הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חורבן גלות וגאולה


מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - הפסקת הבנייה וחידושה
מחברת: שרה יפת


יד יצחק בן-צבי
חזרה3

הקושי העיקרי מבחינה כרונולוגית נעוץ בסיפור על הפסקת הבנייה בימי כורש וחידושה בימי דריוש, והוא בא לידי ביטוי הן בתחילת הסיפר והן בסופו, כלומר: בשתי הנקודות שבהן מתקשר הסיפר אל הרצף שבו הוא נתון.

כבר הזכרנו לעיל את המאורעות שהובילו להפסקת הבנייה. ראשית התיאור מתקשרת לימי כורש ומספרת באופן כללי על מעשיהם של אויבי ישראל: 'ויהי עם הארץ מרפים ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות. וסכרים עליהם יועצים להפר עצתם כל ימי כורש מלך פרס ועד מלכות דריוש מלך פרס' (עזרא ד ד-ה). בהמשך נזכרים בקיצור מכתב שטנה שנשלח לאחשורוש ומכתב שנשלח לארתחשסתא על ידי 'בשלם מתרדת טבאל ושאר כנותיו' (פסוקים ו-ז). שיאה של המעורבות העוינת בא בתיאור מפורט של ההתכתבות בין רחום בעל טעם ושמשי ספרא ובין ארתחשסתא מלך פרס. התיאור מורכב כך:בפסוק ח באה הצגה של האיגרת; בפסוקים ט-טז מובא נוסח האיגרת;26 בפסוקים יז-כב מובאת תשובתו התקיפה של ארתחשסתא ובפסוקים כג-כד מתוארת הפעולה להפסקת הבנייה.

הקושי הכרונולוגי בולט ביותר: פעולות האיבה של צרי יהודה היו אמורות להתרחש בימי כורש ודריוש, אך הן מודגמות על ידי מכתבי שטנה מימי אחשורוש וארתחשסתא, שמלכו אחרי דריוש. יתר על כן, נאמר במפורש שההתכתבות עם ארתחשסתא, אשר מלך בשנים 423-464 לפסה"נ, היא שהביאה באופן ישיר לידי הפסקת עבודת בית המקדש עד השנה השנייה לדריוש, היא שנת 521 לפסה"נ! אל הקושי הכרונולוגי מצטרפים קשיים ענייניים. איגרת השטנה ומכתב התשובה של ארתחשסתא אינם מתייחסים כלל אל בניית המקדש אלא אל בניית העיר. באיגרת נאמר: 'קריתא מרדתא ובאושתא בנין ושוריא שכלילו ואשיא יחיטו' (את העיר המורדת והרעה הם בונים, את חומותיה משלימים ואת יסודותיה ישימו; עזרא ד יב), ועל כן 'ידיע להוא למלכא די הן קריתא דך תתבנא ושוריא ישתכללון מנדה בלו והלך לא ינתנון' (ידוע יהא למלך שאם העיר הזאת תיבנה וחומותיה יושלמו, מנדה בלו והלך לא יתנו; פסוק יג); ולסיום: 'הן קריתא דך תתבנא ושוריא ישתכללון לקבל דנא חלק בעבר נהרא לא איתי לך' (אם העיר הזאת תיבנה וחומותיה יושלמו, בגלל זאת לא יהיה לך חלק בעבר הנהר; פסוק טז). תשובת המלך עוסקת באותו עניין: 'וקריתא דך לא תתבנא עד מני טעמא יתשם' (והעיר הזאת לא תיבנה עד אשר ממני יינתן צו; פסוק כא).

לכך מצטרף קושי נוסף. בסיפור על חידוש הבנייה נאמר שקמו זרובבל בן שאלתיאל וישוע בן יוצדק והתחילו לבנות את בית האלוהים אשר בירושלים ועמהם נביאי אלוהים המסייעים בידם (ה ב). ההקשר איננו מתייחס כלל לאמירה המפורשת בד כא: והעיר הזאת לא תיבנה עד אשר ממני יינתן צו. לא נאמר ולא נרמז כי הבונים מפירים צו מפורש להפסקת הבנייה, ומצד אחר לא מסופר כי ניתן צו חדש המבטל את קודמו, כפי שמתחייב מן הניסוח של ד כא. היינו יכולים לטעון כי בלהט השפעת הנביאים מתעלמים אנשי יהודה מצו המלך ופועלים נגדו ביודעין. אך טענה כזאת אינה עשויה לחול על הפקידות הפרסית עצמה, ובראשה פחת עבר הנהר. שכן, מיד לאחר חידוש הבנייה מגיעים לירושלים תתני פחת עבר הנהר ופמלייתו, וכדרכם שלל פקידי הרשות, הם שואלים את אנשי יהודה מיד: 'מן שם לכם טעם ביתא דנא לבנא' (מי נתן לכם צו לבנות את הבית הזה; ה ג). המספר ממשיך מיד ואומר 'ועין אלהים הות על שבי יהודיא ולא בטלו המו עד טעמא לדריוש יהך ואדין יתיבון נשתונא על דנה' (ועין האלהים היתה על זקני היהודים ולא הפסיקו אותם עד אשר העניין ילך לדריוש וישיבו איגרת בעניין זה; פסוק ה). נראה כי יחס סובלני מעין זה, ודווקא מצד משלחת רמת דרג כל כך, שבאה לבדוק את הבנייה, מעיד שתתני הפחה לא היה מודשע כלל לקיומו של צו מפורש האוסר את הבנייה. כך מסתבר גם מתוכן ההתכתבות שלו עם דריוש. באיגרת שהוא שולח לדריוש מלכו הוא מספר את סיפורם של זקני היהודים, והעקרון הבולט ביותר בסיפור הוא ההמשכיות, ההדגשה החוזרת ונשנית שאין בבנייה כל דבר חדש! לטענתם,

ביתא די הוא בנה מקדמת דנה שנין שגיאן... להן מן די הרגזו אבהתנא לאלה שמיא יהב המו ביד נבוכדנצר... וביתה דנה סתרה... ברם בשנת חדה לכורש מלכא... כורש מלכא שם טעם בית אלהא דנה לבנא... אדין ששבצר דך אתא יהב אשיא די בית אלהא די בירושלם ומן אדין ועד כנען מתבנא ולא שלים.

תרגום:

הבית היה בנוי שנים רבות מלפני כן... אבל מפני שאבותינו הכעיסו את אלוהי השמים נתן אותם ביד נבוכדנצר... שהרס את הבית הזה... אבל בשנת אחת לכורש המלך,... כורש המלך נתן צו לבנות את בית האלוהים הזה... אז ששבצר זה בא, הניח יסודות בית האלוהים אשר בירושלים ומאז ועד עתה הוא נבנה ואינו נגמר (פסוקים יא-טז).

סיפורם של הזקנים אינו מזכיר כל הפסקה רשמית של העבודה, ובוודאי לא צו מלכותי. תשובת דריוש תומכת בסיפורם של היהודים. דריוש מאשר את קיום הצו של כורש, ומוסיף צווים משלו שיש בהם כדי לתת תוקף מחודש למלאכת הבנייה.

כלומר, כל האישים הקשורים בחידוש הבנייה אינם מודעים לקיומו של צו האוסר אותה במפורש, ובכלל זה הפקידות הפרסית והמלך הפרסי. כמובן, גם כאן היינו יכולים לטעון שכל הנוגעים בדבר ביקשו להתעלם מן הצו; ואולם, אם כך, לשם מה נעשתה הביקורת מלכתחילה? אם נצרף זאת לעובדות שצוינו לעיל – שהסיפור על הפסקת הבניה בפרק ד עוסק בבניית חומת העיר ולא בבניית המקדש, וזמנו מימי ארתחשסתא ולא מימי כורש או יורשו – הרי שכל פרטי הסיפור יבואו על מקומם. הקושי כולו נובע משילובה של ההתכתבות בין רחום בעל טעם וארתחשסתא במקומה הנוכחי, ולא מעצם העניין הנידון בה. מתוך זכרונות נחמיה אנו יודעים כי בניית ירושלים וחומותיה עמדה על הפרק בתקופת ארתחשסתא. בחששות כבדים מבקש נחמיה מן המלך צו 'אשר תשלחני אל יהודה אל עיר קברות אבתי ואבננה' (נחמיה ב ה), וצו כזה אמנם ניתן לו. המאורעות המתוארים בעזרא ד ו-כד קדמו אפוא לנחמיה, ועל רקע זה הוא פועל; אין המאורעות הללו קשורים לבניית המקדש.27 יש לשאול, כמובן, מה הביא את מחבר עזרא-נחמיה לצרף חטיבה זו לכאן, מחוץ למקומה, ועוד נתייחס לכך בהמשך.28 נראה אפוא, כי מלאכת בניית המקדש אכן נתעכבה, אך לא כתוצאה של צו מלכותי, אלא בלחץ הנסיבות הפנימיות, ומכוחן של אותן נסיבות שבה ונתחדשה עד סיומה.

ראייה כזאת של מהלך הדברים מתאשרת מדבריהם ופעולותיהם של נביאי הדור, חגי וזכריה. רוב נבואותיו של חגי מוקדשות לבניית המקדש. את הראשונה בהן, בא' באלול שנת שתיים לדריוש (חגי א א), הוא פותח בדברי תוכחה ופולמוס. תחילה הוא מצטט מדברי העם ואחר כך הוא מגיב. 'העם הזה אמרו לא עת בא עת29 בית ה' להבנות' (שם פסוק ב). מושג ה'העת' הוא בן הזמן, והוא מצוי בספרות המזרח הקדמון כולה. זוהי הנקודה המסוימת בזמן שהיא השעה הראויה למעשה מסוים.30 לדעת אנשי יהודה, שאת דבריהם חגי מצטט, עדיין לא הגיעה העת לבניית המקדש. הציטטה הקצרה אינה מפרטת למה מכוונים אנשי יהודה בדבריהם: להגשמת נבואת ירמיהו על שבעים שנות השיעבוד לבבל, להגשמת נבואת יחזקאל על בניית הבית (ירמיה כה יא ואילך; כט י ואילך; יחזקאל מ-מח), או אולי לשתיהן כאחת? מכל מקום, דבריהם של אנשי יהודה פשוטים: אין השעה כשרה לבניית המקדש. חגי מגיב על דברים אלה בחריפות רבה: 'העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב' (פסוק ד). הוא אינו מגיב על עצם הטענה ואינו מביא ראיות כדי להוכיח כי אכן הגיעה ה'עת'. על פי תגובתו נראה שהטענה כולה בטלה. אין היא אלא תירוץ, העמדת פנים ומעשה צביעות, על מנת לחפות על דאגתם לענייניהם הפרטיים ולא לבניית המקדש.

מתברר אפוא, שחגי תולה בעם עצמו, ולא בגורמים זרים, את האשמה לאי בניית המקדש; יתר על כן, גם העם אינו מצדיק את חוסר המעש שלו בפעולותיהם של כוחות עוינים מבחוץ או בהתערבותם של מלכי פרס, אלא בטענה המבוססת על השקפתו הדתית. עמדה זו מתאשרת מתוך כלל נבואותיהם של חגי וזכריה. שאלת בניית המקדש לכל היבטיה היא שאלה פנימית ולא חיצונית, ואחד ההיבטים החשובים שלה הוא ההיבט הכלכלי.

חגי וזכריה מציירים בצבעים קודרים את השפל הכלכלי באותה תקופה: 'אכול ואין לשבעה שתו ואין לשכרה לבוש ואין לחם לו והמשתכר משתכר אל צרור נקוב' (פסוק ו); וזכריה: 'כי לפני הימים ההם שכר האדם לא נהיה ושכר הבהמה איננה' (זכריה ח י). תנאי החיים משמשים לנביאים אלה רקע ונקודת מוצא לנבואותיהם, ויש בתיאוריהם כדי להעמיד תמונה מדויקת של המציאות. דומה שכל הפגעים של 'יום קטנות' נתרגשו ובאו על עם יהודה: בצורת חמורה, 'על כן עליהם כלאו שמים מטל31 והארץ כלאה יבולה' (חגי א י); יבולים אין בהם כדי מחיה ועבודה שאין עמה כדי לפרנס את בעליה: 'ואקרא חרב על הארץ ועל ההרים ועל הדגן ועל התירוש ועל היצהר ועל אשר תוציא האדמה ועל האדם ועל הבהמה ועל כל יגיע כפים' (שם, פסוק יא). על אלה נוספה כל שורת המגפות שהיבול החקלאי פגיע להן: 'מהיותם בא אל ערמת עשרים והיתה עשרה, בא אל היקב לחשף חמשים פורה והיתה עשרים. הכיתי אתכם בשדפון ובירקון ובברד את כל מעשה ידיכם' (שם, ב טז-יז). זכריה נוגע גם בהיבט נוסף של המצב: אי שקט בדרכים והיעדר ביטחון לנפש – 'וליוצא ולבא אין שלום מן הצר ואשלח את כל האדם איש ברעהו' (זכריה ח י). זכריה, בניגוד לחגי, אינו מרבה לתאר את המציאות הקודרת ומעדיף דברי נחומים לעתיד; אך גם מתוכם עולה תמונת ההווה בכל קדרותה: 'והיה כאשר הייתם קללה בגוים... כן אושיע אתכם' (זכריה ח יג).

עוד נראה בהמשך כיצד מפרשים חגי וזכריה מצב זה ובאיזו דרך הוא משמש להם נקודת מוצא ומנוף לליכוד העם ולהבאתו בסופו של דבר לסיום הבנייה. בנקודה זו יש להדגיש כי על רקע דברי חגי וזכריה נקל להבין את הפסקת הבנייה בדרך פשוטה ביותר. דברי הזקנים לתתני הפחה: 'ומן אדין ועד כען מתבנא ולא שלם' (עזרא ה טז) נעשים מובנים מאליהם. לא עמד לה כוחה של הקהילה בירושלים לסיים את מלאכת הבנייה או אפילו לקדמה כיאות. פגעי 'יום קטנות' חברו נגדם ונצטרפו אל אי השקט ויחסי המתיחות עם יתר תושבי הארץ. מלאכת הבנייה דעכה עד שנעצרה כליל. בכך מגיעים אנו אל אחד ההיבטים המרכזיים בביצוע המעשי של בניית המקדש, והיא שאלת המימון. את בית המקדש הראשון בנה שלמה ומימן אותו מכספו ומאוצרותיו, כחלק מכלל מפעלי הבנייה שלו.32 באותה דרך הלך גם הורדוס.33 כיצד אמורה היתה להיפתר בעיית יסוד זו בתקופת שיבת ציון? שאלה זו מחזירה אותנו אל השלבים הראשוים של בניית המקדש, אשר יידונו עתה ביתר הרחבה.

לחלקים נוספים של המאמר:
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - הגדרת התקופה , המסגרת הכרונולוגית
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - תיאור בניית המקדש בעזרא א-ו
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - הפסקת הבנייה וחידושה (פריט זה)
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - עזרא א-ג לעומת עזרא ה יג- ו ה
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - ששבצר וזרובבל
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - תולדות בניית המקדש
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - מתי הונחו יסודות המקדש
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - הפולחן בירושלים מחורבן בית ראשון ועד חנוכת הבית השני
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - המקדש בראשית תקופת בית שני
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - מקומו של המקדש במחשבת התקופה
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - תפיסת המקדש בישעיה סו א-ב
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - מקדש שבי ציון בפרספקטיבה היסטורית

הערות שוליים:
26. בתחילת האיגרת יש קשיים אחדים. הצגת האיגרת באה בפסוק ח, אך פסוקים ט-י מציגים את הכותבים שנית וביתר הרחבה. פסוק י מסתיים במילת הפתיחה 'וכענת', אך לאחריה, בפסוק יא, באים שוב דברי הקדמה, המסתיימים אף הם במילה זו, 'וכענת'. מכאן ואילך נמשך נוסח האיגרת ברציפות. בפסוקים ט-י ניכרת אפוא מעין כפילות, ונוסח הדברים בהיר הרבה יותר במעבר ישיר מפסוק ח לפסוק יא. מצד אחר – הפרטים המצויים בפסוקים ט-י נראים אותנטיים והגדרתם כתוספת יש בה מידה של שרירות (כך C.C. Torrey, The Composition and Historical Value of Ezra-Nehemiah [BZAW, 2], Giessen 1896, pp. 6-7, ובעקבותיו רודולף, עזרא ונחמיה, עמ' 42, ואחרים). ייתכן אפוא, שחלו שיבושים מסוימים בפתיחת הדברים ונתערבו בהם דברי הפתיחה של המחבר עם דברי הפתיחה של האיגרת. מ' זר-כבוד, ספרי עזרא ונחמיה, ירושלים תש"ט, עמ' 48, טוען שהמחבר קיצר אתהנוסח המקורי 'והשאיר רק אותם החלקים שנראו בעיניו כעיקר'. וראה גם: ויליאמסון, עזרא-נחמיה, עמ' 62-61.
27. דעה זו מקובלת על רבים. ראה, בין היתר: זר-כבוד, שם, עמ' 47 ואילך; רודולף, עזרא ונחמיה, עמ' 44 ואילך; J.M. Myers, Ezra, Nehemiah (AB), New York 1965, p. XXXII; ויליאמסון, עזרא-נחמיה, עמ' 59-56.
28. להלן, עמ' 382-381.
29. החזרה הכפולה של 'עת' היא קשה, והתלבטו בה כל המפרשים; ראה הפירושים השונים לחגי (לעיל, הערות 19, 21).
30. E. Jenni and C. Westermann, 'עת' E. Jenni, (eds.), Theologisches Handwörterbuch zum Alten Testament, II, München 1976, pp. 379-384; J.R. Wilch Time and Event, Leiden 1969.
31. הביטוי 'כלאו שמים מטל' קשה, והוצעו הצעות אחדות לשחזורו: לראות את המ"ם של 'מטל' כדיטוגרפיה ולגרוס: 'כלאו שמים טל'; לראות את המילה כשיבוש הנובע משיכול אותיות ולגרוס: 'טלם'; להניח חילופי אותיות ולגרוס 'מטר'. ראה Biblia Hebraica על אתר, והפירושים לפסוק. ניב דומה, בהיפוך המשמעות, מצוי גם בזכריה ח יב: 'והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם'.
32. בדרך זו מתוארים הדברים בספר מלכים. שלמה הוא הבונה, וכל הקשור למקדש מיוחס לו (ראה מלכים א, ו-ח). תמונה שונה מצטיירת בספר דברי הימים, ובה שני הבדלים עיקריים: (1) כל הנחוץ לבניית המקדש הוכן מראש על ידי דויד ונמסר לשלמה (דברי הימים א, כב א-ה, יד-טז; כח יא-יט; כט ב-ה); (2) גם העם נטל חלק בהבנות למקדש, בהתנדבם 'בלב שלם' (שם, כט ו-ט). ראה גם: יפת, אמונות ודעות, עמ' 199-198, 356-355, 409-407.
33. ראה: יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, טו, יא ג; הנ"ל, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים (תרגם י"נ שמחוני), רמת גן 1966, ה, ה, א.

ביבליוגרפיה:
כותר: מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - הפסקת הבנייה וחידושה
מחברת: יפת, שרה
שם  הספר: תקופת המקרא
עורכי הספר: אחיטוב, שמואל  (פרופ') ; מזר, עמיחי  (פרופ')
תאריך: 2000;תש"ס
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. כרך זה יצא לאור בסיוע הנדיב של מר מנדל קפלן וקרן סי. גי. ובתמיכת קרן הזיכרון לתרבות יהודית, ניו-יורק.