ריבוד חברתי, מבנה פוליטי ואידיאולוגיה בחברה היהודית ערב המרד הגדול : א מחבר: פרופ' אוריאל רפפורט

חזרה3

המידע העובדתי הנוגע לריבוד החברתי, למבנה הפוליטי ולאידיאולוגיה בחברה היהודית בדורות האחרונים שקדמו לחורבן הבית, ידוע למדי ונידון רבות במחקר.¹אומנם ויכוחים חריפים בעניינים שונים בנושא זה מתנהלים בין החוקרים, אך ענייננו כאן יתמקד בנושא ספציפי והוא: ההתאמה, או אי-ההתאמה, בקרב קבוצות שונות באוכלוסיה של ארץ-ישראל, בין מיקומן החברתי, יחסן כלפי השלטון הרומי והאידיאולוגיה שאימצו. היש התאמה משמעותית בין שלושה יסודות אלה? עד היכן היא מגעת? היש גם אי-התאמה ביניהן? אם כן – עד היכן זו מגעת ומה סיבותיה? להלן ננסה להעלות דוגמאות ליחס בין שלושת היסודות הללו ובאמצעותן לתאר ולזהות כמה מן הכוחות הפועלים בחברה היהודית בתקופה הנידונה.

מטבע העניין יש מידה של חשש מפני הכללות מוטעות, מנקודת מבטו של ההיסטוריון לפחות, בשימוש במונחים השאולים ממדעי החברה. אולם, אנו מקווים, שאם נתרכז בעיקר בסטיות ופחות בהכללות, שהן מובנות מאליהן לעתים, נוכל להגיע, מבחינה היסטורית לפחות, למסקנות שיש בהן עניין.

א

בפרק זה נתאר שלוש קבוצות בחברה היהודית, שנמצאה בהן התאמה בין מעמד בחברה לבין האידיאולוגיה שאימצו. שתיים מהן באו מן האצולה – ה"חילונית" שבמרכזה בית הורדוס, וה"דתית" הכוהנית.² הקבוצה השלישית היא תומכי שמעון בר-גיורא שרובם באו מהשכבות הנמוכות.

1. האצולה ההרודיאנית

האצולה ההרודיאנית נראית כקבוצה שיש התאמה מלאה בין מצבה החברתי והפוליטי לעמדותיה האידיאולוגיות. מבחינה חברתית היתה זו אצולה של מעמד (סטאטוס), שנמנתה על בית המלוכה ההרודיאני, ושל ממון, משום שירשה חלקים גדולים וקטנים מן האחוזות המלכותיות ומן האוצרות המלכותיים.³ המוביליות בקבוצה זו היתה כלפי מעלה, ולעתים אף כלפי המעמדות הגבוהים שבחברה הלא-יהודית; גם נישואי פנים לא היו נדירים.⁴

לאצולה ההרודיאנית היתה השפעה פוליטית רבה. זו באה לידי ביטוי לא רק במעמדם של בני המשפחה, שהיו מלכים ונסיכים ביהודה ומחוצה לה (למשל בכלקיס),⁵ אלא גם בהשפעה שהיתה לבני משפחה שלא מלאו תפקידים מוגדרים כלשהם.⁶

קשה לקבוע אם בני המשפחה ההרודיאנית היו בחזקת "ארגון" לשם השגת מטרות מדיניות, אולם נראה כי אחרי תקופה מוקדמת של פירוד ותחרות פנימית, במיוחד, אך לא בלבד, בתקופה שלאחר מות הורדוס,⁷ הושגה מידה ניכרת של לכידות בקרבם. אין אנו שומעים כמעט דבר על מריבות פנימיות בקרבם בתקופה שלאחר מות אגריפס הראשון (בשנת 43 או 44 לסה"נ).⁸

השפעתם של בני המשפחה ההרודיאנית באה להם, בין היתר, מקשרי ידידות אישית או נישואין מחוץ ליהודה וגם מחוץ לחברה היהודית. קשרים כאלה טופחו על-ידם בהתמדה כבר מתחילת התעצמותם בחברה היהודית,⁹ למשל: הידידות בין הורדוס לאנטוניוס; הידידות בין אגריפס הראשון לגאיוס קאליגולה ולקלאודיוס; קשרי הנישואין, בין שתוכננו בלבד, בין שנתגשמו, בין שלום לסילאיוס; בין בתו של אגריפס הראשון, ביריניקי, לבנו של אלכסנדר האלאברך; בין דרוסילה, בת אחרת של אגריפס לעזיז ולפליקס; והנועזים שבין כולם, בין ביריניקי לטיטוס.¹⁰ קשרים כגון אלה היו מקור השפעה בחברה היהודית והפכו את בני בית הורדוס לנציגים ומתווכים בין היהודים לבין השלטון הרומי, הן ביהודה, הן בסוריה והן ברומא גופה.¹¹ אומנם יש לראות את מעמדה של האצולה היהודית במסגרת המינהל הרומי הפרובינקיאלי בכללו,¹² אך גם במסגרת המצומצמת של דיוננו אין זה מפתיע כלל למצוא כמה מבני המשפחה ההרודיאנית פעילים ערב המרד הגדול, כדי למנוע בעדו מלפרוץ (לעיל, הע' 6).

האידיאולוגיה, או השקפת העולם, של קבוצה מנהיגה זו בחברה היהודית תאמה את מעמדה החברתי-מדיני של הקבוצה. היתה זו השקפה שמרנית (שמירת המצב הקיים); היא דגלה בריאליזם מדיני (קבלה ללא-תנאי של השלטון הרומי) וביקשה לדכא תנועות מרדניות ואידיאולוגיות משיחיות;¹³ היא גם שיתפה פעולה עם מגזרים אחרים בחברה היהודית שהיו להם השקפות דומות. במיוחד בולטת בריתה עם האצולה הכוהנית. אומנם לא היה זה שיתוף-פעולה יציב, אך בכל זאת היתה אף תלות הדדית ביניהן. לכך נשוב אחרי דיון באצולה הכוהנית.

2. האצולה הכוהנית

לאצולה הכוהנית היו שורשים עמוקים בחברה היהודית. מעמדה התגבש במרוצת דורות רבים והפך לדומיננטי מלאחר תקופת שיבת ציון, במהלך התקופה ההלניסטית, והגיע לשיאו בתקופת החשמונאים. אולם בתקופה שבה אנו דנים נחלש מעמדה של הכהונה הגדולה והיא איבדה את מעמד הבכורה שלה. היה עליה להתחלק בהשפעה עם האצולה ה"חילונית" (ההרודיאנית), עם הפרושים ועם הנציבים הרומיים, ויוקרתה בקרב האוכלוסיה היהודית התמעטה. מצב זה היה תוצאה של גורמים שונים: מדיניים, חברתיים ואידיאולוגיים.

הורדוס חיסל את בית חשמונאי והעניק את משרת הכוהן הגדול לבני משפחות כהונה אחרות. הוא אף ביטל את דרך ההורשה המסורתית של המשרה והחליפה במינויים תקופתיים שרירותיים מבין קבוצת משפחות כוהנים. דבר זה כמובן החליש את מעמדו של הכוהן הגדול.¹⁴ בהיות סמכות מינוי הכוהנים הגדולים בידי השליט ההרודיאני (הורדוס, ארכילאוס, אגריפס הראשון, הורדוס מכלקיס ואגריפס השני), נוצר יחס של תלות בשליטים ההרודיאנים וחל פיחות במעמד הכוהנים; נכפה גם שיתוף פעולה, מסוים לפחות, בין האצולה הכוהנית לזו ההרודיאנית. ואף-על-פי-כן היתה האצולה הכוהנית אצולה של ייחוס, שכן מֽשרת הכוהן הגדול נשמרה בידי קבוצה לא גדולה של משפחות שהיתה נערצת על האוכלוסיה היהודית באופן מסורתי. כמו-כן ניתן לשער שהמשפחות הללו נבחרו מלכתחילה מתוך משפחות כהונה נכבדות יחסית, כך שגם אם לא נהנו מן ההערצה שהיתה מנת חלקם של בית צדוק, או של החשמונאים, הרי היוו משפחות אלה (ביתוס, פיאבי, קתרוס [קנתרס], קמחית, חנין) קבוצה אריסטוקראטית מובהקת.¹⁵ בנוסף על יוקרתם התבסס מעמדן של משפחות הכהונה הגדולה גם על עושרן הרב. ייתכן שהיו אלה משפחות עשירות עוד קודם להיכנסן לחוג משפחות הכהונה הגדולה, אך יש מקום לומר שעושרן גדל ממענקים שזכו לקבל מידי הורדוס, וכן מניצול מעמדן כאשר החזיקו במשרת הכהונה הגדולה. אין ספק שהכהונה הגדולה היתה משרה מכניסה, ובדרך כלל היו משפחות הכוהנים הגדולים עשירות ואף ניצלו ללא עכבות את העם בתוקף מֽשרתם.¹⁶ המוביליות בקבוצת הכוהנים בכללה היתה מוגבלת, שכן בתקופה זו רווחו בין הכוהנים נישואי פנים.¹⁷ ועוד יותר נמנעה המוביליות כיוון שהאצולה הכוהנית היתה מובדלת מן הכוהנים הפשוטים. אצולה זו, אשר כללה את משפחות הכהונה הגדולה הנזכרות ומספר משפחות מיוחסות נוספות,¹⁸ ביכרה נישואים בתוך החוג המצומצם שלה.¹⁹

לפנינו אפוא קבוצה סגורה, השומרת ומנצלת זכויות-יתר מסוימות (משרת הכוהן הגדול עצמה ומשרות אחדות נוספות במשק המקדש). אולם מצב זה לא מנע עימותים בין משפחות הכהונה הגדולה השונות, שהחלישו את מעמדן המעורער בלאו הכי.²⁰

האצולה הכוהנית היתה מאוימת על-ידי גורמים שונים. האצולה ההרודיאנית, אשר החזיקה בזכות למנותם ואשר החזיקה במשמרת את בגדי הקודש של הכוהן הגדול, בוודאי עירערה את מעמדם. היחסים בין הכוהנים הגדולים לבין עצמם היו מתוחים גם הם, שכן אף אחת ממשפחות אלה לא החזיקה במשרת הכוהן הגדול בזכות מלאה ובלא עוררין ולכן חששה תמיד מתחרות על המשרה מצד בן למשפחה אחרת. בנוסף על כך הם לא היו מקובלים על כל העם. לא זו בלבד שהם היו נתונים להשגחתם הקפדנית של הפרושים,²¹ אף הוכחשה בתוקף זכותם למשרה על-ידי האיסיים/כת קומראן,²² ועמדה זו זכתה לתמיכה מצדדים נוספים. אין זה מקרה שהקנאים, ובכללם יוחנן מגוש חלב, בחרו כוהן גדול בגורל, כאשר הגיעו לשלטון. מעשה זה ביטא כפירה בחוקיות מעמדם של הכוהנים הגדולים הקודמים.²³ (מה היתה השקפתן של סיעות מורדים אחרות, כגון הסיקאריים או אנשי שמעון בר גיורא, אין אנו יודעים.)

מספר סיבות היו להתנגדות זו לכוהנים הגדולים. שנאה ובוז כלפיהם התעוררו בשל תמיכתם בהורדוס וברומאים, ומשום שתפסו את מקומם של החשמונאים מכאן ושל בית צדוק מכאן. זאת ועוד – הם עוררו על עצמם איבה ולעג משום שניצלו ללא נקיפות מצפון את השכבות החלשות²⁴ ומשום המריבות והקטטות המתמידות בינם לבין עצמם. איבה זו לכהונה הגדולה היתה משותפת אפוא לקבוצות שונות, אשר מלבדה לא היה להן הרבה מן המשותף, והיא עירערה בהתמדה את מעמד הכוהנים הגדולים.

כדי להגן על מעמדה בפני אויביה נקטה האצולה הכוהנית מספר צעדים: היא אימצה בדרך כלל עמדות שמרניות והתנגדה למרד נגד הרומאים, לשינויים במבנה החברתי-כלכלי ולכל נגיסה בסמכותם על המקדש; היא אף ניסתה לשפר את מעמדה על ידי האדרת יוקרתו של המקדש.²⁵

אולם לטווח ארוך נכשלה האצולה הכוהנית, בניגוד לבני בית הורדוס, בהשגת מטרותיה ובתאום עמדותיה המדיניות. בעוד שההשקפה המדינית של בני בית הורדוס היתה במידה רבה פרי פרגמטיזם מדיני, היו ידי הכהונה הגדולה כבולות בערכים דתיים ומוסריים, שעניינו את העם בכללו ואשר נגעו להם עצמם. עצם ביצוע תפקידו של הכוהן הגדול היה עניין לאומי כללי והוא עצמו היה מעורב בשאלות של דת ופולחן, שלא היה יכול להתעלם מהן. אפילו כוהנים מושחתים וחסרי מצפון, אוהדי רומא, רודפי בצע וכד', היו רגישים, או לפחות מודעים, לקדושת המקדש ולרגישות הדתית היהודית ולאחריותם כלפיה. מעורבות זו השפיעה על מצב הכהונה הגדולה ותרמה להיחלשותה ולכך שלא עמדה בהתקפות עליה, כפי שעמדו בני בית הורדוס בהתקפות עליהם. אך קודם שנמשיך בתיאור ירידתה ונפילתה של הכהונה הגדולה נצביע על מאמציה להתגבר על חולשתה זו.

הכהונה הגדולה, על אף המוביליות המוגבלת שלה,²⁶ ניסתה לחזק את עמדתה על-ידי קשרים עם האצולה ההרודיאנית,²⁷ הממשל הרומי²⁸ והפרושים. באופן כללי אכן ניתן להצביע על יחסים תקינים בין הכהונה לבין הפרושים²⁹ ובני בית הורדוס, שלא לומר שיתוף פעולה, שבא לידי ביטוי בעיקר בתקופת המרד הגדול.³⁰ בנוסף לכך ניתן להבחין בנסיונות מצד הכהונה הגדולה להשיג גישה ישירה אל הרשויות הרומיות. הדבר בא לידי ביטוי במגעים בין כוהנים גדולים לבין נציבים רומיים,³¹ וכן בשיגורו של יוסף בן-מתתיהו לרומא ובנסיונו המוצלח ליצור קשר עם הקיסרית פופיאה עצמה.³² צעד זה נעשה בלא קשר עם אגריפס השני או אישיות אחרת מן המשפחה ההרודיאנית, ואפשר שהיה מכוון מלכתחילה להשיג גישה ישירה אל "החלונות הגבוהים" של השלטון הרומי.

דרך אחרת לפתח עמדת כוח בלתי תלויה היתה בטיפוח קשרים עם הפזורה היהודית, באמצעות יוקרתו של בית המקדש ובמטרה להאדירה עוד יותר.³³ חשיבות היחסים עם הפזורה ותרומתם למעמדה של הנהגה יהודית בארץ-ישראל, ובכלל זה של הכוהנים הגדולים, עולים ממאמציהם וממעמדם של החשמונאים, של הורדוס ושל אגריפס הראשון במישור זה.

ואף-על-פי-כן לא היתה הכהונה הגדולה יכולה להדוף את ההתקפות עליה, בין היתר משום שחסרה היתה לכידות פנימית. למעמד החברתי והמדיני של הכהונה הגדולה לא התלוותה מסגרת אידיאולוגית הולמת, שדיברה אל הציבור הרחב, או אפילו אל כל חברי הקבוצה. בלא אידיאולוגיה כזו, אף בני הקבוצה עצמם נמשכו אל התורות המשיחיות והלאומיות, שקנו להן אחיזה בארץ באותו זמן.³⁴ בשל מעמדה ותפקידה הדתי והפולחני לא יכלה הכהונה הגדולה להתגבר על הרגישות לקדושת המקדש ועל הקנאה לעבודת הקודש, שהרי היא עצמה עודדה יחס כזה אל כל מה שקשור אל המקדש ואל העבודה בו.³⁵ כתוצאה מכך נוצר בקע פנימי בהתנגדותה למרד נגד הרומאים, כאשר אלעזר בן חנניה הפסיק את הקורבן היומי לשלום רומא והקיסר.³⁶ זאת ועוד – מתוך האצולה הכוהנית יצאו מנהיג הקנאים אלעזר בן שמעון,³⁷ ומנהיגים אחרים.³⁸ לאחרונה הועלתה אף השערה כי השקפות מרדניות, אשר טופחו בקרב חוגים כוהניים אחרי המרד, מילאו תפקיד מסוים במרד בר-כוכבא. אם אכן נכונה השערה זו, הרי שאפשר למצוא את שורשי השקפות אלו עוד במרד הראשון.³⁹

לסיכום, האצולה הכוהנית לא היתה גוף מגובש, בהשוואה לאצולה ההרודיאנית, ולא עלה בידה להגיע לידי לכידות פנימית ואף לא להתאמה בין מצבה החברתי-מדיני לאידיאולוגיה שתהלום אותו. חולשתה הפנימית תרמה לכשלונה לעצור בעד מרד כללי ביהודה. האידיאולוגיות הדתיות-לאומיות היו חזקות דיין כדי לחדור אל חוגי האצולה הכוהנית עצמה ולהשפיע על חלק מחבריה. כך, למרות שבמשך תקופה מסוימת הצליחה קבוצה זו להציב עמדה חברתית, מדינית ואידיאולוגית מתואמת, היא הוכרעה בסופו של דבר בשל היעדר בסיס אידיאולוגי מספיק ובשל אידיאולוגיה שהיו בה סתירות פנימיות.

3. סיעת שמעון בר גיורא

סיעתו של שמעון בר גיורא היא דוגמא להתאמה מקפת בין מעמד לאידיאולוגיה, בקוטב הנגדי של החברה היהודית. ידיעותינו על סיעה זו אומנם מועטות הן ומוגבלות לשנות המרד (70-66לסה"נ), אך די בהן לענייננו כאן.⁴⁰ תומכי שמעון באו מרבדים נמוכים בחברה היהודית, מן העניים – אלה שהיה להם מעט לאבד במרד ובמהפכה, אלה שמתהומות היאוש נסקו אל מרומי התקוות לישועה ניסית. הם היו מאורגנים סביב אישיותו הסמכותית של שמעון, אשר קרוב לוודאי נחשב בעיניהם למשיח,⁴¹ אף כי היה מנהיג צבאי בזכות עצמו ובלא זכות אבות.⁴²

האידיאולוגיה של תנועה עממית זו, שבראשה מנהיג כאריסמאטי, התאימה יפה למקומה במערכת החברתית. אפשר להגדירה כ"שוויונית", כיוון שצידדה בחלוקת רכוש; כמהפכנית, בגלל נכונותה להשיג את מטרותיה בכוח; כמשיחית, בגלל הנהגתה האסכאטולוגית. איבתה, בהשקפה ובמעשה, לכל דבר רומאי או פרו-רומאי נבעה מן האמור לעיל.

בתנועתו של שמעון בר גיורא יש אפוא התאמה בין רקעה החברתי, אופי מנהיגותה, אירגונה, פעילותה והאידיאולוגיה שלה. התאמה זו לא היתה אופיינית למרבית התנועות האנטי-רומיות בתקופה זו.⁴³

לחלקים נוספים של המאמר:
ריבוד חברתי, מבנה פוליטי ואידיאולוגיה בחברה היהודית ערב המרד הגדול : א (פריט זה)
ריבוד חברתי, מבנה פוליטי ואידיאולוגיה בחברה היהודית ערב המרד הגדול : ב
ריבוד חברתי, מבנה פוליטי ואידיאולוגיה בחברה היהודית ערב המרד הגדול : ג
ריבוד חברתי, מבנה פוליטי ואידיאולוגיה בחברה היהודית ערב המרד הגדול : סיכום ומסקנות