"למי אוי למי אבוי" : משלי כג, כט- לה: אזהרת חכמים כנגד שתיית יין? מחבר: יאיר זקוביץ

חזרה3

דעתם של חכמים שהניחו לנו אוצרות תבונה וניסיון בין עלי ספר "משלי שלמה", לא הייתה נוחה משתיית יין. השתייה יאה לשוטים: 'לץ היין המה שכר וכל שגה בו לא יחכם' (כ א), ואף הרשעים ימצאו מפלט בכוס המשקה. כשם שהשוטה השותה לא יחכם, כן לא יעשיר העני המבקש לו מעט שמחה ביין: 'איש מחסור אהב שמחה, אהב יין ושמן לא יעשיר' (כא יז).

סביאת היין, כמוה כזלילת הבשר, גם מפילה שינה על בעלי הכרס המלאה והופכת אותם לעצלים ולדלים: 'אל תהי בסבאי יין בזללי בשר למו. כי סבא וזולל יורש וקרעים תלביש נומה' (כג כ-כא).

גם אמו של המלך למואל מבהירה לבנה כי ראוי לו לרחוק מנשים ומיין. גם היא יודעת שהיין הוא סם לעניים 'תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכר עוד' (לא ו-ז). אך אל להם לבני המעלה הנושאים בעול השלטון, המשפט והצדק לשגות בשתייה, פן יאבד להם כושר השיפוט ושיקול הדעת: 'אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין ולרוזנים אי שכר. פן ישתה וישכח מחקק וישנה דין כל בני עני' (שם, פסוקים ד-ה).

מודעים לגישה חד-משמעית זו של חכמי משלי כלפי הטיפה המרה-מתוקה אנו פונים לקריאה צמודה ומדוקדקת בחיבור קצר אך מורכב על משתה היין, משלי כג כט-לה. נעתיק תחילה את החיבור תוך הדגשת מבנהו:

א. חידה (או חידות) עם פתרון צמוד (פסוקים כט-ל):

I חידה (פסוק כט):

II פתרון (פסוק ל):

ב. פנייה לשתיין המועד (פסוקים לא-לד):

I על היין (פסוקים לא-לב):
ראשית חיובית, לכאורה (פסוק לא)

אחרית שלילית (פסוק לב):

II על השתיין (פסוקים לג-לד):
אחרית שלילית:

ג. תשובת השתיין (פסוק לה):

I ראשית שלילית (?):

II אחרית חיובית:

א. חידה (או חידות):

פסוק כט מציב שש שאלות הפותחות באנפורה, במילת שאלה זהה: "למי". שש השאלות ערוכות בשלושה צמדים. פסוק ל מציב צמד תשובות לשאלות הללו.

צמד השאלות הראשונות הן הקצרות ביותר. מילת "אוי" שבשאלה הפותחת מכניסה אותנו מיד לאווירה של קינה ונהי (ראה לדוגמה ירמיה י יט; מח מו). בת זוגה של "אוי" בצלע השנייה, "אבוי", מצטלצלת עימה, ואפשר שלא באה מילה יחידאית זו לעולם אלא כדי שנשמע גם בה את צלילי העצב והזעקה (וכך פרש, לדוגמה, רש"י: "לשון צעקה ויללה"). כמה מפרשנינו קשרו מילה זו עם "אביון" (כגון ראב"ע ורד"), ללמדנו ששתיית יין מוליכה להתרוששות (כפי מה שראינו בפרק כא יז), אך דומה בעיניי שהשאיפה לקשור את כתובינו עם עולמם ועם תפיסתם של שאר משלי היין, היא שגרמה ל"גילוי" האביונות בפסוקנו.

צמד השאלות השני: "למי מדינים למי שיח" אמור לפזר משהו מן הערפל של הצמד הראשון: לשונות נהי נובעות מן הצער שגורמות המריבות, ה"מדינים" (ראו לדוגמה בספרנו: יח יח; כא ט; כה כד; כו כא). למדיני שיכורים אין בהכרח סיבה של ממש, בין שהם רבים על כוסות היין שכל אחד ואחד מהם מבקש לנכס לעצמו, לבל יחסר לו המזג, ובין שמתגלע ביניהם ויכוח על דבר שטות כלשהו. משמע "שיח" בהקשר זה הוא מתן ביטוי לצרה: 'אשפך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד' (תהלים קמב ג). כאשר חושד עלי הכהן בחנה כי שיכורה היא, משיבה היא לו: 'אשה קשת רוח אנכי ויין, ושכר לא שתיתי... כי מרב שיחי וכעסי דברתי עד הנה' (שמואל-א א טו-טז). יש ששיח אכן מבטא דברים שאינם פרי מחשבה סדורה והגיונית; כאשר עמיתיו של יהוא שואלים אותו על ביקור בן הנביאים אצלו: 'מדוע בא המשגע הזה אליך' (מלכים-ב ט יא), תשובתו: 'אתם ידעתם את האיש ואת שיחו' (שם).

השאלה הפותחת את הצמד השלישי: "למי פצעים חנם" מבהירה הבהר היטב את טעם זעקת ה"אוי". המדינים לא נסתיימו בחילופי מילים אלא הגיעו עד חילופי מהלומות קשות. הפצעים הם "פצעי חנם" (ראה גם איוב ט יז), תוצאה של ריב חנם (ראה משלי ג ל: 'אל תריב עם אדם חנם אם לא גמלך רעה'), ריב שיכורים. המדרש מעצב, אגב ביאור פסוקינו, מריבה שכזאת: "מעשה בחבורה אחת של זלים [בזבזנים; ראו ישעיה מו ו] שהיו יושבים ושותים יין עד חצי הלילה ולא היו משתכרים. בא להם יין, אמרו למזוג יין ביין. היו עושים כן עד שנכנס בהם היין. עמדו והיכו זה את זה מתוך השכרות. נפלה צעקה בעיר ובא הטפר [השומר] ותפסם ומסרם למלכות ונאבדו כולם..." (במדבר רבה י ח).

"חכללות עינים" הסוגרת את הצמד השלישי ואת שש השאלות כולן, מצטרפת במידת מה ל"פצעים" שבצלע הקודמת, באשר גם היא מן הביטויים הגופניים לשתיית היין, בין שמדובר בעמימות העין (וזאת בזיקה ל-ekêlú באכדית) ובין באדמומיותה, או אף במראה הכהה, העיגולים השחורים שסביב העין (ומשמע êklu באכדית כהה). הנובעים מן השתייה המרובה ומחוסר השינה הנזכר ברישא של התשובה לחידות, בפסוק ל "חכללות עינים" היא כבר רמז ברור לפתרון החידה הבא בעקבותיה, הזיקה בינה לבין שתיית היין ידועה לנו גם מברכת יעקב ליהודה: 'חכלילי עינים מיין' (בראשית מט יב).

העיצורים הראשונים של התשובה "למאחרים..." מתקשרים לצלילי האנפורה הפותחת את השאלות כולן: "למי". "למאחרים על היין" הם "המאחרים שבת על היין" (ראב"ע), השותים בשעות הקטנות של הלילה, וראו ישעיה ה יא: 'הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם'. למרות המדינים והפצעים אין הם מסוגלים להינתק מן המשקה.

התשובה מסיימת במילים: 'לבאים לחקור ממסך'. "לבאים" – לשון קצרה, והכוונה לבאים אל בית המשתה, עיינו שיר השירים ב ד: 'הביאני אל בית היין'. תכלית בואם: "לחקור ממסך". "ממסך" הוא יין מזג, יין מעורב (עיינו גם ישעיה סה יא). הפועל מ-ס-ך בזיקה להכנת היין מופיע בכתובים כגון ישעיה ה כב: 'הוי גבורים לשתות יין ואנשי חיל למסך שכר' או משלי ט, ב-ה: 'טבחה טבחה מסכה יינה... לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי'.

ומאי עניין חקירה לכאן? הפועל ח-ק-ר מבטא פעילות אינטלקטואלית של לימוד, חיפוש אחר האמת (ראו לדוגמה דברים יג טו; משלי כה ב; איכה ג מ), ואפשר שיש פה משום ביטוי אירוני: לאיזו פעילות אינטלקטואלית יכשרו השיכורים? המדרש ביאר כי חקרו ובדקו היכן יימצא להם יין: "אילין דחקרין על חמרא ושמעין הן דאית חמרא טבא ורדפין בתריה..." (ויקרא רבה יב א). ואפשר שאין חקירתם אלא ירדתם עד חקר הכד והכוס, עד הקרקעית. שהוא המשמע היסודי של מילת "חקר". והשוו: 'בידו מחקרי ארץ' (תהלים צה ד), 'ויחקרו מוסדי ארץ למטה' (ירמיה לא לו), ועוד: 'הבאת עד נבכי ים ובחקר תהום התהלכת' (איוב לח טז). השיכורים אינם מוכנים להניח לטיפת יין בכוסם ולא ייעפו ולא ינוחו עד שירוקנו את הכלים כולם.

בקריאת החידה והפתרון ניכר שאין התאמה מלאה בתקבולת השירית בין צלעות הכתובים. החל במילת "אבוי" שאין ראיה גמורה למשמעותה ומקבילותה לקריאה "אוי", דרך מילת "שיח" שאינה מקבילה בהכרח למילה "מדינים" וגם "חכללות עינים" אינה מקבילה טבעית ל"פצעים חנם". נכון, שני הביטויים הם תוצאה גופנית מסוימת של השתייה, אך "חכללות עינים" אינה בהכרח תוצאה שלילית של השתייה, וזכרו הופעתה לחיוב בברכת יעקב.

הפרשים אלה בין טורי הכתובים השיריים מעוררים בנו את יצר הרע לקריאה חוזרת של כתובי החידה כשתי חידות נפרדות ולהן שתי תשובות נפרדות, חידת ימין על שלוש שאלותיה ותשובתה, וחידת שמאל על שאלותיה ופתרונה שלה.

אשר לחידה הראשונה, חידת ימין, ברי כי יחסה לשתיית יין שלילי בעליל. מהלכה של החידה, ששאלותיה הולכות ומתארכות, ברור: מן ה"אוי" אל הריב, שתוצאתו, "פצעים חנם" היא הסיבה לצעקה. המענה לחידה: "למאחרים על היין" – השיכורים הנלחמים איש ברעהו נפגעים, צועקים ואף על פי כן ממשיכים בשתייה...

סבוך יותר עניינה של חידת שמאל: האם גם היא מבטאת שלילה גמורה של משתה היין?

תחילה נזכיר כי לא מיצינו את אפשרויות הביאור של התיבה הסתומה "אבוי". אפשר שיש לגוזרה מ"אבה" שפירושו הרצון לשמוע ולדעת, וביאר המדרש: " 'למי אבוי' למי שאינו אובה [=חפץ] בדברי תורה" (ויקרא רבה יב א), אך למילת "אינו" אין, כמובן, ביטוי בכתוב והוא מהרהורי ליבם של בעלי המדרש. לקשר בין א-ב-ה וש-מ-ע ראו לדוגמה: 'לא תאבה לו ולא תשמע אליו...' (דברים יג ט), רוצה לומר: לא תקבל את דבריו (ובדומה לו מלכים-א כ ח).

ואם "אבה" אכן מבטא רצון לשמוע, להבין, לדעת, הרי ביאור בתחום האינטלקטואלי ניתן לייחס גם למילת "שיח", במובן של חילופי דברים, וראו, לדוגמה מלכים-א יח כז: 'כי שיח וכי שיג לו'. בחידת שמאל מדובר אפוא עד כה בתאבי דעת המחליפים דברים איש עם רעהו. השורה השלישית מבהירה כי השיח מתנהל סביב המשקה שהרי "חכללות עינים" היא, כאמור לעיל, נחלת השותים, אך גם בה לא דבק גוון שלילי, ואפשר שהיא לא רק תוצאת השתייה הרבה, אלא גם של השיחות הארוכות אל תוך הלילה – עייפות הלובשת צורה במראה עיניהם של המסבים יחדיו לשיח ולשתות.

שלוש השורות הראשונות מעוררות רושם כי מדובר ב"סימפוזיון" המוכר לנו מתרבות יוון, ואפילו מיפיפיותו של יפת שבאה באהלי שם, מן התרבות ההלניסטית בארץ-ישראל: חבורת מסובין הדנה בסוגיות נכבדות סביב משתה היין.

המענה לחידת שמאל: "לבאים לחקור ממסך" מתיישב עם פירושנו; המסובין עוסקים בפעילות אינטלקטואלית, בחקירה אם תרצו שב ועולה גם כאן הממד האירוני: נושא חקירתם הוא ה"ממסך", היין המסוך, ותו לא, אך אם תחפצו תגלו ב"ממסך" כפל משמעות, לא רק מסך לשון עירוב, אלא גם לשון מסך החוצץ ומסתיר, והחוקר מבקש לחדור ולגלות נסתרות מבעד לו. ולשון חקירה אכן הולמת עיון בשאלות היותר נשגבות (ראו לדוגמה איוב כח כז).

אין להוציא מכלל אפשרות כי אי אז בעבר נתקיימו שתי החידות כישויות נפרדות. אך גם אם ירדו לעולם מחוברות אשה לרעותה כתאומות סיאם, עדיין יש טעם לשתי קריאות שונות שלהן, לחוד וביחד. המודעות לכפר האפשרויות מעשירה את הקריאה ומעמיקה אותה. כל קריאה וזווית הראייה שלה, ודברים שרואים מכאן אין רואים מכאן.

ב. פנייה לשתיין המועד:

החידה משמשת כמבוא לדיאלוג בין החכם לשתיין, וחוטים רבים כורכים אותה, כפי שניווכח להלן, הן עם הפנייה לשיכור והן עם תשובתו הניצחת.

פתיחת דברי החכם מתקשרת לפתרון החידה. זו נפתרה ב"מאחרים על היין" והחכם פותח ב"אל תרא יין...", פתיחה המדברת ביפי מראה היין ובנועם שגורמת שתייתו, טרם שהוא יורד חדרי בטן ומשפיע על גופו ועל רוחו של השותה. למילים 'אל תרא יין, כי יתאדם' (פסוק לא) משמעות כפולה: ניתן להבין את הפועל ר-א-ה כצורת משנה של ר-ו-ה, כגון בכתוב שבו נרדפים השורשים ר-א-ה וש-ק-ה: 'הראית עמך קשה השקיתנו יין תרעלה' (תהלים ס ה), ובכתובים המקבילים ר-א-ה לש-ב-ע, כגון: 'ארך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי' (תהלים צא טז), ועיינו עוד ישעיה נג יא; איוב ה טו.

הבנת ר-א-ה כר-ו-ה מתיישבת עם אזהרה כנגד שתיית יין רב, אם אם נבין ר-א-ה במשמעותו הרווחת (המתישבת עם המשך עניינו של הכתוב: 'כי יתן בכוס עינו'), נבין כי לאזהרה נלווה חיוך מסוים: כאשר מפצירים באדם, או אף מצווים עליו, שלא למקד מבטו במראה נאה כלשהו, חזקה עליו שלא יתיק עיניו מן המראה ולא יחדל מהתבונן. דומה פתיחת כתובנו למילות השחורה והנאוה בשיר השירים: 'אל תראני שאני שחרחרת' (א ו), ודוק: גם כאן היא מצביעה על צבע – גון עורה, ומעוררת, למעשה, את בנות ירושלים ללטוש בה את עיניהן. צבעו האדום של היין (ראו גם ישעיה סג א-ו) אכן מפתה: 'כי יתן בכוס עינו', והעין היא עינו, מראהו, של היין. לעין במובן מראה, ראו, לדוגמה, יחזקאל א כז: 'וארא כעין חשמל'. כך אפוא מתלכד מראה השותים, הרואים, חכלילי העינים שבחידה, עם עינו, מראהו, של היין בכוס.

ממראהו הנאה של היין עובר החכם לנועם שתייתו: "יתהלך במישרים", היינו יזרום בקלות, וראו הנאמר בשיר השירים ז י על נשיקות הרעיה הדומות בעיני הדוד כיין.

הוא אומר לה: 'וחכך כיין הטוב', והיא משיבה לו: 'הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים', ללמדנו כי אף שבדרך כלל היין מרדים, יש בכוח נשיקותיה של האהובה לדובב שפתי ישנים.

פעולתו המאוחרת של היין היא "אחריתו", מילה המעידה לא פעם על מהפך לסוף מר (עיינו, לדוגמה, משלי ה ד; יד יב; טז כה). תיבת "אחריתו" אף שבה אל "למאחרים על היין"; עונשם של המאחרים הוא אחריתם המרה. התגובה המאוחרת לשתייה שונה עד מאד מן התגובה הראשונה שהוא מעורר. החכם בורר לו את דרך הדימוי כדי לשוות לאחרית ממד דרמטי. לפיכך הוא משווה אותה לנשיכת הנחש: 'אחריתו כנחש ישך וכצפעני יפרש' (פסוק לב). פעולת היין על גוף שותהו מדומה להשפעתו הקשה של ארס הנחש הפושט בגוף קרבנו. למטפורה המזהה יינם של רשעים בארס הנחש עיינו: 'כי מגפן סדם גפנם ומשדמת עמרה, ענבמו ענבי רוש אשכלת מררת למו. חמת תנינם יינם וראש פתנים אכזר' (דברים לב לב-לג). מול נשיכת הנחש (השוו במדבר כא ט; עמוס ה יט; קהלת י ח; יא) שבצלע הראשונה, מופיעה הפרשת הצפעוני בשנייה, ובתרגום השבעים: "יפריש רוש", רעל, ואפשר שבנוסח המסורה נפלה תיבת "רוש" (השוו הכתוב המצוטט לעיל, דברים לב לב) בשל דמיון אותיותיה לסיום המילה "יפרש".

מן היין והשינוי במנהגו עובר החכם לאפיון מצבו של השתיין, וזאת כהמשך הפנייה אליו בגוף שני. כאן אין לחכם עניין לתאר את השפעתו המבורכת של היין בתחילה, את השמחה שהוא גורם לשותהו. מן הבחינה הכרונולוגית ממשיך תיאור מצבו של השותה (פסוקים לג-לד) את הדימוי של השפעת היין לנשיכת הנחש: 'עיניך יראו זרות...' מי שהתפתה וראה יין כי יתאדם, מי שהביט בעין היין ושתהו, יבוא ענשו, כי עיניו יראו זרות, היינו מראות זרים ומוזרים. המדרש ביכר לפתור "זרות" – בנשים זרות: "שהוא בא על אשת איש כמה דתימא: 'ולמה תשגה בני בזרה' (משלי ה כ)" (במדבר רבה י ב), והשוו משלי כב יד: 'שוחה עמקה פי זרות זעום ה' יפל שם/, וגם רש"י וראב"ע פתרו צלע זו על עסקי נשים, מפני שהשכרות הולכת, לא אחת, יד ביד עם הזנות, כגון באזהרת אם למואל שזכרנוה בראש דברינו: 'אל תתן לשנים חיך... אל למלכים שתו יין...' (משלי לא ג-ד), ועוד נשוב לזיווג הרסני זה של אשה ומשקה לקראת סיום.

ראיה מובהקת שלא לנשים כיוון פסוקנו מצויה בצלע הסוגרת את פסוק לג: 'ולבך ידבר תהפכות'; כשם שאין השותה שולט במראות – הזיות העוברות מול עיניו, כן אין הוא אדון למחשבותיו. ה"תהפכות", תעתועי המחשבה או הדיבור שבלב, גורמות למדינים בין השתיינים; קשר בין השניים עולה מכתובי משלי: 'תהפכות בלבו חרש רע בכל עת מדינים ישלח' (ו יד); 'איש תהפכות ישלח מדון...' (טז כח).

לשון "תהפכות" עשויה להתקשר גם עם פתרון החידה: "לבאים לחקר ממסך", ולהקנות לפועל ח-ק-ר ממד נוסף, חקירה שאינה אלא פרובוקציה, כמוה כהפיכה. לצירוף שתי אלה בזיקה לפעולת ריגול עיינו דברי הימים-א יט ג: '...הלא בעבור לחקר ולהפך ולרגל הארץ...'

כשם שהביא המשורר דימוי להמחיש באורח דרמטי את כוחו של היין, כך ישתמש בדימוי לאפיין את תחושת השיכור: 'והיית כשכב בלב ים...' (פסוק לד). הלב הדובר תהפוכות מתקשר עם משברי הים המאיימים על מי שנקלע לסערה בלב ימים, המרוחק מן היבשה, ועיינו יחזקאל כז כו: 'במים רבים הביאוך השטים אתך, רוח הקדים שברך בלב ימים'; ובמזמור יונה: 'ותשליכני מצולה בלבב ימים ונהר יסבבני, כל משבריך וגליך עלי עברו' (ב ד). אם בצלע הראשונה צוין מיקומו של השוכב בים, באה הצלע הסוגרת את הכתוב, מדייקת ומציינת את מיקומו בספינה, "בראש חבל". "חבל" היא מילה יחידאית, ודומה כי צדקו הרואים בה את תורן הספינה, ועיינו כבר במדרש: "כהדין קברניטא דיתיב על ריש תורנא" (ויקרא רבה יב א). שכיבה "בראש חבל" חמורה משכיבה "בלב ים" סתם, שהרי הטלטלה בגבהי התורן משליכה את הניצב בראשו מצד אל צד בקשת רחבה מאד.

ג. תגובת השתיין:

דברי השיכור (פסוק לה) מתאחים עם חלקיה הקודמים של היחידה הספרותית. קשר אסוציאטיבי מוצאים אתם בין סיום דברי החכם: "בראש חבל" המזכיר לשון חבלה, עם ראש תשובת השיכור המדבר בפצעיו: 'הכוני בל חליתי...', ובמדרש במדבר רבה ב י: " 'וכשכב' זה סיסרא שכתוב בו 'בין רגליה נפל שכב' (שופטים ה כז). 'בראש חבל' שחבלתו יעל בראשו עם היתד שבאהל".

מילת השלילה "בל" החוזרת פעמיים: "בל חליתי... בל ידעתי" מוסיפה נופך צלילי לזיקה בין "חבל" לבין אזכור הפצעים. השיכור אכן מודה כי השתייה גררה עמה חבלות גופניות, וראה בחידה: "למי פצעים חנם" (פסוק כט), אך אין הוא מייחס משמעות רבה למכות שהוכה, שהרי אלה לא הטביעו בו חותם, לא הכאיבו לו ולא החלישוהו: "הכוני בל חליתי", והשוו ירמיה ה ג: 'הכיתה אתם ולא חלו, כליתם מאנו קחת מוסר'. השיכור כלל לא חש במכות, כדברי המדרש: "מחו ליה ולא מרגיש" (ויקרא רבה יב א). כפי הולכת ומבארת הצלע השנייה: 'הלמוני בל ידעתי'. לשון ה-ל-מ חזק יותר מלשון "הכה" (ראו שופטים ה כו; תהלים עד ו) ורומזת כי המכות שהפליאו בשיכור לא באו אך מחבריו לכוס המשקה, וכי גם היין היה שותף למכים בו, וראו ישעיה כח א: 'הוי עטרת גאות שכרי אפרים... הלומי יין'.

התעצמות המהלומות בצלע הסוגרת עומדת ביחס הפוך לתחושת המוכה: בראשונה לא חלה ובשנייה אפילו לא ידע. אך תיבת "ידעתי" נושאת משנה הוראה: לשרש י-ד-ע משמעות של י-ס-ר, ועיין שופטים ח טז: 'ויקח את זקני העיר ואת קוצי המדבר ואת הברקנים וידע בהם את אנשי סכות'; השיכור לא יוסר אפוא, לא נתייסר ולא לקח מוסר, ולפיכך אין בדבריו משום הודאה בחומרת השכרות. ואם לא סבל השיכור, כדבריו, ממילא אין בהטפה על תעתועי היין וסבלות שותהו כדי להלשפיע עליו לחדול משתייה ולהתפכח מן היין. אדרבא, את דבריו מסיים הוא בדברי הרהב: 'מתי אקיץ אשוב אבקשנו עוד', ללמדנו כי לדידו יאה השתייה לאדם ואין לו תענוג גדול הימנה.

לעיל שמנו לבנו לכך כי בדבר החכם על תכונות היין, פתח בטוב (מראהו וזרימתו הקלה) וסיים באחריותו הקשה, ואילו בדבריו על השתיין לא מצא לנכון לומר דבר על הנאתו הראשונה ודיבר אך בתגובותיו המאוחרות, הקשות. את הפן החיובי, החסר, בדרך הטבע, מדברי החכם, משלים אפוא השיכור. ובניגוד לדברי החכם שמצא צד זכות ליין בראשית התהליך, בעבר, מוצא השיכור צד זכות למשקה בעתיד; עם יקיצתו ישוב לבקשהו ולשתותו.

פתיחת המשפט: "מתי אקיץ" מבטאת משאלה, השווה: 'מתי יעבר החדש ונשבירה שבר' (עמוס ח ה); 'צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא ואראה פני אלהים' (תהלים מב ג). מן המילה "אקיץ" יש להבין שנפלה עליו תרדמת שיכורים, ועל שיכור המקיץ ומתפכח מיינו ראו לדוגמה יואל א ה: 'הקיצו שכורים ובכו והילילו כל שתי ייין', ולאור דברי השיכור יש להבין שלשנתו כיוון החכם שאמר 'כשכב בלב ים וכשכב בראש חבל', והרי לשכיבה יש לעיתים משמעות של שינה (עיינו לדוגמה שמואל-ב ד ה). לשכיבה שהיא הפך יקיצה ראה משלי ו כב: '...בשכבך תשמר עליך והקיצות היא תשיחך'.

השיכור עודנו ישן בבטאו את משאלתו לשוב ולשתות, והיין אפוא "דובב שפתי ישנים", מעודדם לדבר בשנתם, וראו שיר השירים ז י שכבר ציטטנוהו לעיל: 'וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים'. דברי השיכור בשנתו, כמיהתו אל היין, הם תשובתו הניצחת לדברי החכם אשר טען כי לבו ידבר תהפוכות. אדרבא, השיכור יודע את אשר לפניו, ואפילו התרדמה שנפלה עליו אינה מפריעה לו לבטא את רצונו בבהירות רבה.

במילים "אוסיף אבקשנו עוד" מגלה הקורא מה עצומה תשוקתו של השתיין לכוס משקה; השיכור מצרף בדבריו שני ביטויים: האחד, לבקש עוד (עיינו שמואל-א כז א; קהלת ז כח), ומשנהו, להוסיף עוד (שמואל-ב ה כב; תהלים עח יז ועוד).

שאיפת השתיין הישן לצאת ולבקש אחר משאת נפשו מזכירה את דברי האהובה בחלומה, במגילת שיר השירים: 'על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו. אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחבות אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו' (ג א-ב). בשיר נוסף על בקשת האהוב בחלום הלילה נופלת הרעיה לידי השומרים המפליאים בה מכותיהם: 'הכוני פצעוני...' (ה ז) וכנגד מכותיה ניצבים הפצעים, נחלת השתיין בשירנו: 'למי פצעים חנם'.

שירנו הוא איפוא כפרודיה על שיר אוהבים, על יציאת האהובה לחפש אחר בחיר ליבה. האהוב לרעיה הוא כבקבוק לשיכור, ולשמו הוא נכון להסתכן ואפילו לספוג מלקות.

לכאורה מחזקת תשובת השיכור את הרושם כי שירנו מדבר בגנות המשתה. השתיין הוא חסר תקנה, כמוהו כאוויל שאין תקוה ממנו: "אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו' (משלי כז כב), וכעצל המשיב על השאלה: 'עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך' (משלי ו ט): 'מעט שנות מעט תנומות מעט חבק ידים לשכב' (פסוק י). מאידך גיסא דומה כי השיכור מצליח להזים את טענות החכם: בפצעים לא חש, וממילא לא עקרו ממנו המכות את התאוה ליין.

זאת ועוד, יחס דו-ערכי כלפי שתיית היין מצינו לא רק בתשובת השיכור אלא גם בחידה הכפולה (ובעיקר בחידת שמאל), וכמובן בראש אזהרת החכם בפסוק לא, שיש בו כדי להגביר את הפיתוי לשתייה.

ולא זו אף זו, ההפרדה בין הטפת החכם לבין תשובת השתיין היא חלק ממעשה הבדיון הספרותי. גם בדברי השיכור נכתבו על ידי החכם; הוא ולא אחר נתן בפי השיכור את המילה האחרונה בשיח, את התשובה הניצחת. מכן שאין אפוא לסכם ולומר כי חיברנו הוא ביטוי נוסף של גנאי לשתיית היין. אדרבא, החיוב והשלילה משמשים בו בערבוביה, כיאה לדברי חכמים שאינם רואים את העולם בפשטות, בצבעי שחור ולבן, אלא בוחנים אותו במורכבותו, בשלל גווניו.

כבר הערנו פה ושם כי פרשני שירנו ביקשו ליישר קו עם התפיסה השלילית המקובלת של שתיית היין בספר משלי. כך מצאו בשירנו רמז לרדיפת נשים במילה "זרות" (פסוק לג), ועוד במדרש: " 'אל תרא יין כי יתאדם', כי יתאו דם, מתאוה לדם נידה ולדם זיבה. 'כי יתן בכוס עינו' בכיס כתיב, בלשון נקייה" (ויקרא רבה יב א).

והנה, הקשר בין רדיפת נשים לרדיפת היין מצוי כבר בסמיכות הפרשיות שיצר עורך האסופה בין שירנו לבין היחידה הספרותית הקודמת לו (פסוקים כו-כח): 'תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה, כי שוחה עמקה ובאר צרה נכריה. אף היא כחתף תארב ובוגדים באדם תוסף'.

שמא יימצא עידוד נוסף למבקשים אחר הנשים בשיר היין בזיקות המרובות שהצבענו עליהן בין שירנו לבין מגילת שיר השירים, זיקות המעידות, לדעתי, על שימוש מכוון שעשה משוררנו בשירת האהבה ללמד כי התאוה ליין גדולה ועצומה כאהבת נשים.

גם הזיקה בין יין ועוני שביקשו לגלותה בשירנו באמצעות ביאור המילה "אבוי" מלשון אביון, מוצאת לה ביטוי במדרש ויקרא רבה יב א, ושוב על ידי משחק לשון של צורת הקרי (כוס) והכתיב (כיס): " 'כי יתן בכוס עינו', בכיס כתיב, הוא נותן עינו בכוס וחנווני בכיס... ר' יצחק רדיפא בשם ר' אמי: סוף שהוא מוכר כל כלי ביתו ושותה בהם יין".

הצגתי לפניכם קריאה דו-ערכית של שיר היין, ואסיים אפוא בגילוי של אחריות, בקריאה למתינות, לשתייה במידה ובמשורה. נכון 'ויין ישמח לבב אנוש' (תהלים קד טו), אך צידו השני של המטבע: "למי אוי למי אבוי". נרים יחדיו כוס אחת לחיי מקור היין, הכרם, דרור כרם, שבזכותו שבים אנו ומתכנסים כאן במקווה ישראל מדי שנה בשנה, למפגש חברים, לשיח, להחלפת מגוון דעות, לסימפוזיון של ממש.