זעקת הראש הכרות מחברת: ד"ר ימימה חובב

חזרה3

הנס פאלאדה מעלה על נס את זעקתם הלא נשמעת של גרמנים אפרוריים ופשוטים נגד המכונה הנאצית המפלצתית. ויתורם על הזכות לאושר פרטי הוא בעצם בחירה בחיים שאין להכניעם, חיים שגוברים על השפלה ודמעות, על אומללות ומוות

הימים הם ימי ראשית הקיץ של 1940. צרפת הובסה זה עתה בידי הגרמנים, והדוורית אווה קלוגה, שבתיקה מונח מכתב צבאי עבור בני הזוג קוונגל, עולה בצעדים איטיים במדרגות בית מספר 55 ביבלונקה שטראסה. אווה אינה ממהרת לבצע את המשימה הבלתי נעימה המוטלת עליה, וקודם לכן עליה ממילא למסור מכתב מהמפלגה הנאצית למשפחת פרסיקה, קומה אחת מתחת דירתם של הקוונגלים. אצל הפרסיקים, חברי המפלגה הנאצית, היא יודעת:

חייבים ... להיזהר מאוד במה שאומרים. זאת חייבים כמובן לעשות בכל מקום, ורק לאנשים מעטים יכולה אווה קלוגה לומר את מה שהיא חושבת באמת. היא לא מתעניינת בכלל בנושאים פוליטיים, היא פשוט אישה, ובתור שכזאת היא חושבת שלא הביאו ילדים לעולם כדי לירות בהם למוות. יתר על כן, משק בית ללא בעל הוא חסר ערך, ובינתיים אין לה כלום, לא שני הבנים, לא בעל ולא משק בית. במקום אלה היא חייבת לסתום את הפה, להיזהר בכל מלה שהיא אומרת, ולחלק מכתבים מגעילים המגיעים בדואר צבאי (עמ' 15).

גיבורים שקטים

המכתב שהיא מוסרת דקות אחדות מאוחר יותר לאוטו ואנה קוונגל, ובו הבשורה על נפילת בנם היחיד בשדה הקרב, הוא המניע את עלילת הספר 'לבד בברלין'. הקוונגלים הם זוג אפרורי ומעוט השכלה ממעמד הפועלים. היא עקרת בית, הוא מנהל עבודה במפעל לייצור רהיטים שהוסב לעבודות צבאיות בשירות המפלגה הנאצית. הם אנשים שקטים מאוד וחסרי כל ייחוד. אוטו גם אינו אדם נעים במיוחד. הוא קמצן חולני כמעט, נטול חברים, הממעט בדיבור ובכל גילוי של רגש. הוא חובב סדר ודיוק, והיה מעדיף לחיות את חייו מבלי שאיש ירגיש בקיומו. למעשה, בקלות היה יכול להפוך לבורג נוסף - דייקן ויעיל - במכונה הנאצית. אך כאשר אשתו, בהתפרצות של כאב לנוכח הבשורה המרה, מטיחה בו את המלים "את זה אתם עשיתם עם המלחמה האומללה שלכם, אתה והפיהרר שלך!" (עמ' 20) - היא מצליחה לזעזע אפילו אותו. אוטו קוונגל הוא אמנם אדם מסודר ושקט אך גם מוסרי, והמלחמה הזאת אינה שלו וגם לא הפיהרר. ודאי שלא הפיהרר.

והוא מחליט לעשות מעשה. בהיחבא, תחילה מבלי לספר על כך אפילו לאשתו ובהמשך בשיתוף פעולה עמה, הוא כותב גלויות תעמולה אנטי נאציות ומפזר אותן ברחבי ברלין. "אמא! הפיהרר רצח את הבן שלי", הוא כותב בגלויה הראשונה, "אמא! הפיהרר ירצח גם את הבנים שלך, הוא לא יעצור עד שיביא אבל על כל בית בעולם" (עמ' 176-174). האותיות אמנם מסורבלות והשפה עילגת, לא פעם הגלויות נכתבות בשיבושי לשון ובשגיאות כתיב, שהרי אוטו קוונגל אינו אדם משכיל. אבל בעמל רב הוא מצליח לכתוב מאות גלויות, ולפזר אותן עם אשתו ברחבי ברלין במשך למעלה משנתיים. השפעתן הציבורית של הגלויות אמנם אינה רבה. רוב הגלויות נמסרות לגסטפו מיד לאחר שהן נמצאות על ידי אנשים מפוחדים שחוששים לעורם. אך אוטו ואנה קוונגל מצליחים להוציא משלוותם את חוקרי הגסטפו, שמתחילים לחשוב שעומדת מולם תנועה מחתרתית מתוחכמת, עד לסוף הצפוי מראש והבלתי נמנע.

הסיפור שמאחורי הסיפור

'לבד בברלין', שנכתב בידי הנס פאלאדה (שם העט של רודולף דיטצן, 1947-1893) זמן קצר לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, מבוסס על סיפורם האמיתי של אוטו ואליזה המפל, והסיפור שמאחורי כתיבת הספר מרתק לא פחות מהספר עצמו.

פאלאדה הוא שמו של הסוס מאגדת האחים גרים 'נערת האווזים'. פאלאדה הסוס היה עד לעוולות שעוללה משרתת מרושעת לנסיכה עדינה וטובת לב, שגזלה מהנסיכה את זהותה ואת מעמדה. כדי למנוע מהסוס לחשוף את האמת על מעשיה הוציאה אותו המשרתת להורג. אך הנסיכה הצליחה להביא לכך שראשו הכרות ייתלה מעל לשערי העיר, ומשם הצליח לזעוק את זעקתה של הנסיכה האומללה וקרא לעברה: "לו ראתה אותך אמך, היה לבה נשבר לשניים".

בדומה לראשו הכרות של הסוס פאלאדה, גם רודולף דיטצן חושף בספרו את האמת המרה שמאחורי התנהלותה של האומה הגרמנית בימי המלחמה; התנהלות שלמולה אמור כל לב אנושי להישבר לשניים. ובדומה לסוס כרות הראש, בימים שבהם כתב את הספר ידע גם דיטצן כי ימיו ספורים וכי זוהי למעשה שירת הברבור שלו.

פאלאדה-דיטצן היה בן למשפחה מכובדת, אך כבר מגיל צעיר - בשל פציעה ומחלה קשה שבעטין נטל תקופה ממושכת תרופות ומשככי כאבים - התמכר לסמים ולאלכוהול ואף אושפז בבתי חולים לחולי נפש ונאסר פעמיים. בראשית שנות השלושים נדמה היה שהמזל החל להאיר לו פנים. הוא נגמל, התחתן, וכמה רומנים שכתב זכו להצלחה רבה, במיוחד הספר 'איש קטן, לאן?' שאף עובד לסרט הוליוודי. אך כאשר נודע לנאצים שהסרט הופק על ידי אולפני יוניוורסל שהיו בבעלות יהודית, הם אסרו למכור את זכויות התרגום על יצירותיו של פאלאדה והחלו לעקוב אחריו. מכיוון שסירב בעקשנות להצטרף למפלגה הנאצית הוא הוכנס לרשימה השחורה של המפלגה, נעצר לתקופה מסוימת וזומן לחקירות לעתים קרובות.

פאלאדה סירב לברוח מגרמניה, על אף שהמו"ל שלו שלח סירה שתיקח אותו למקום מבטחים, ולמשך תקופה מסוימת אף קיים, בעל כורחו, קשרים עם יוזף גבלס. אך הוא סירב להיענות לדרישתו של גבלס לכתוב רומן אנטישמי, ובשל הלחץ הכבד שהופעל עליו התמוטט, חזר לשתות ולצרוך סמים, והושם בבית מחסה ל"פושעים חולי נפש". כדי להציל את עצמו העמיד פנים שהוא אכן כותב את הרומן האנטישמי כפי שנדרש, אך למעשה כתב באותו זמן שלושה רומנים שבהם הצפין מסרים חתרניים שפוענחו רק לאחר מותו.

פאלאדה שוחרר מבית החולים לאחר המלחמה כשהוא שבר כלי. כדי לדרבן אותו לכתוב, ומתוך אמונה שהכתיבה תסייע בהחלמתו, הפקיד בידיו ידידו - המשורר יוהנס בכר שהיה לימים שר התרבות של גרמניה המזרחית - את תיק החקירות של בני הזוג המפל. פאלאדה נענה לאתגר, ובפרץ של כתיבה סיים את כתיבת הרומן עב הכרס תוך 24 ימים בלבד, ולפי גרסה אחרת תוך 47 ימים. זמן קצר לאחר מכן, ועוד בטרם ראה הספר אור בגרמנית, נפטר פאלאדה בעקבות שימוש במנת יתר של מורפיום.

על אף שמדובר בספר מופת על פי כל קנה מידה, הוא צלל אל תהומות השכחה. רק בשנת 2009 התגלה, כמעט במקרה, ותורגם לאנגלית. עכשיו הוא לפנינו, בתרגום משובח לעברית, המשמר את הסגנון המאופק של מחברו. ספר מרתק וסוחף, גם אם קשה לעיכול.

מאבק הגמדים

לצד סיפורם של בני הזוג קוונגל פורס לפנינו הספר שורה ארוכה של דמויות ועלילות משנה הנארגות לכלל תמונה קשה של החברה הגרמנית בימי המלחמה. דיירי בית מספר 55 ביבלונקה שטראסה: הפרסיקים חברי המפלגה הנאצית, תאבי הכוח והבצע; שכנים שתיינים ומהמרים, אופורטוניסטים המחפשים דרך קלה לנצל את המציאות החדשה לטובתם; השופט העליון הזקן פרום, שמנסה על אף הכל לעזור ולהציל; ולצדם חברים לעבודה ובני משפחה, סוהרים ואסירים, חוקרי גסטפו ושופטים; חלקם סדיסטים חסרי תקנה, אחרים נשלטים בידי הפחד מהלשנות ומדורסנותו חסרת הרחמים של השלטון. הדמויות הללו אינן מפלצות אלא אנשים בשר ודם, והספר מעמיד מול פנינו מראה ומעלה את השאלות המוסריות הנוקבות הרלוונטיות גם היום: מה מביא אנשים מן היישוב לנהוג כפי שנהגו גרמנים כה רבים בזמן המלחמה? איך היינו אנו נוהגים אילו היינו במקומם? האם אנחנו יכולים באמת ובתמים לומר שאצלנו היה המוסר מנצח את הפחד? שצו המצפון היה מכניע את ההליכה אחר העדר גם תוך נכונות לשלם את המחיר הכבד מכל?

באחת הסצנות ברומן נפגש קארל הרגזל, אחד מגיבורי המשנה, במכר ותיק, איש המחתרת האנטי נאצית, ששואל אותו מה הוא עושה למען העתיד. הרגזל, שחש רגש אשמה כלשהו, נאלץ להודות שאינו עושה שום דבר ממשי, אך גם מצטדק באוזני חברו:

ראה גריגולייט, אנחנו נשואים רק זמן קצר וחיים רק למען עצמנו. מה אכפת לנו מהעולם בחוץ עם המלחמה המחורבנת שלו? אנחנו מאושרים שיהיה לנו תינוק חדש, גם זה משהו. אם נצליח במאמצינו להישאר הגונים ולחנך את הילד שלנו להיות אדם הגון (עמ' 369).

ובכלל, הוא שואל, מה כבר יכולים "שני גמדים" לעשות "מול המכונה הענקית הזאת"? וגריגולייט משיב לו:

ידידי היקר, היית צריך לדעת שזה לא משנה שמעטים נלחמים נגד רבים. העניין הוא בכך שכאשר מזהים שעניין מסוים הוא אמיתי, חייבים ללחום למענו ולא משנה אם אתה או אדם אחד שבא למלא את מקומך הוא זה שיזכה לקטוף את פֵּרות ההצלחה. אני לא יכול לשבת בחיבוק ידיים ולהגיד: האנשים האלה באמת חזירים, אבל מה אכפת לי? ... כן, אידיוט שכמוך, בכלל לא עולה בדעתך שגם אני יכולתי להיות נשוי כבר עשרים פעם אילו כל מה שהיה אכפת לי זה להקים משפחה?! אבל אני לא עושה זאת. אני אומר לעצמי שתהיה לי הזכות לאושר פרטי רק כשיהיה מקום לאושר כזה על פני האדמה שלנו (עמ' 370).

ובכל זאת, לא רק את אופציית המאבק ההרואי, שהוא לעתים גם חסר סיכוי, מעלה פאלאדה על נס בספרו, אלא גם את האופציה הרכה והמתונה יותר שמציע הרגזל, שהרי גם להישאר אדם הגון ולחנך ילדים הגונים בעולם של זוועה אינה משימה פשוטה כל כך.

גם אווה קלוגה, הדוורית שבהליכתה לבית הקוונגלים נפתח הספר, בחרה באופציה הזו, ואִתה גם נחתם הספר. אווה, שגילתה שאחד מבניה, חייל באס אס, מבצע פשעי מלחמה ביהודים, מואסת בחייה הישנים. היא מבטלת את חברותה במפלגה הנאצית, עוזבת את האיש השתיין והמהמר הכפייתי שלה, עוברת לכפר ומקימה שם משפחה חדשה ומהוגנת. שם היא גם מאמצת נער עזוב ממשפחה הרוסה, מצילה אותו מהידרדרות לפשע ומשכנעת אותו להפוך לאדם ישר ומוסרי. שהרי "לא במוות אנו רוצים לסיים את הספר הזה, הוא מוקדש לחיים, החיים שאין להכניעם, החיים שגוברים על השפלה ודמעות, על אומללות ומוות" (עמ' 653); חותם פאלאדה את ספרו שבועות אחדים לפני מותו שלו, כשהוא אומלל ושבור.