מעורבת בבעיות הפוליטיות המרכזיות שהתעוררו באיטליה במחצית השנייה של המאה ה-14.

למרות שזכתה לאחר מותה להכרה רשמית מצד הכנסייה הקתולית והוכרזה כקדושה, הרי שבמהלך חייה היה עליה לעמול קשה, ולא תמיד בהצלחה, כדי להוכיח לכנסייה את טוהר כוונותיה. העובדה שחרגה הן באישיותה והן בפעילויותיה השונות מן ה"מותר" לאישה בימי-הביניים, עוררה את חשדנותה ואת איבתה של החברה, ובעיקר של הכנסייה. היו שראו באישיותה ובהתנהגותה יוצאות הדופן סימן לכך שדיבוק אחז בה, או שהשטן בחרה להיות שליחתו הנאמנה עלי-אדמות. בכל מקרה, שתי האפשרויות היו ככל הנראה מרגיעות יותר מן השלישית: שהיא עצמה, אישה בשר ודם, עומדת מאחורי התנהגות "בלתי הולמת" זו.

קתרינה עצמה ראתה את מעורבותה הפעילה בבעיות הפוליטיות והחברתיות של תקופתה כשליחות אלוהית, כייעוד ולא כבחירה. תפיסה זו היתה מעוגנת עמוק באורח החיים הדתי האדוק שקיימה, שהתאפיין בפעילות מיסטית אינטנסיבית. במסגרת פעילות זו חזתה חזיונות בעלי אופי נבואי, שמעה את קולו של האל המורה לה כיצד עליה לנהוג (האל הוא שהורה לה למשל להתערב כדי להחזיר את האפיפיור לרומא), נכנסה תדיר לאקסטזות שבהן חוותה איחוד ארוטי עם דמותו של ישו הצלוב, ועינתה עצמה בעינויי גוף ונפש קשים.

אורח החיים הדתי שלה, ובעיקר האלמנטים המיסטיים שבו, היה אופייני לנשים רבות בימי-הביניים. נשים אשר בחרו בייעוד דתי, בין אם כנזירות ובין אם כנשים שחיו בתוך הקהילה (כאלה שנותרו לחיות כרווקות עם משפחתן, או נשים נשואות אדוקות במיוחד) העניקו, כפי שניתן ללמוד מאורח חייהן ולעתים אף מכתביהן, פרשנות משלהן, שונה מזו "הגברית", לקיום אורח חיים דתי. המיסטיקה הנשית העדיפה את הרוחניות הפנימית על פני החצנת האמונה, את הסבל האישי וההזדהות עם גופו הצלוב של ישו ועם ייסוריו על פני הפרשנות המתונה יותר של הנצרות למושג הכפרה והגאולה. לשאלה באיזו מידה שיקפה פרשנות נשית זו גם את המציאות החברתית של התקופה (העובדה שהממסד הדתי היה חסום בפני נשים על-פי חוק למשל), יתייחס מאמר זה בהמשך.

למרות שכאישה היתה קתרינה מסיינה יוצאת דופן בתקופתה, הרי שאורח חייה הדתי היה דומה לזה שבחרו בו נשים רבות בימי-הביניים. ככזו, הפכה קתרינה לחלק מתופעה רחבת היקף של מיסטיקה נשית, אשר הגיעה לשיאה בשלהי ימי-הביניים.

תופעה זו השפיעה בין היתר על הצטרפותן ההמונית של נשים למסדרי היחפנים ולתנועות מינות שונות שפרחו במאות ה-12 וה-13, תנועות אשר שמו דגש רב יותר על הרוחניות והאדיקות הדתית. אחד המאפיינים המרכזיים של אורח החיים הדתי של קתרינה, ושל מרבית המיסטיקניות בימי-הביניים, היה ההקפדה על קיומו של צום כמעט תמידי.

בשנותיה האחרונות למשל, כך מספרים לנו המקורות, חדלה קתרינה לאכול אוכל מוצק, ומשלב מסוים אף חדלה לשתות. במכתב שכתבה בערוב ימיה לנזירה דומיניקנית צעירה אשר התחבטה בבעיות אמונה קשות, מסבירה לה קתרינה שעל מנת להשיג אמונה שלמה באל, חייבים "להטביע את הרצון העצמי הקלוקל" באמצעות "ערות תמידית, צום ותרגילים אחרים, אשר כל מטרתם היא אילוף גופנו." בהיותה בת 33 לא עמד עוד גופה במשטר הנוקשה שכפתה עליו, והיא נפטרה.

העובדה שהיתה אמנם אישה יוצאת דופן בתקופתה, אך בו-בזמן קיימה אורח חיים דתי טיפוסי לנשים רבות בימי-הביניים, הופכת את קתרינה מסיינה ל"מושא מחקר" אידיאלי של ההיסטוריה הפמיניסטית. דמותה מאפשרת לדון באופן ביקורתי בשאלות כגון: מה היה המכניזם שאפשר לה לפרוץ את מחסום מינה ומעמדה? מהו המחיר שנתבע ממנה על שחרגה מיחסי הכוחות הנורמטיביים בימי-הביניים? מה מלמדת הפרשנות של המיסטיקה הנשית לדת על המבנה החברתי, על יחס החברה לנשים ועל יחסן לעצמן?

מחקר פמיניסטי זה מתמקד בעיקר בניסיון להבין את משמעות ההתנהגות הדתית הקיצונית של קתרינה מסיינה ודומותיה, על ההיבטים ההרסניים שבה, על רקע מעמדן הנחות של הנשים בימי-הביניים, המיזוגניה שטיפחה הכנסייה, והאופן שבו הפנימו נשים אלה את האידיאולוגיה המיזוגנית של תקופתן. ההרעבה העצמית, שהיתה אולי המאפיין המרכזי ביותר של אורח החיים הדתי של נשים אלו, מוגדרת במחקר זה, לראשונה, כסוג של אנורקסיה. מחלה זו, בין אם היא מופיעה במאה ה-20 ובין אם במאה ה-14, מוגדרת במחקר הפמיניסטי, בראש ובראשונה, כמחלה חברתית/תרבותית המבטאת מציאות חברתית מסוימת. העובדה ש-89 אחוזים מן הלוקות במחלה הן נשים, והמאפיין המרכזי שלה הוא דיכוי והרס עצמי באמצעות הרעבה, מעידה כיצד משפיעים דיכוין של נשים בחברה הפטריארכלית והאידיאולוגיה המיזוגנית של חברה כזו, על תפיסה עצמית מעוותת של נשים אלו.

הסימפטומים המוכרים של המחלה – הרעבה עצמית מתמשכת וכפייתית, לעתים עד מוות, ועיסוק אובססיבי במזון, בין היתר דרך הכנת אוכל לאחרים, סימפטומים אלה הופיעו אצל קתרינה מסיינה ואצל מרבית המיסטיקניות האחרות. למרות שהן עצמן צמו רוב הזמן הרי שלא חדלו להתעסק במזון, הן דרך ההימנעות ממנו והכמיהה אליו, והן דרך הכנת מזון לבני משפחתן ו/או לעניים ולחולים. מלבד סימפטומים אלה, התאפיינו נשים אלה במה שהפסיכולוגיה הקלינית נוהגת לכנות "אישיות מועדת לאנורקסיה". כלומר, נשים בעלות אישיות עצמאית ומרדנית, אשר נולדו לתוך משפחות שאפתניות ומדכאות בעת ובעונה אחת, ואשר מרדנותן הובילה לקונפליקטים עם משפחתן ועם החברה. נשים אלה ניסו בכל כוחן, מגיל הנערות, באמצעות הצום וקיום אורח חיים סגפני במיוחד, לדכא ולעצור את התפתחותן המינית.

ואכן, בביוגרפיות על קתרינה מסיינה ובמעין אוטוביוגרפיה שכתבה, היא מתוארת כמי שכבר כילדה קטנה גילתה עצמאות ורוח מרדנות, התעמתה לעתים קרובות עם הוריה, במיוחד למן הרגע שהחליטה שהיא רוצה להיות נזירה ונתקלה בסירוב משפחתה. בתגובה, היא החלה לצום ולהפעיל על עצמה עונשים גופניים קשים כסנקציה נגד הוריה. כאשר נכנעו הוריה לבסוף, מתוך תקווה שבתם האהובה תחדל מן ההתעמרויות בעצמה, גילו להפתעתם שאין בכוונתה לחדול מאורח חיים זה, אלא להמשיך ולטפח אותו. כאשר דובר על אירוסין, הגיבה קתרינה בגזיזת מחלפות ראשה, ככל הנראה מתוך תקווה לדמות לנער מסוגף, ולא למי שיכולה להיחשב "בת נישואין". באופן לכאורה פרדוקסאלי, דווקא הדת הנוצרית, שהמציאה וטיפחה את התפיסות המיזוגניות בדבר "נחיתותה המוסרית והשכלית" של האישה, אפשרה לנשים מרחב ביטוי מסוים, אשר נעדר לחלוטין מכל תחומי החיים האחרים שלהן. בעוד כל מוסדות השלטון והדת היו חסומים בפניהן, וזכויותיהן נשללו מהן על-פי חוק, הנצרות פתחה בפניהן מעין צוהר. נשים דוגמת קתרינה מסיינה, אשר באמצעות דיכוי מיניותן והרס עצמי מתמשך "טיהרו" את עצמן מעצם נשיותן, זכו להרשאה מסוימת הן מצד הכנסייה והן מצד החברה, ליטול לעצמן מנהגים ותפקידים "גבריים". האנורקסיה של נשים אלו ביטאה אם כן, הן את האופן שבו הפנימו את תפיסת העולם המיזוגנית של תקופתן, והן את המחיר שנאלצו לשלם עבור אישיותן העצמאית ורצונן לממש את שאיפותיהן.

אורח החיים הדתי של מסיינה ודומותיה היה אפוא מעין מערכת שהיתה בעת ובעונה אחת מדכאת ומשחררת. השחרור, חייבים לזכור, היה בעירבון מוגבל מאוד, ובמחיר כבד - לעתים במחיר החיים עצמם. מסיינה היתה מן הבודדות שהגיעו לעמדות השפעה ממשיות בימי חייהן, וגם היא לא נמלטה מאותו מעגל אכזרי שתבע ממנה ויתור על נשיותה, מיניותה, ולבסוף גם על חייה, על מנת שתוכל לפרוץ את מחסום מעמדה כאישה. מרבית המיסטיקניות האחרות לא זכו בימי חייהן להגיע לעמדות כוח אמיתיות, ונאלצו להסתפק בטיפוח חיי הרוח שלהן, או במניפולציות דוגמת נשק ההרעבה העצמית והפרישות המינית (למשל, נשים נשואות שקיימו אורח חיים דתו אדוק ואשר סירבו לקיים יחסי מין עם בעליהן, בין היתר כאמצעי להשגת אוטונומיה חלקית).

עם זאת חשוב לזכור, כי נשים אלו העניקו למה שנתפס בעינינו כהתאכזרות עצמית לשמה משמעות דתית עמוקה וחיובית. הן לא ראו עצמן בשום פנים ואופן כקורבנותיה של "אידיאולוגיה" כלשהי, אלא להפך - כנבחרות האל, אשר זכו לחסד האלוהי הנדיר. הן ראו עצמן כממשיכות דרכו של ישו, אשר בדומה לו יגאלו את האנושות באמצעות סבלן. חדורות תחושת שליחות אלוהית, נדמה היה להן שהן כל-יכולות, ותחושה זו - גם אם נותרה בגדר אשליה - סיפקה להן פיצוי מסוים על קיפוחן המאוד ממשי במציאות.

חלפו למעלה מ-600 שנה מאז הרעיבה עצמה קתרינה מסיינה למוות בדרכה אל השחרור האולטימטיבי. במציאות החברתית של הנשים בימי-הביניים, היה הצום הנוקשה בו-בזמן אמצעי ביטוי וכלי שחרור. אך האנורקטיות החילוניות של המאה ה-20, בדומה לאנורקטיות הקדושות של ימי-הביניים, עדיין מקיימות אותה מערכת כפולה של דיכוי ושחרור, הרס וביטוי עצמי כאחד.

ביבליוגרפיה:
כותר: קתרינה מסיינה : קדושה ואנורקטית
מחברת: רזי, תמר
תאריך: חורף 1992 , גליון 23
שם כתב העת: נגה : כתב עת פמיניסטי
הוצאה לאור: נגה
הערות: 1. שמו הקודם של כתב העת: נגה : מגזין של נשים.
הערות לפריט זה: שמו הקודם: נגה : כתב עת פמיניסטי