משה באמונה הנוצרית ובפולמוס האנטי-יהודי מחבר: אלעזר טויטו

חזרה3

גישת הנצרות אל דמותו של משה ואל פעולתו היתה דו-ערכית כמעט מראשיתה. אישי המקרא, חייהם ומעשיהם היו מאז ומתמיד מופת ודוגמא לחיים נוצריים טהורים. בין אישים אלה תפס משה מקום מיוחד. הוא שימש דוגמה למסירות נפש במילוי תפקיד; הוא פרש מן האשה כדי להיות ראוי להתגלות ה';⁶ קיבל ייסורין למען שמו; נלחם למען החלשים והנדכאים; הירבה להתפלל למען החוטאים וספג בענווה עלבונות אפילו מקרוביו. אין פלא אפוא, שאבות-הכנסייה הציגו את משה כדוגמא לחיקוי.⁷ ברם לבד מן ההיבטים הדידקטיים הללו מצאו אבות-הכנסייה במשה – או לפחות, בכמה ממאורעות חייו ומתכונות אישיותו – טרום-הדמיה (= פריפיגורציה) למושיעם:⁸ לידת משה אפופת מסתורין כלידת ישו, שהרי אפילו שמות הוריו אינם מוזכרים בפרק המספר על לידתו; ביתה של מרים נמלא אור כשנולד ישו, כשם שקרה בלידת משה;⁹ משה וישו הם בנים לשבטים מיוחסים; סבלותיו של משה (כסבלות עבד-ה') מרמזים על סבלות ישו; משה דיבר עם ה' פנים אל פנים, 'ותמונת ה' יביט', וישו היה בן האל; משה נתן תורה לישראל, ישו בא לתבוע את קיומה; מותו של משה היה מסתורי כמות ישו. סיכומו של דבר: משה הוא התגלמות מוטרמת של ישו, והאל עצמו מבשר זאת בפסוק מפורסם: 'נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו' (דב' יח, יח).

במקביל לטיפולוגיה סינתטית זו (ישו = משה) קיימת בנצרות גם טיפולוגיה אנטיתטית (ישו עדיף על משה; ישו כנגד משה).¹⁰ הדיאלקטיקה הנוצרית כאן הגיונית ופשוטה בהחלט. ישו הוא אל ועל כן הוא עליון על כל אדם, ויהי צדיק ושלם כמשה.¹¹ ישו הופיע ברגע היסטורי מוגדר ובישר בהופעתו סיומה של תקופה ותחילתה של תקופה חדשה.התקופה המסתיימת התאפיינה על-ידי החוק שניתן רק לישראל על-ידי משה בסיני, זו 'תקופת התורה'; התקופה החדשה היא תקופת החסד המובטח לכל עמי העולם על-ידי האמונה בישו. הברית החדשה באה תחת הברית הישנה וביטלה את תוקפה. חוק התורה אינו מחייב עוד את המאמינים ומעתה יש לפרשו פירוש סמלני בלבד. סיכומו של דבר: 'ישראל האמיתי', Verus Israel, הם אלה המאמינים במשמעותם הרוחנית של הכתובים ולא אלה שנשארו דבקים במילוליותם.¹²

דילמה זו ביחס למשה ולתורתו, אשר אינה אלא היבט אחד של הדילמה הנוצרית הגדולה ביחס לעם-ישראל וליהדות בכלל, ליוותה את הנצרות לאורך כל הדורות וגדולי חכמי הנוצרים נדרשו לה, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. כלפי פנים – היינו כלפי קושיות שהוצגו על-ידי נוצרים כשרים או כיתות הרטיות, כגון המניכאים, אשר שללו כל ערך דתי-נוצרי מן התנ"ך. כלפי חוץ – היינו כלפי פאגאנים, שרצו לעזוב את האלילות והתקשו לבחור בין הנצרות ליהדות, וכן כלפי היהודים, אשר נלחמו על אמונתם ולעיתים גם ניסו להשפיע על פאגאנים ועל נוצרים. במשך הדורות, לפי צורכי הזמן והמקום ולפי מזגו והשכלתו של החכם הנוצרי, הודגשה נקודה זו או אחרת של הדילמה או אף נוספו עליה נקודות חדשות. מטבע הדברים השתמשו חכמי הנוצרים בדרשותיהם ובוויכוחיהם בחומר המקראי ועיבדו אותו בדרכים שונות. כבר במאה השנייה לספירה הסביר מחבר איגרת בר-נבא, כי שיבור הלוחות על-ידי משה היה אות לביטול ברית סיני,¹³ ואת הרמת ידיו של משה במלחמה בעמלק הבין כטרום- הדמיה לצלוב.¹⁴ הליטורגיה הנוצרית ראתה בהשלכת העץ במי מרה טרום-הדמיה של הטבילה לנצרות.¹⁵ גם העברת ישראל בחרבה פורשה כטרום-הדמיה לטבילה, שכן מצויים בסיפור קריעת ים-סוף כל סממני הטבילה: העם נטבל על-ידי רוח-הקודש (= 'רוח קדים', היא רוח אפו של ה'); הישועה גורמת לאמונה, שנאמר 'ויאמינו בה' ' (שמ' יד, לא) ואחר-כך זוכים המאמינים החדשים לראות את זיו האל, ככתוב 'זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארממנהו' (שמ' טו, ב).¹⁶

יש עוד להזכיר בעניין זה שני חידושים גדולים שחידש אוגוסטינוס. אחד מהם היה הרעיון, כי קיומם הפיסי של היהודים כעם מפוזר ומושפל הוא צורך הנצרות. כן הטעים, בעקבות פאולוס, כי הנוצרים הם צאצאים-ברוח של אברהם דווקא ולא של בני-יעקב.¹⁷

הרעיון הראשון בא ליישב את התמיהה המקופלת בעצם קיומם של היהודים, למרות שדחו את ישו ולמרות שחרב מקדשם. הרעיון השני הוא מעין ביסוס היסטורי לאי-קיום מצוות התורה: מצוות אלו חייבו את בני-יעקב ולא את כל העמים ועל-כן תוקפן מוגבל לבני-יעקב בלבד. משהופיע ישו ופתח את שערי הישועה בפני כל העמים – תם תוקף בחירת ישראל, ומעתה כל בני אברהם-איש-האמונה הם נבחרים. יש כאן מעין דילוג מכוון על-פני ההיסטוריה היהודית במגמה להראות נאמנים לתנ"ך בלי לקבל עול מצוות.

פרט אחר במפעלו של משה הוטעם על-ידי הנוצרים בדרך המשרתת את מגמותיהם. הלוא הוא עניין מסירת התורה לישראל. הנוצרים תיארו את משה כמחוקק¹⁸ וראו בתורה שניתנה לישראל את תורת משה.¹⁹ משקם מושיע גדול ממשה והורה תורה חדשה פג תוקפה של 'תורת משה'. החוק שניתן על-ידי אדם לא היה אלא הכנה לתורה שתינתן על-ידי בן-האל והחוק עתיד אפוא להתבטל.²⁰ (רעיון זה בא לביטוי גם באיקונוגרפיה הנוצרית.²¹) נראה כי מגמה זו היא המבארת את יחסם המיוחד של הנוצרים אל עשרת הדברות: אלה ניתנו מפי ה' עצמו ועל כן תוקפם ממשיך לחייב (פרט למצוות שבת, כמובן) גם אחרי ביטול תוקפה של 'תורת משה'.

בעיקרו של דבר המשיך הטיעון הנוצרי במאה הי"ב את המסורת הארוכה של הדורות הקודמים. ההוראה בבתי-הספר הנוצריים התבססה על הפרשנות המסורתית, וזו היתה אלגוריסטית ביסודה. במאה הי"ב היה ככל הנראה ספר-היסוד של הלימודים הדתיים ה-Glossa Ordinaria ,²² אשר שימש 'לחם חוקם של התיאולוגים של ימי-הביניים', כהגדרתו של ש' ברנר.²³ ספר זה נערך בתחילת אותה מאה על-ידי אסכולה פרשנית, שבראשה עמד אנסלמוס מליאון. ה'גלוסה' חוזרת, בביאוריה לסיפורי משה, כמעט על כל הפרשנות הטיפולוגית, אשר יצאה מבית-מדרשם של ראשוני הנוצרים. משכיל נוצרי שהתווכח עם משכיל יהודי באותם דורות, הציג מן הסתם דעות אשר שאב מן ה'גלוסה'. עדויות לכך מצויות בספרות הוויכוח היהודית לרוב. לפיכך מסתבר, שפירוש סיפורי משה לפי הפשט הוא הדרך הטובה ביותר לדחות את הפרשנות הטיפולוגית הנוצרית, ואמנם הרשב"ם הלך בשיטתיות בדרך זו, כפי שנראה להלן.

ברם לצד זרמים פרשניים שמרניים אלו התפתח במאה הי"ב זרם פרשני פשטי, אשר נציגיו הבולטים הם חכמי סן-ויקטור.²⁴ הוגו מסן-ויקטור, ראש וראשון לאסכולה הויקטורינית, ניסח כללים ברורים לפרשנות פשטית (ad litteram) וגם ניסה ליישם אותם בפירושיו. התמודדות עם גישתו של הוגו מסן-ויקטור ותלמידיו היתה עשויה לשמש אתגר גדול לחכמינו. חכמי סן-ויקטור מעידים במפורש על התייעצויותיהם עם חכמי ישראל שבזמנם. גם הרשב"ם כותב כמה פעמים על פגישותיו עם 'מינים' לשם בירור עניינים מקראיים, אך אין לדעת בביטחון אם נפגש הרשב"ם עם חכמי סן-ויקטור. מכל-מקום הפרשנים מסן-ויקטור, ובמיוחד אנדרי מסן-ויקטור, הציעו לפסוקים בודדים ולעניינים שונים ביאורים, אשר יכלו בלא ספק להתקבל על ליבם של פרשנינו הפשטיים. לעומת זאת, כשדיברו הוגו ותלמידיו על תפיסתם המקראית הכללית, הביעו כמובן תיזות נוצריות מובהקות והעמידו את המשכיל היהודי במבוכה. הוא טען, כי המקרא כולו, ותורת משה במיוחד, שייכים לספירת החוק.²⁵ ההיסטוריה האנושית ידעה שלושה עידנים: הראשון הוא עידן החוק הטבעי; השני הוא עידן החוק הכתוב, היינו עידן תורת ישראל על מצוותיה. ואילו העידן השלישי הוא עידן החסד, שהחל עם הופעתו של ישו ואינו בטל לעולם.²⁶ העידן השלישי אינו פוסל את העידן השני ואינו מבטלו, אלא מממשו, הוא בחינת תכליתו. הילכך העיון הפשטי במקרא הוא לגיטימי, שכן הוא מטפל ביסוד אשר עליו נבנה אחר-כך הבניין המפואר. התיאולוגים הנוצרים סברו, שבתחום זה של ראייה כוללת ורחבה של המקרא תהא ידם על העליונה בכל ויכוח עם יהודים.²⁷

לחלקים נוספים של המאמר:
פשט ואפולוגטיקה בפירוש הרשב"ם לסיפורי משה שבתורה
משה באמונה הנוצרית ובפולמוס האנטי-יהודי (פריט זה)
פשט ופולמוס אנטי-נוצרי בפירוש הרשב"ם