הזהות היהודית המודרנית מחבר: אברהם בורג

חזרה3

מהם החומרים שעושים זהות משותפת? ריחות, מורשת, קולות, אישים, שכול ושמחה, דמע ואושר. הכול ביחד נהיה לבליל לאומי סמיך היוצר את הביחד הלאומי. ובתוך הבית הלאומי היצרים גועשים, יוצרים גלים גבוהים שעוד רגע יטרפו את כולנו. "רגע, איך זה קורה?". איך זה שהיהדות שהייתה בעברנו הלא כל-כך רחוק המכנה המשותף בין האחים הרחוקים ביותר, מפאתי גרמניה וממרכז תימן, הפכה להיות גורם ניכור מספר אחת בין יהודים ליהדותם. התשובות הידועות עוסקות באבחנה - הנכונה - שבין היהדות לבין הממסד המייצג אותה בשותפות הממארת - והבלתי נסלחת - שבין מוסדות הדת למוסדות השלטון. הזהות היהודית וההזדהות עם היהודים עדיין מהווים את התשתית הרוחנית לקיומו של השלם היהודי, ואילו הממסד הדתי, שיכול היה להיות הנציג הנאמן ביותר של הזהות, מנכר ומרחיק בין יהודים ליהדותם. זאת תמונת המצב הצעקנית הנגלית לעין במבט הראשון, אלא שמתחת לפני השטח רוחשת מציאות אחרת, חדשה ומפתיעה.

ישראל של ימי הביניים שלה - הימים שבין ההתפעמות הגדולה של ימי ראשית המדינה לבין הציניות וקורטוב הייאוש של הימים האלה - הייתה ישראל של כור ההיתוך. תפיסה מתנשאת, מנוכרת ושחצנית. לקחנו שני תימנים, שני ייקים, שני רומנים ושני מרוקאים, ערבבנו היטב לפני השימוש, ובסופו של התהליך קיבלנו את דן בן אמוץ. דמות אחידה, סטריאוטיפית של צבר ישראלי. כולם היו צריכים להראות אותו דבר, להישמע אותו דבר ולהיות אותו דבר. ובאמצע, בין לבין, נמחקו כל ההבדלים הקטנים והגדולים שהביאו אתם העולים מכל קצוות תבל. ישראל שלנו, של העת החדשה, לא רוצה יותר את כור ההיתוך. עברנו ממודל המשכיח מורשות לדגם מקדש מסורות. ישראל חוזרת אל מבני היסוד שלה. תוצאות הבחירות האחרונות הן במידה רבה מחאה כנגד כור ההיתוך. העולים במסגרותיהם, העדות בתנועותיהן, האידיאולוגיות במפלגות המוגדרות להן, והאמונה באל אחד גם היא מיוצגת על ידי ארבע-חמש מפלגות. ישראל חותרת לעיקרון מכונן חדש. הפסיפס. לכל ישראלי יש שם משפחה "משפחת ישראלי". ולכל חד גם שם פרטי. "יהודי" "מוסלמי", "דרוזי" או "נוצרי". ולאחדים גם כמה שמות פרטיים. ישראלי-יהודי-אשכנזי מפולין או ישראלי-יהודי-ספרדי מקווקז או כל הרכב אחר. חולשת החזרה לפרודות הזהות, למולקולות ולאטומים, היא גם סיכוי גדול לעוצמה חדשה. כשכל אחד מביא אל הסלט הישראלי את המסורות והזיכרונות ולומד מן הזולת את יתרונותיו, וכך נמצא הכלל עשיר יותר.

כדי לעבור ממצב של כור היתוך למציאות של פסיפס, אנו חייבים לשנות עוד עיקרון מתחסד אחד בנוף חיינו: עקרון הסובלנות. כולם מדברים כל הזמן על "הייה סובלן למען אחדות ישראל, אחדות העם". באזניי זהו דיבור המעורר לא אחת תחושת דביקות לא נעימה. אחדות מהי?! מציאות שבה אני צריך לוותר על דעותיי ועמדותיי כדי להיות דומה ואחיד לכל הטועים שסביבי. אנו חייבים לקבוע: אחדות איננה אחידות! אחדות היא היכולת לפעול יחדיו למרות השוני, על אף ההבדלים, מעל ומעבר למחלוקות. איך עושים את זה? פשוט מוותרים על עקרון הסובלנות ומחליפים אותו בעיקרון אחר. כי עקרון הסובלנות הוא עיקרון מתנשא. בזהותי את עצמי כסובלן אני בעצם רומז: "אני סובל". איני מסכים לדעתך, אני משוכנע שאתה טועה, לפעמים אפילו טועה בגדול, ולמרות הכול אני כל-כך טוב ומיטיב, אני סובל למענך, למעננו. לכן אני מוכן לקבל אותך על מכלול טעויותיך. זהו יסוד רע, מבטיח מתח מתמיד "לכבוד מליארד טועים". היסוד הטוב הוא חברה פלורליסטית, חברה שבה לכל אמת יש המעמד השווה שלה.

חברה פלורליסטית היא חברה המאפשרת לכל דעה ולכל אמונה לחיות את חייה כרצונה ללא כפייה וללא רדיפה. החילוני שווה כמו החרדי, האזרח המסורתי אינו נחות מהפוליטיקאי הדתי, הרב נכבד כמו הפרופסור, כי כולם נמצאים על אותו מישור, מישור השוויון בין בני האדם ובין דעותיהם. כך הערבי וכך היהודי, כך העשיר והעני, האישה שווה בכל לגבר.

החברה הישראלית המודרנית שתהא מושתתת על שני העקרונות הנ"ל - הפסיפס והפלורליזם - תהיה גם חברה שבה ניתן יהיה לבצע את הרפורמות הגדולות בתחום הזהות הלאומית, התאמת הדת והמסורת לחיים המודרניים ומיסודה של המתינות הרוחנית כאורח חיים מחייב.

הדת בישראל רחוקה מלהיות מתאימה או משקפת את ההוויה הרוחנית של הישראלים. ההלכה הקלאסית-האורתודוקסית ניצבת חסרת תשובות בעבור רובו של העם שאינו מאמין באלוהים, אינו שומר שבת, אינו מקפיד על טהרת המשפחה ואינו אוכל כשר. ההלכה שלי לא נכתבה על אמי ואשתי, על אחיותיי, בנותיי וחברותיי, שהיו במאה הזאת לחברות שוות זכויות וחובות בכל לגבר היהודי. יהדות מודרנית פירושה מציאות ערכית ורוחנית שיש לה ולרבניה מה לומר - באופן רלוונטי - ליהודי המודרני. אבל גם זה האחרון אינו פטור מחובת הזהות. התירוץ על פיו ה"דוסים" מתרחקים ומסתגרים, אינו פוטר אותך האזרח החילוני מלהיות מעורב ואחראי לכל שורשיך, לעברך-עברנו. יהדות דתית הקשובה להתפתחויות העולם המודרני, משתלבת בו
ואינה בורחת ממנו, ויהדות חילונית המכירה ומוקירה את עברה ומקורותיה הם המפתח לישראל החדשה. ישראל שלא תהיה פונדמנטליסטית דוגמת טהראן ולא אוניברסליסטית מעבר לגבול התבוללות הזהות. זאת תהיה דמוקרטיה מסורתית המשלבת את המיטב שבהידברות הדמוקרטית עם היקר שבמסורת ובמורשת.

מי יהיו מוליכי השינוי, מי יבנו את הגשר ויהיו שם על מנת שישראל שלנו תפסע על גבם מן ההווה המשוסע לעתיד של הידברות. תשובתי כפולה. מכאן אנשי הציונות הדתית ומשם יוצאי ארצות האסלאם (ובכוונה איני משתמש בביטוי עדות המזרח הנראה לי נלעג, ולו בשל העובדה הגיאוגרפית שקזבלנקה ופס נמצאות הרחק מערבה ממוסקבה ומקייב).

הציונות הדתית חוזרת בימים אלה למסלולה הטבעי. על-פי תפיסתי 30 השנים האחרונות היו מוטציה מיותרת באבולוציה של הציונות הדתית, אלה שהיה ויש להם מה להציע לישראל המודרנית יותר מכל אידיאולוגיה אחרת, נעלו את עצמם בפינה הימנית הרחוקה והלא רלוונטית של חיינו. בטעות העמידו קברניטיהם את התורה כולה על רגל אחת: הרגל של ארץ-ישראל השלמה. ומרגע שסגרו את עצמם בגטו, בעיירה של עולם ההתנחלויות, הם פסקו מלהשפיע. רק עתה, משמסתבר שארץ-ישראל לא תישאר שלמה כחלומם, מתגלים הסימנים הממשיים לתפקידה ההיסטורי של הציונות הדתית, תפקיד הגשר שבין הדעות והעדות. לחרדיות אין תשובה של ממש מלבד פילוג ופיצול. אורח החיים החרדי - לעדותיו השונות - ויתר על השותפות לאחריות לכלל ישראל. מי שאינו מוכן למסור נפשו במערכות ישראל, אינו יכול לקיים את חייו בצוותא עם אלה שהם ובניהם עשויים, חלילה, לעלות קרבן על מזבח העם והארץ.

גם תפקידם של יוצאי ארצות האסלאם עוד לא הפציע. ש"ס ושאר התנועות הפוליטיות מנצלות ניצול ציני את מצוקתם של היחידים כדי לבסס את כוחם המשטרי. ובעשותם זאת הם מנציחים את המצוקה לעוד דורות רבים. מניעת השכלה ומודרניזם מתומכיהם, מבטיחה מחזוריות בלתי נשברת של בורות ועוני.

אלא שזהו לא העוול המרכזי. נראה לי כי החרדיות הספרדית מחמיצה את החשובה שבתכונות הרוחניות של יהדות ארצות האסלאם.

בשל נסיבות סוציולוגיות והיסטוריות התפתחה יהדות אשכנז להיות מפולגת, קיצונית ופלגנית. ואילו יהדות ספרד אימצה אורח חיים מתון וסובלני הרבה יותר. בירושלים מתארים זאת כ"בית-הכנסת בשבת בבוקר ובית"ר ירושלים בשבת אחר-הצהרים". היחס לציונות הוא הביטוי העמוק ביותר להבדלי אופי אלה. יהדות ארצות הנצרות קיבלה את הציונות כמרד טוטלי נגד היהדות הגלותית, נגד המנטליות הטפילית, נגד עסקי האוויר, נגד הרבנים ונגד הפסיביות הלאומית.

הציונות האשכנזית היא, בין השאר, תנועת מחאה נגד הדת היהודית. יהדות ספרד שונה ממנה בתכלית השינוי. בעבורה הציונות היא מימוש והגשמת היהדות. מי שהתפלל אלפיים שנה "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים" שב אכן לציון ברגע שנקרתה ההזדמנות הציונית בדרכו.

השילוב של רעיונות הציונות הדתית כרעיון של שורשים וקידמה בכפיפה אחת עם היסודות החיוביים של הציונים יוצאי ארצות האסלאם - היא המצע האנושי והאידיאולוגי אשר יפרה את אדמת הפסיפס והפלורליזם. כל אלה ביחד יהפכו את ישראל לחברת מופת שתהיה לכל הפחות "אור ליהודים", ותהווה אבן שואבת לעלייתם של אלה הנרתעים ממנה היום בשל אימת החשיכה הרוחנית המאיימת להשתלט על נוף חיינו.


*אברהם בורג - יו"ר ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית.