הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > תקשורת > עיתונות ועיתונים


גם תמונה צריך "לקרוא"
מחברים: פרופ' אריה ווהל; שרה ליפקין; הגר אנוש


מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
חזרה3

מימרה עיתונאית ידועה קובעת: "תמונה טובה שווה לאלף מילים". ואכן, התצלום העיתונאי הוא חלק בלתי נפרד מן הכתוב בעיתון. משום כך עלינו לדעת "לקרוא" את מה שמצולם בעיתון, כשם שעלינו לדעת לקרוא את מה שכתוב בו.

התצלום מביא את הקורא אל מקום התרחשות החדשות. הוא מציג לעיני הקורא שבריר מן המציאות שעליה הוא קורא. הסיפור בעיתון מספק עובדות, ואילו התמונה מעניקה אווירה ותחושות שמילים אינן יכולות להעביר. ידיעה בעיתון יכולה לספר על מיליוני ילדים בהודו הסובלים חרפת רעב, אך לרובנו המילים מיליונים" ו"רעב" הן חסרות משמעות. תמונה של אם נושאת ילד רעב, שכל גופו כחוש ובטנו תפוחה, עשויה לגרום לנו להבין מהו רעב ולזעזע אותנו.

התמונה משלימה את המידע שהעיתון מספק לנו בעזרת המילים. תצלומו של אדם שכתבה מסוימת מדברת עליו, מספר לנו איך נראה "השחקן הראשי" של הסיפור. התצלום מאפשר לקורא לקשור את מה שידוע לו מן החומר הכתוב, אל דמות "מתויקת" במוחו. הקורא רוצה, בעצם, להיות עיתונאי פרטי של עצמו. הוא רוצה לקבל את המידע במילים שלו ובאופן שבו הוא חושב. התצלום מאפשר לו לעשות זאת: לראות את המתרחש, ולנסח לעצמו את החדשה במילים שלו.

לכאורה, התמונות הן אמת מוחלטת, שהרי המצלמה קולטת את מראות המציאות. אך אין לשכוח, שגם התצלום עובר תהליך שמעורבים בו אנשים: צילום, פיתוח ועריכה, ובכל אחת משלוש התחנות הללו עלולה האמת שבתצלום "לעבור שיפוצים".

הצלם יכול להשתמש בעדשה מיוחדת כדי לטשטש את הצילום, לקרב את נושא התמונה, להרחיקו ואף לעוות את דמותו. הצלם מחליט מאיזו זווית ובאיזה רגע להפעיל את המצלמה. הצלם גם מחליט על הסביבה שבה יצלם. האם הרקע תהיה הספרייה, כדי לשוות למי שמצטלם דימוי של אדם משכיל, או שהוא יצולם על השטיח בסלון בחברת אשתו וילדיו, כדי לשוות לו דימוי של איש משפחה למופת. החלטות אלה קובעות איזה מסר יעביר התצלום אל הקורא.

יתר על כן, בעת הפיתוח וההדפסה אפשר לשנות ולעצב את התמונה המצולמת, ועוד יותר מכך - לאחר הזנתה למחשב, לקראת שילובה בעמוד. קל מאוד לעשות שינויים - טכניים כביכול - המשנים את האווירה שהתמונה משרה. אפשר להכהות אותה, להבהירה או להגדילה כדי להרבות בפרטים. אפשר גם לחתוך חלקים ממנה ולהתמקד בפרט מסוים. באמצעות תוכנות מתאימות אפשר לשנות תמונה עד כדי הפיכתה לתמונה אחרת, וגם לשלב בצילום חלקים מצוירים.

אפשר גם לשים חלק של תצלום על תצלום אחר ולצלמם יחד. התמונה החדשה עשויה להיראות מציאותית, אבל מה שרואים בה - לא התרחש מעולם. שיטה זו קרויה פוטומונטאז' (תמונה משובצת), ועיתונים הגונים תמיד מציינים ליד תצלומים כאלה שאין מדובר בתצלום רגיל. תמונות פוטומונטאז' ממלאות בעיתונים תפקיד דומה לזה של קריקטורה: הם מעבירים מסר מסוים בהגזמה משעשעת. למשל, הרכבת ראשו של פוליטיקאי על גוף של רקדן בתנועה יכולה לרמוז כי הפוליטיקאי מפגין זריזות וגמישות במצבים קשים. עיתוני סנסציות מפרסמים לפעמים תמונות פוטומונטאז' כוזבות, כלומר תצלומים שהקורא עשוי להאמין באמיתותם. למשל: ראשו של פוליטיקאי ידוע מורכב על גופו של גבר אלמוני, אשר צולם בשיחת רעים עם פושע ידוע. במעשה זיוף כזה עלול העיתון ליצור רושם, כי אותו פוליטיקאי נעזר בפושעים כדי לממן את מסע הבחירות שלו. ניצול כזה לרעה של טכניקות צילום הוא כמובן עברה על החוק.

בדומה לצורך בבחירת חדשות, צריך להחליט כל יום גם באילו תמונות להשתמש, שכן מספר התמונות המגיע למערכת גדול מאוד. את התצלומים ממיינים פעמיים: במיון הראשון מחליטים אילו מבין האירועים המצולמים יתפרסם בעיתון. במיון השני בוחרים תצלום אחד מכל מה שצולם באירוע. לפעמים המלאכה קלה: באירוע צולמו אמנם עשרות תמונות, אך רק אחת מהן מעניינות או יפה מכל השאר. במקרים אחרים קשה לבחור. לדוגמה: העורך קיבל סדרת תמונות דיוקן של אדם ידוע. הוא צולם בזמן שראיינו אותו לעיתון. בזמן הקצר הזה החליף אותו אדם את הבעות פניו כמה וכמה פעמים. לרגע הוא נראה רציני ולרגע מגוחך, פעם מהסס ופעם נחוש בדעתו. כל הבעת פנים תספר לקוראים סיפור שונה על המרואיין, אף-על-פי שאלה אותן פנים, וזהו אותו אדם. העורך המחליט איזו תמונה להדפיס בעיתון, קובע, למעשה, איזה רושם יעשה המרואיין על הקהל. החלטת העורך בעניין זה איננה יכולה להיות מנותקת מרגשותיו, מעמדתו, מדעותיו ומרצונותיו.

העורך גם מדפיס מתחת לתמונה כמה מילות הסבר: מה קורה בתמונה, מי מצולם ומי צילם אותה. כאשר התמונה היא חלק מידיעה או מכתבה, ההסבר קצר מאוד. כאשר התמונה עומדת בזכות עצמה, במקום ידיעה כתובה באותו עניין, ההסברים מפורטים קצת יותר. שינוי ההסבר עשוי לגרום לנו לפרש את אותה תמונה באופן שונה.


 

הטעיה בצילום


נניח, למשל, שאנשים חסרי דיור מקימים מחנה אוהלים במחאה על כך שהמדינה אינה עוזרת להם לקנות דירה. צלם העיתון נשלח לצלם תמונה של המאהל. כאשר העורך בוחן את עשרות התצלומים, צדה את עינו תמונה אחת: רואים בה אוהלים קרועים ומבנים מאולתרים מלוחות פח - ובצד התמונה רואים מכונית מפוארת חדישה. הצלם אינו יודע למי היא שייכת. יש כמה דרכים לטפל בתמונה כזאת:

אפשר לנצל אותה להסתה נגד המפגינים. אם העורך בז למפגינים וחושב שהם מנסים לנצל את המדינה כדי לקבל דירה מבלי לשלם עבורה, הוא יכול לפרסם את התמונה הזאת עם ההסבר הבא: "מעניין למי שייכת המכונית החדישה..."

אפשר לנצל אותה ליצירת דעת קהל בעד המפגינים. אם העורך חושב שהמפגינים באמת מסכנים וחובה לסייע להם, הוא יכול לפרסם את התמונה עם ההסבר הבא: "מכונית פרטית מפוארת מול אוהליהם העלובים של מחוסרי הדיור. הפער בין עניים לעשירים גדל והולך".

אם העורך הוא איש מקצוע הגון, הוא יקרא לאחד הכתבים ויבקש ממנו לברר למי שייכת המכונית: האם לאחד מדיירי האוהלים או לאחד מן הפוליטיקאים שבאו להזדהות עם ההפגנה. הוא יחליט כיצד לטפל בתמונה רק לאחר שיקבל תשובה לשאלה הזאת.

לסיכום:
התמונה היא תצלום רגעי וחלקי של האמת. תמונה מצולמת תמיד מכיוון מסוים וברגע מסוים, ומנציחה רק קטע זעיר מן המציאות הכוללת. אין לומר שתמונה "משקרת", כשם שאין לומר שסיפור עיתונאי משקר, אך בדומה לסיפור, גם התמונה עלולה שלא לספר את כל האמת. לכן, בעת שמתבוננים בתמונה יש לבחון אותה לפרטיה ולחשוב - מה אני רואה בתמונה? האם ההסבר הולם אותה? האם התמונה שייכת לנושא הכתבה? מהו הרושם המתקבל ממנה? מדוע בחר העורך בתמונה זו דווקא? איזה מסר הוא מנסה להעביר לי? האם אני מקבל אותו?

התמונה דומה לכותרת. היא בולטת ומושכת את העין, וכמו שאין לשפוט ידיעה רק על סמך הכותרת, כך אין "לקרוא" רק את התצלומים.


לעמוד הקודם
לעמוד הבא

ביבליוגרפיה:
כותר: גם תמונה צריך "לקרוא"
שם  הספר: לקרוא עיתון ... ועוד איך! : קריאה ביקורתית בעיתון
מחברים: ווהל, אריה (פרופ') ; ליפקין, שרה ; אנוש, הגר
תאריך: 1996
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. עיצוב ואיורים: וייס, יוסי.
הערות לפריט זה: 1. עיצוב ואיורים: יוסי וייס