הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > רפואה וקידום הבריאותעמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > גוף האדם > מערכת העיכול ותזונה


תיאמין לא אמין
מחבר: צבי עצמון


גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה
חזרה3

התקלה הנוראה – שגבתה את חייהם של תינוקות רכים, פגעה בבריאותם של אחרים והדירה שינה מעיניהם של הורים מודאגים רבים, חוסר בוויטמין B1 בתחליף חלב צמחי – עוררה רצון לרענן את זכרוננו בדבר חשיבותם של הוויטמינים וההיסטוריה הפתלתולה של זיהויים. זהו סיפור שבריריותו של הגוף האנושי והאחריות הרובצת על הנוגעים בבריאותו.

בשנות השלושים של המאה ה- 20 תפסו הוויטמינים לא פעם כותרות ראשיות במהדורות החדשות. והנה, לאחרונה – 70 שנה לאחר שהיו "כוכבים" – חזרו בסיפור הנורא של תחליף החלב הצמחי, עקב חסרונו של הוויטמין B1, תיאמין. אין הכוונה לעסוק פה בחקירות משטרה ובניתוח תפקודם של מנגנוני בקרה של הממד שאמורים להגן על בריאותנו – קל וחומר של תינוקות רכים, אלא רק לרענן מעט את הזיכרון באשר לוויטמינים בכלל ול-B1 במיוחד, בבחינת רסיס של היסטוריה, שיש לו משמעות אקטואלית קשה ומחייבת. רצוננו לרענן מעט את הזיכרון נובע, בין השאר, מן הכותרת הראשית (!) שהופיעה באחד מעיתוני הערב אצלנו, לאמור – "הרעלת התינוקות". כותרת זו החזירה אותנו כמעט מאה שנה לאחור, שהרי הרעלה פירושה חדירת חומר מזיק לגוף, ואילו פה מדובר בחוסר הספקה של מרכיב חיוני.

מתברר כי תולדותיו של ויטמין B1 מלוות בשובל ארוך של טעויות, בלבול ומחדלים, אף שהכותרת בסיכומו של דבר היא ללא ספק: השג מדעי ובריאותי נפלא!

"מחלה קשה התוקפת אנשים נקראת בפי התושבים ברי-ברי (לאמור – כבשה). לדעתי אלה הנתקפים במחלה הולכים תוך נענוע רגליים כמו כבשים. זהו מין שיתוק או רעד; בחולים נפגעות תנועות הגפיים והתחושות בהן" – כך כתב הנוסע יאקובוס בוניטוס (Bonitus) בעקבות ביקורו ביאווה ב- 1630. ומוזר, בספרים רבים מוסבר השם ברי-ברי כנגזר משפחת בני ציילון דווקא, ושפירושו המקורי עייפות קיצונית, חולשה. אכן, מקרים של בלבול ומוזרויות שזורים לא אחת בסיפורו ההיסטורי של הוויטמין תיאמין.

מחלת הברי-ברי מוכרת לאנשי מזרח אסיה – שעבורם אורז לבן, שקליפתו שויפה, מהווה מרכיב מרכזי בתפריט – למעלה מאלף שנה, וכאמור לפני קרוב ל- 400 שנה תיאר את סימניה נוסע אירופי. בשנות ה- 70 של המאה ה-19, כ- 40% מן המלחים של צי המלחמה היפני היו חולי ברי-ברי, ורבים מהם מתו מן המחלה. והנה, ד"ר טקאקי, שהיה מפקד שרותי הרפואה של צי המלחמה היפני, מצא כי גיוון תפריטם של המלחים מקטין את התחלואה בברי-ברי. הוא הורה על תוספת ירקות, שעורה ומזונות נוספים לתפריט הצי, ובמהלך שנות השמונים של המאה ה-19 ירדה תחלואת המלחים היפנים מ-40 אחוזים לאפס! חד וחלק!

דיקטטורה של הצלחה מדעית

לכאורה השג מדעי רפואי מדהים זה צריך היה להרעיש את העולם כולו, אך לא כך קרה. השגי הבקטריולוגיה – הוכחת הקשר שבין מיקרואורגניזמים למגיפות, הגילויים המדהימים של לואי פסטר ורוברט קוך – הרשימו כל כך את העולם הרפואי של סוף המאה ה- 19, עד שנטו לייחס כל מחלה נפוצה לאיזה יצור מיקרוסקופי רצחני שטרם נתגלה. לכיוון זה נטו הרופאים גם בקשר לברי-ברי, למרות שהוכחת נגד היתה ממש תחת עיניהם, אדום על גבי לבן – כצבעי הדגל היפני.

התסמינים של ברי-ברי הם איבוד תיאבון ובעיות עיכול, חולשה ועייפות קשה, איבוד התחושה בגפיים עקב פגיעות עצביות (נוירולוגיות; מכאן שמה הנוסף של המחלה: פולינויריטיס) קשות ובעיות חמורות בתפקוד הלב.

הרופא ההולנדי כריסטיאן איקמן (Eijkman, חתן פרס נובל לרפואה, 1929) החזיק גם הוא בדעה שהמחלה נגרמת על ידי חיידק נעלם כלשהו – במישרין או כתוצאה מרעלן שמפריש מנוול זה בגוף – כשהחל לחקור בשנת 1886 את הברי-ברי (פולינויריטיס) בבית החולים, בעיר שכיום היא בירת אינדונזיה – ג'קרטה. במשך חודשים התאמץ לזהות מיקרואורגניזם או רעלן האחראי למחלה. איקמן ועמיתו למחקר, גריט גרינס (Grijns), מצאו כי בעזרת מים או אלכוהול ניתן למצות מתוך הקליפות של גרגרי האורז "גורם נוגד פולינויריטיס". דבק באמונתו טען איקמן כי מדובר בחומר הפועל כנגד "חיידק הברי-ברי". גרינס, לעומתו, האמין כי באורז הלבן, המקולף, חסר איזה חומר שהוא חיוני לתפקוד מערכת העצבים. ב-1906 כבר טענו שני העמיתים פה-אחד כי "בקליפת גרגר האורז יש חומר שאיננו חלבון ואיננו מינרל, שהוא בעל חשיבות מכרעת לבריאות. ושחסרונו גורם לפולינויריטיס תזונתי"; מבין השניים היה זה, כאמור, איקמן, שזכה בנובל, 23 שנה לאחר שניתן פומבי לטענתם זו. כדאי לשים לב כי הניסוח של איקמן וגרינס אינו מתחייב באורח נחרץ שמדובר בחומר חיוני לתפקוד התקין של מערכות הגוף כשלעצמן, והוא מותיר פתח לאפשרות שמדובר בחומר המסייע לגוף להתמודד בפני גורם זיהומי; נותר גם פתח לאפשרות שבנוסף לפולינויריטיס תזונתי יש גם סוג אחר, שהוא אולי נגרם בכל זאת עקב זיהום חיידקי.

בשנת 1911 הצליח כימאי צעיר – קזימיר פאנק (Funk) שמו – לגבש מתוך קליפות של גרגרי אורז גבישים של חומר שהכיל קבוצת NH2-. פאנק היה בטוח כי החומר שגיבש הוא-הוא "הגורם נוגד ברי-ברי", והוא כינה אותו ויטאמין (ובאנגלית: vitamine; vita מלשון חיים, ו-amine הוא שם הקבוצה NH2-). מאוחר יותר הוכח (כבר ניחשתם?) כי גבישיו של פאנק אין להם ולא כלום עם ברי-ברי, אבל השם שבא לעולם, ויטאמין, כבר היכה שורש. ב-1926 טענו שני כימאים הולנדים – יאנסן ודונאת (Jansen, Donath) – כי עלה בידיהם לגבש את החומר הפעיל ברי-ברי, ולקבוע את הרכבו. הם כינו את החומר אנוירין (aneurin), על שם פעילותו כנגד פגיעה בתפקוד העצבים. למרבה המבוכה הם "פיספסו" את אטום הגופרית (S) הכלול במולקולה.

בינתיים הוכח כי לא כל אותם "חומרים אורגניים שהכרח לספקם – בכמויות זעירות – במזון כדי לשמור על תפקוד תקין של הגוף, הבריאות, ההתפתחות והרבייה", לאמור – הוויטאמינים, מכילים קבוצת אמין. המבוכה והתסכול בקרב המדענים על הטעות היו כה קשים עד שהוחלט על שינוי דראסטי בשמם של חומרים חיוניים אלה; לא עוד vitamins כי אם vitamins! – וכך הם נכתבים באנגלית עד היום; כמקבילה עברית נחליף אנחנו בשלב זה את הוויטאמין בוויטמין. הוויטמין המונע ברי-ברי נתכנה בשמות שונים בפי חוקרים שונים, ביניהם: ויטמין נוגד ברי-ברי, ויטמין אנטי-נויריטי, ויטמין B, ויטמין B1 ועוד.

לאחר ה"פדיחה" של השמטת אטום הגופרית, פיענח רוברט ויליאמס (Williams) את הנוסחה המדויקת של הוויטמין ב- 1936, והצליח גם לסנתז אותו, וכך להוכיח בעליל את דיוק הנוסחה הכימית שהציע לאחר שנות עמל מפרך. והנה, כשביקש ויליאמס – שהקדיש את רוב חייו המקצועיים לניסיון לבודד את הוויטמין ולזהות את הרכבו הכימי – לפרסם את ממצאיו, ההסתדרות הרפואית האמריקאית סירבה לפרסם חומר בעל כינויים מוזרים כל כך, "ויטמין B1? – לא, זה לא שם מכובד לחומר!" טענו בפניו. ויליאמס המותש נכנע ובחר בשם תיאמין, וכן מכנים אותו הכימאים (שתי גירסאות מקובלות: הן thiamine והן thiamin; האנגלים, שמעולם לא הסתגלו להגמוניה האמריקאית, מכנים אותו בכלל אנוירין).

בינתיים זוהו חומרים אורגניים נוספים כחיוניים בכמויות קטנות לבריאות, וחלק מהם זכו גם הם לכינוי "ויטמין B". כך כונו ויטמינים בכינויים כגון ויטמין B2 (ריבופלווין), B6 (פירידוקסין) ו-B12 (קובלאמין). ברשימה ממוספרת זו יש "חללים ריקים": אין ויטמין B4, למשל, או B11 – כינויים אלה יוחסו בפזיזות לחומרים שלמרבה המבוכה התברר מאוחר יותר שהם חסרי חשיבות תזונתית, והם נמחקו בבושת פנים מרשימת הוויטמינים, בהותירם חללים ריקים. כיום מוגדרים באדם 13 ויטמינים שונים; אחדים מהם נזכיר בהמשך, בקיצור נמרץ. מובן שוויטמין אחד אינו יכול לפצות – אך אם יסופק בעודף – על חסרונו של ויטמין אחר.

ויטמין B1 – תיאמין, הוא ויטמין נפוץ למדי במיני מזונות שונים, מן החי (ובכללם זה בחלב) ומן הצומח – ובעיקר בגרגרי הדגניים (שם זוהה לראשונה). האדם ובעלי החיים השונים זקוקים להספקה של תיאמין במזון; יוצאים מכלל זה מעלי הגירה - מיקרואורגניזמים החיים בצינור העיכול שלהם מייצרים עבורם תיאמין. הכמות היומית המומלצת (RDA) של תיאמין לאדם בוגר היא 1.5-1 מיליגרם, לנשים הרות ומיניקות – 1.8 מ"ג, לתינוקות עד גיל שנה – 0.2 מ"ג ולפעוטות מגיל שנה עד 3 שנים – 0.4 מ"ג.

החלב מכיל כמובן את כל מרכיבי המזון החיוניים לתינוק, שאם לא כן לא היתה האנושות שורדת במהלך הדורות. ואולם אם מתקינים תחליף מלאכותי לחלב-אם, "פורמולה", ברור שיש להקפיד לדאוג לכך שיכיל כל רכיב תזונתי חיוני, כולל הוויטמינים השונים, ותיאמין אינו יוצא מן הכלל. אי-הקפדה, ולו על רכיב אחד הנדרש בכמויות זעירות, היא במפורש הזנחה פושעת.

Be1 בין בני הקבוצה

בסוף המאה ה- 15, משהחל עידן ההפלגות הארוכות בספינות המפרש, התגלתה בעיה רפואית קשה בקרב הימאים: ברבים מהם הופיעה חולשה קשה, דימום מן החניכיים ואיבוד שיניים, כאבים וקשיות של המפרקים ושטפי דם פנימיים, רבים מתו.

ד"ר ג'יימס לינד (Lind), רופא בצי הבריטי, למד מן המלחים כי אכילת פירות הדר במהלך ההפלגות מגינה עליהם ממחלת הימאים האיומה, וב- 1753 קבע כי המחלה נגרמת כתוצאה ממחסור כלשהו שניתן להשלימו בעזרת מיץ לימונים או תפוזים. כעבור 40 שנה קבע הצי הבריטי קצובה יומית של מיץ לימון לכל אנשיו. רק ב- 1932 זוהה המבנה בכימי של החומר – שזכה כבר בכינוי ויטמין C (יש להניח כי הכינוי מקורו במלה citrus, לאמור – פרי הדר) – זוהי חומצה אסקורבית, חומר חומצי שמבנהו קרוב לזה של הסוכר גלוקוז.

חומצה אסקורבית היא חומר מחזר, וככזו היא חשובה בתהליך ייצורו של החלבון קולגן. הבעיות בכלי הדם, במפרקים ובשיניים במצב של מחסור בוויטמין – C (א-ויטמינוזיס – C) נובעות מפגם בייצורו של הקולגן (על המבנה המיוחד של הקולגן ראו: גליליאו 58, עמ' 30-29). ויטמין C נדרש בכמות גדולה, יחסית לוויטמינים אחרים: המנה היומית המומלצת (RDA) היא כ-70 מיליגרם, לאמור – לערך כגודלה של גלולת "סוכרזית". רוב-רובם של בעלי החיים אינם זקוקים לחומצה אסקורבית כמרכיב במזונם – לאמור: כוויטמין; זאת מפני שתאי גופם מכילים אנזימים המייצרים חומר זה מגלוקוז. רק בני אדם ופרימטים אחרים, וכן שרקנים (קביות, "חזירי ים"), שהגנום שלהם אינו מכתיב יצירת אנזימים מייצרי חומצה אסקורבית, חייבים לקבל ויטמין C במזון – סיבה טובה להרבות באכילת פירות, וגם ירקות, טריים. חומצה אסקרובית מצמצמת בגוף נזקי חימצון, ולפיכך מומלצת כהגנה מפני נזקי חימצון, למשל להגנת עדשת העין מפני ירוד (קטראקט).

אם המנה היומית המומלצת של ויטמין C היא לערך כמשקל גלולת "סוכרזית", הרי שכמות כזו של ויטמין B12 מספיקה ל...כל החיים בערך: המנה היומית הדרושה היא כ- 2 מיקרוגרם. המולקולה של ויטמין זה היא בעלת מבנה מורכב במיוחד, הכולל יון של המתכת קובלט – מכאן שמו של וויטמין זה קובלאמין.

קובלאמין, שנדרש כאמור בכמויות זעומות, נדרש בתהליך הסינתיזה של דנ"א, ולפיכך א-ויטמינוזיס B12 פוגע בעיקר ברקמות שקצב התחלופה של תאיהן גבוה, כגון תאי הדם; פגיעה ביצירת תאי דם אדומים (אריתרוציטים) גורמת לאנמיה קשה במיוחד. ויטמין B12 חשוב גם בתהליך יצירת המיילין, המעטפת הנוצרת סביב רבים מסיבוני העצב (אקסונים), ומכאן חשיבותו המיוחדת של ויטמין B12 לתפקוד המוח. באדם, המקור לקובלאמין הם מזונות אנימליים ("מזונות מן החי"), כגון חלב (כמובן!), ביצים ועוד. צמחים עילאיים אינם יוצרים ויטמין B12; לפיכך – בניגוד לאמונה רווחת – שקדים ואגוזים, המכילים חלבונים "שלמים" שיכולים להחליף חלבונים אנימליים, אינם מספקים B12.

נוסף לכך שוויטמין B12 אינו נמצא במזון צמחי, בעיה נוספת פוגעת בהספקתו לגוף באנשים מסוימים. מתברר כי תאי הקיבה מייצרים חלבון מיוחד הנקשר לוויטמין זה, ומגן עליו מפני הרס בקיבה. חלבון זה מכונה "הגורם הפנימי" (של הקיבה). הוא חשוב לא רק להגנה על חומר מורכב זה, אלא גם על הצגתו בפני תאי המעי לשם ספיגתו. יש אנשים שתאי הקיבה שלהם אינם מייצרים את "הגורם הפנימי", ולפיכך חסר להם B12 גם אם מזונם עשיר בוויטמין זה; במקרים כאלה יש לשקול הזרקת קובלאמין, וכך לעקוף את בעיית ספיגתו הלקויה במעיים. במצב תקין יש בכבד מאגר B12 המספיק למספר שנים, כך שאין הכרח לספקו מדי יום.

חומצה פולית היא גורם חיוני בתהליך הבנייה של דנ"א (בדומה לוויטמין B12), ומכאן חשיבותה לתהליך חלוקת התאים בגוף. לפיכך חוסר בחומצה פולית יתבטא במיעוט של תאי דם אדומים, לאמור – באנמיה. חומצה פולית נמנית על קבוצת ויטמיני B, והיא מצויה בירקות עלים, ומכאן שמה (פולית - מלשון עלה בלטינית). התברר כי תפריט עשיר בחומצה פולית מצמצם במידה משמעותית פגמים התפתחותיים קשים בעוברים, כגון אי-סגירה של השידרה (ספינה ביפידה) וכן חיך שסוע. לפיכך כיום מקפידים במיוחד לספק ויטמין זה לנשים הרות, אף לפני הכניסה להיריון. יש אנשים בהם מתגלים סימני חסר בחומצה פולית למרות שתפריטם כולל ויטמין זה, וזאת עקב בעיות בספיגתה מחלל המעי לגוף פנימה.

הוויטמין ביוטין (המכונה גם ויטמין B7, וכן ויטמין H) נוצר כאילו מלכתחילה כדי להוכיח את הכלל "לכל כלל יש יוצא מן הכלל"; במקרה זה הכלל הוא "לא כדי לבשל, מפני שהוויטמינים נהרסים בבישול". ביוטין נמצא בביצים. אלא, בביצים נמצא גם חלבון מיוחד, אוידין, שהוא חלבון (וליתר דיוק – גליקופרוטאין, חלבון-מסוכר) עמיד לעיכול וקושר בחוזקה ביוטין. לפיכך הוויטמין ביוטין שבביצה אינו זמין – הוא אינו נספג מחלל המעי לדם. והנה, בישול הביצה משנה את מבנה החלבון אווידין כך שהוא נעשה בר עיכול, מיצי העיכול מפרקים אותו, הביוטין משתחרר ונספג.

ויטמין D אינו שובר כלל, אלא הגדרה – ההגדרה לפיה ויטמינים הם חומרים אורגניים שיש הכרח לספקם במזון. אפשר להסתדר טוב מאד עם מזון שאינו מכיל ויטמין D (המכונה גם כולקלציפרול), ובלבד שהעור נחשף במידה נאותה לאור השמש, וליתר דיוק – ל UV שבאור השמש. מתברר כי אור אולטרה-סגול UV) מתאים, גורם בעור לריאקציה פוטוכימית של הפיכת ד-הידרו-כולסטרול, חומר הנמצא בעור דרך קבע, לוויטמין D". החומר ד-הידרו-כולסטרול מכונה, לפיכך, "פרו-ויטמין D". ויטמין D מגביר ספיגת סידן (קלציום; מכאן קלציפרול שבשם הכימי של הוויטמין) מן המעיים לדם, והעברת סידן מהדם לעצמות, וכך מגדיל את כמות הסידן בעצמות, ואת חוזקן.

גם ויטמין A (רטינול) יכול להיווצר בגוף – וליתר דיוק: במערכת העיכול – מפרו-ויטמין, במקרה זה פרו-ויטמין A. ויטמין A נמצא בשומן בעלי-חיים – למשל בחמאה, ואילו הגזר ושאר פירות והירקות מכילים קרוטנים, שהם פרו-ויטמין A, ואינם מכילים את ויטמין A עצמו.

גם ויטמין K (פילוכינון וכינונים אחרים; חיוני ליצירת גורמי קרישה חשובים במניעת איבוד דם במקרה של פציעה) – למרות הגדרתו כוויטמין – אין צורך, בדרך כלל, לדאוג להכללתו במזון, מפני שהוא נוצר על ידי חיידקים החיים במעי הגס ונספג לגופנו.

B1 – פעילות ביוכימית

בעקבות הסיור הקצר שערכנו בקרב עמיתיו, נחזור לתיאמין עצמו: לוויטמין B1 חשיבות רבה במשק הסוכרים (פחמימות) והאנרגיה של תאי הגוף: הוא משמש כקו-אנזים של אנזימים חיוניים במשק הסוכרים והפקת האנרגיה. פירוש הדבר הוא כי התיאמין מפעיל אנזימים חיוניים (קו-אנזים – מלשון שותף לאנזים), ובחוסר תיאמין אנזימים אלה לא יוציאו לפועל תהליכים חיוניים בתאי הגוף. כקו-אנזים משמשת צורתו הפעילה של התיאמין, תיאמין פירופוספט (TPP, תיאמים פ"פ) – תיאמין הקשור לקבוצות זרחניות.

האנזים החשוב ביותר שמופעל על ידי הקו-אנזים תיאמין (וכאמור, למעשה על-ידי תיאמין-פ"פ) מכונה פיבורט-דהידרוגנז (פד"ה). יש להודות שהשם אינו מצטלצל היטב בשיחת סלון קולחת, אבל חשיבותו של אנזים זה כה מרכזית, עד שנדמה שבכל זאת ראוי לנקוב בו. וזה עיקרו של הסיפור: החומר השימושי ביותר כמקור לאנרגיה לתאי הגוף – ובמיוחד תאי העצב שבמוח – הוא הסוכר גלוקוז. את האנרגיה מקבלים התאים בתהליך הוא חומצה פירובית – מולקולת גלוקוז אחת מתפרקת לשתי מולקולות של חומצה פירובית. אם התהליך היה מסתיים בכך היו מתגלעות שתי בעיות חמורות: ראשית, אך מעט מן האנרגיה שניתן לנצל מן הגלוקוז היתה מנוצלת, ושנית – החומצה הפירובית היא חומר מזיק מאד לתאים אם היא מצטברת בהם. והנה, האנזים פד"ה הוא גורם מפתח בפתרון שתי בעיות אלו. הוא מפרק את החומצה הפירובית, וכך מונע הצטברות מסוכנת שלה, וכן מאפשר לתא לנצל את האנרגיה הכימית הרבה שכלולה בה. לפיכך בחוסר B1 ישוועו התאים לאנרגיה, ותצטבר בהם חומצה פירובית מזיקה. הנפגעים העיקריים הם תאי העצב, ובכללם תאי העצב במוח, וכן תאי השריר של הלב.

בתסמינים הקליניים של חסר בתיאמין (א-ויטמינוזיס B1) יש לטפל על ידי מתן הוויטמין. אם התסמינים מוגבלים לפגיעה בתפקוד הלב, השיפור הוא כרגיל מהיר ויעיל, זאת הן אם מדובר בתינוקות והן אם מדובר באנשים בוגרים. ואולם אם הופיעו כבר תסמינים נוירולוגיים השיפור איטי יותר ולא תמיד הפיך.

בנוסף לאנזים פד"ה, התיאמין (בצורתו הפעילה כתיאמין-פ"פ) פועל כקו-אנזים של עוד שני אנזימים חשובים בהפקת אנרגיה, משק הסוכרים וחילוף החומרים של תאי הגוף: האנזים קטו-גלוטראט דהידרוגנז (אנזים חיוני בשרשרת תהליכי הפירוק מפיקי האנרגיה המתרחשים במיטוכונדריונים, שרשרת תהליכים המכונה "מעגל קרבס"), והאנזים טרנס-קטולז (אנזים חשוב במסלולי הפקת אנרגיה, וביצירתם בתאים של הסוכרים – כמו ריבוז – המשתתפים בבניית חומצות הגרעין דנ"א ו-רנ"א).

התיאמין, המוח והזיכרון

נוסף להיותו של התיאמין קו-אנזים של אנזימים מרכזיים לחילוף החומרים של תאי הגוף, עדויות מצביעות על חשיבות מיוחדת, נוספת, שלו במערכת העצבים. עירור של תאי עצב גורם להם לשחרר תיאמין - ייתכן כי תיאמין קשור למנגנון האימפולס העצבי (פוטנציאל הפעולה העצבי), האות העובר בסיבוני העצב הארוכים.

התחלואה בברי-ברי ירדה באורח דרסטי מאז נתגלתה נחיצותו של תיאמין במזון, אף שבמזרח הרחוק יש חולי ברי-ברי גם כיום. תינוקות של אימהות שתפריטן דל בתיאמין עלולים לגלות סימני מחסור קשים גם במקרה שהאימהות עצמן אינן חולות. בארצות המערב המחלה הרבה פחות נפוצה, אבל פגיעות קשות עקב מחסור בוויטמין B1 מוכרות. כך למשל בחולים במחלות מעיים כרוניות, שבהם נפגעת ספיגת הוויטמין במעיים. אך הידועה והנפוצה יחסית מביו מחלות החסר בתיאמין בארצות המערב היא התסמונת הקרויה על שמו של הרופא הרוסי סרגיי קורסקוף. מדובר בפגיעה מוחית קשה כתוצאה ממחסור בתיאמין באלכוהוליסטים ותיקים קשים. צריכת אלכוהול גבוהה מספקת אנרגיה רבה לגוף, וכך אלכוהוליסטים כבדים אוכלים מעט מזון. האלכוהול הרב גם פוגע בספיגת הוויטמין מן המעי לדם, וכך מתפתח א-וויטמינוזיס B1 ובעקבותיו פגיעות מוח. התסמין הבולט ביותר מבחינה נוירולוגית בחולי קורסקוף הוא פגיעה אנושה בזיכרון, פגיעה המתבטאת הן בשיכחון (אמנזיה) קדימה – אי-יכולת לזכור דברים חדשים, והן בשיכחון לאחור – חלקים ניכרים מעברם "נמחקים" מזכרונם של החולים. לחולי קורסקוף אופיינית גם פסיביות רבה, וכן – בידוי זכרונות. זו תופעה מוזרה האופיינית מאד לחולי קורסקוף, ונובעת כנראה מפגיעה באונה הקדם-מצחית של המוח הגדול. בידוי זכרונות מתבטא בשליפה של "זכרונות" שלא היו ולא נבראו, או בשילוב זכרונות מזמן אחר לגמרי מזה שאליו מתייחס החולה בדבריו. אין מדובר ב"כזבנות" מודעת – החולה איננו מודע לכך שהוא מספר סיפורי בדים, או שהקשרם שונה בתכלית ממה שהוא מספר.

אנשים שהובלו לטיפול רפואי במצב של תת-תזונה קשה או רעב ממושך (למשל אנשים שאבדו ביער תקופה ארוכה, או בעקבות אנורקסיה קשה), היו נוהגים לתת להם, כטיפול חירום כדי לייצב את מצבם, עירוי המכיל גלוקוז. ואולם בעקבות הרעב חסר בגופם, בין השאר, תיאמין. החדרת הגלוקוז מביאה להפיכתו לחומצה פירובית, וזו עלולה "להיתקע" בתאים עקב אי-פעילותו של האנזים פד"ה, ולגרום נזק חמור ובלתי הפיך לתאי המוח. לפיכך, כשלב מקדים לייצוב מצבו של המטופל, יש להחדיר לגופו תיאמין, ורק אז לספק לו גלוקוז.

ויטמין B1, תיאמין, הוא חומר נפוץ למדי, הנדרש בכמות של כמיליגרם ליום – ואילו תקלות חמורות עלולות לחול בחסרונו. ואיזו הזנחה פושעת היא להמעיט בערכו – או בכמות שלו המוספת למזון תינוקות.

ביבליוגרפיה:
כותר: תיאמין לא אמין
מחבר: עצמון, צבי
תאריך: דצמבר 2003 , גליון 64
שם כתב העת: גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה
הוצאה לאור: SBC לבית מוטו תקשורת ולאתר IFEEL