הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > ספרות ושירה > ספרות > סיפורי מיתולוגיהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשית > סיפורי הראשית ומיתוסים מקבילים


האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש - יצירה חתרנית : הפיתוי השני- אשתר וגלגלמש
מחברת: שפרה ש'


על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים
חזרה3

איננה-אשתר

"עלילות גלגמש" מיטיב אולי יותר מכל יצירה מסופוטמית אחרת לתת ביטוי לתפיסת העולם הפרדוקסלית, האוקסימורונית של המסופוטמים; לכישרון המסופוטמי לחיות בתוך סתירות; ונדמה כי דמותה של איננה-אשתר היא הייצוג הבולט ביותר של תפיסת עולם זו.

הפונקציות של האלות במיתוסים המסופוטמיים הן הטלות של מה שנתפס בעיני החברה המסופוטמית כיאה לנשים. הן ממלאות תפקידי נשים לכל דבר, ומגדירות את הפונקציה של הנשי במשפחה, בחברה, בתרבות, בפוליס ובקוסמוס. כך, למשל, כשהן מופיעות בהקשרים משפחתיים הן נותנות תמונה על תפיסת מקומה של האישה במשפחה בעיני המסופוטמים: לידה ואימהות, מסירות, נאמנות ועיסוק במלאכות הבית.47 אולי יותר מכל מעידה על החלוקה הברורה בין תפקידי המינים היא העובדה שנשים דיברו בניב מיוחד ה"אמסל" – "הניב הענוג", ובו נכתבו שירי האהבה והקינות שבהם דוברת אישה.48

יוצאת מכלל זה, המלמדת על הכלל, היא איננה-אשתר, שהיא הדמות הנשית המפותחת ביותר בספרות המסופוטמית. היא אלת האהבה, הפריון והמלחמה, כוכב השחר וכוכב הנשף בפניה האלוהיות, והיא נערה מחוזרת ואישה חושקת ונחשקת בפניה האנושיות. ואולם אין היא מייצגת את חלקה של האישה במשפחה על פי ציפיות החברה; היא אישה בלתי מאולפת. בשירי האהבה השומריים הלא-פולחניים,49 היא מתגלה כנערה שממלאה את כל התפקידים המצופים: היא אינה נענית בקלות לחיזוריו של דומוזי-תמוז, היא אינה ממרה את פי הוריה, והיא ממתינה ככל נערה להצעת נישואין מפתה ואינה עוברת על איסורי החברה. אולם משנתממשו הנישואין היא מסרבת לקבל על עצמה את חובת אשת איש, ואינה הופכת לדמות אם; היא מייצגת בדמותה אספקטים מנוגדים ומשום כך היא מייצגת את כל מה שהוא חריג ושולי; היא המסמן הסופרלטיבי של האחר, וכך היא מגדירה את גבולות החברה המסופוטמית.50 סוד קסמה המיני הרב הוא גם סוד הפחד שהיא מעוררת; ואולי משום כך היא גם אלת האהבה וגם אלת המלחמה; היא נדחקת לשוליים בהיעדר תפקידים משפחתיים מסורתיים. מכאן גם חוסר המנוחה שלה – איננה-אשתר יוצאת למסעות; כך, למשל, המסע לשאול שבו היא עוברת על חוקי האלים; וכך המסע מארך לארידו שבעקבותיו היא גונבת מאנכי, אל מי התהום, את ה-me, רכיבי הציויליזציה האנושית, ומביאה אותם לארך.51 בעצם היא חיה כגבר צעיר, ומייצגת את חציית הקווים הנורמטיביים בין נשים לגברים. היא איום על ההרמוניה החברתית, ואולי גם בכך נעוץ סוד היותה אלת אהבה ואלת מלחמה.

איננה-אשתר היא יוצאת דופן כאלה-אישה גם בפונקציה הקוסמולוגית שלה. אלות-נשים לא מילאו בדרך כלל פונקציות קוסמולוגיות למעט איננה-אשתר, שהיא כוכב שמיים וגם אלת סערה. אף על פי שהיא נתפסת כאלת פריון אין היא ממלאה פונקציה זו במשמעות של אלה המופקדת על הפריון, שכן היא הפריון עצמו. כאלת פריון וכאלת מלחמה היא מתווכת בין עולם האלים המיוצג על ידי המלך, שנתפס גם כאל, לבין האדם שאף אותו מייצג המלך כבן אנוש. המלך, שעליו נשענה הציוויליזציה המסופוטמית כולה, נתון לחסדיה בעת מלחמה: כאשר איננה-אשתר נוטה לו חסד הוא מנצח במלחמה, וכאשר היא זונחת אותו הוא מפסיד במלחמה.52 אך סמכות זו נאצלת עליה מכוחם של האלים הגדולים אנו ואנליל; לה עצמה אין סמכות פוליטית בקרב האלים. הכוחות הפועלים המארגנים את סדרי הממשל והמשטר הקוסמולוגיים והמדיניים הם זכריים בעליל, ואיננה-אשתר אינה נמנית עמהם. כשם שאין לה משבצת בחיים המשפחתיים כך אין לה משבצת בסדר האלוהי המנהיג את העולם.

מדוע מסרב גלגמש להצעת הנישואין של אשתר?

סיפור הפיתוי של אשתר כפי שהזכרתי לעיל, נראה כלא שייך לסיפור המעשה; ואולם הוא אחת האפיזודות המרכזיות בעלילה; הוא נמצא במרכז האפוס ממש, בלוח השישי, ומיד אחריו תתחולל התפנית ביחסו של גלגמש אל המוות עם מותו של אנכידו, והוא ייצא למסע החיפוש אחרי חיי הנצח.

בניגוד לאנכידו, שהתפתה לקסמיה של שמח'ת, אין גלגמש מתפתה לקסמיה של אשתר, אם כי הוא כמעט הסרסור לפיתוי של אנכידו; גלגמש הוא השולח את שמחית לפתות את אנכידו. אשתר מציעה לגלגמש להינשא לה; גלגמש מסרב ומחרף את אשתר בלשון שאינה יאה למלך. אשתר אינה מפתה בוטה כשמחית, אבל יש כאן לשון אירוטית מוצפנת, אולי מרמזת לטקס נישואי הקדש ומזכירה את פזמוני האהבה השומריים ואת המזמור הפולחני לאיננה – שמה השומרי של אשתר:53 "ואל ביתנו תבוא עם ניחוחות הארז" (לוח שישי, שורה 12). אשתר מציעה לו קשר של קיימא ומשתמשת במונחים מתחום הנישואין, "בעלי" ו"אשתך" (mutu, a):
"הָבָה גִלגָמֵש, לוּ חֲתָנִי תִּהְיֵה,
הַעֲנֵק תַּעֲנִיק לִי מְגָדֶיךָ,
לוּ תִּהיֵה אַתָּה בַּעְלִי, לוּ אֶהיֶה אֲנִי אִשְתְּךָ!"
(לוח שישי, שורה 7 ואילך)

הצעת הנישואין של אשתר יש בה סממנים של התנהגות גברית; היא נוקטת יוזמה, מציעה נישואין ומבטיחה מתנות: עוצמה, שלטון, עושר ופריון, כיאה למלך המופקד על הפריון בזיווגו עם אשתר. גלגמש לועג לה כאילו הייתה גבר והיא משיבה מלחמה כגבר, לדעת האריס יש כאן היפוך כפול: האנושי לועג לאלה, ואישה נוהגת כגבר.54 אך הוא מועיד לה סודר זונה.

לא במקרה בחר כאן המספר באשתר כאישה המפתה; מצד אחד היא נתפסה כאישה האולטימיבית, המאיימת בעצם מהותה האירוטית; אבל דמותה של איננה-אשתר קשורה גם ב-me, הלא הם רכיבי הציוויליזציה שהאלים בראו והעניקו אותם לאדם; איננה היא זו שגונבת אותם מן האל אנכי ומעבירה אותם מן העיר ארידו לעיר ארך.55 גם היא, כמו הנשים האחרות ב"עלילות גלגמש", ממלאה כאן תפקיד של סוכנת דעת שגלגמש אינו מטה לה אוזן.

מדוע מסרב גלגמש להצעת הנישואין של אשתר? ניתן היה לשער כי גלגמש השש אלי אתגר ייענה לחיזוריה של אשתר; האומנם האיש אשר סיפורי ח'ומבבה בפי אנכידו: "חמבבה – נשימתו מות", לא הפחידוהו ייבהל מפני גורלם המר של מאהביה הקודמים של אשתר? הסירוב לפיתויי אשתר הוא ראשית מסע הבריחה של גלגמש מגורלו, מפני אימת המוות; זהו ניסיון להימלט מגורלו כבן אנוש: האישה היא החיים – אבל היא גם המוות. הסירוב להיות בעלה של אשתר הוא חלק ממשא הנפש הילדותי להגיע אל הנצח. אולי כדי להבין את סירובו של גלגמש, יש טעם לספר את ראשיתו של סיפור גן העדן השומרי, הפותח את המיתוס השומרי "אנכי ונינח'ורסג". בשורותיו הראשונות של המיתוס מסופר איך האל אנכי, אל מי התהום ישן עם אשתו, נינח'ורסג בארץ דלמון. כברת הארץ זוכה לתארים: טהורה, בתולה, תמה. בתואר מעין זה זוכה גם אשתו הנקראת גם נינסיכילה, שם שמשמעו "הגברת הבתולה". מכאן והלאה תתואר דילמון כגן עדן:
"בְּדִלְמֻן – עוֹרֵב לֹא קָרָא 'קֶרַע',
קִכְלִי לֹא קָרָא 'דָּר-דָר', אָרִי לֹא רוֹצֵץ רֹאשׁ,
זְאֵב לֹא חָטַף טָלֶה,
תַּן לֹא לָמַד לְטְרֳף גְּדִי,
לֹא נוֹדַע חֲזִיר לוֹחֵךְ-שְׂעוֹרִים.
כִּי תִּשְׁטַח אַלְמָנָה לֶתֶת עַל הַגַּג,
לֹא אָכַל עוֹף הַשָּׁמַיִם אֶת הַלֶּתֶת הַהוּא.
לֹא טָמְנָה יוֹנָה אֶת רֳאשָה (בִּכְנָפֶיהָ),
לֹא קָרָא חוֹלֵה עֵינַיִם: 'חוֹלֶה בְּעֵינַי אֲנֹכִי,'
לֹא קָרָא חוֹלֶה בְּרֹאשׁוֹ: 'חוֹלֶה בְּרֹאשִׁי אֲנֹכִי,'
לֹא קָרְאָה שָׁם זְקֵנָה: 'זְקֵנָה אֲנֹכִי.'
לֹא קָרָא שָׁם זָקֵן: 'זָקֵן אֲנֹכִי.'
לֹא רָחֲצָה בְּתּוּלָה בַּמַּיִם, לֹא זָרְמוּ מַיִם חַיִּים בָּעִיר,
לֹא קָרָא אִישׁ צוֹלֵחַ נָהָר: 'הֵי-הֵי.'
לֹא שׁוֹטֵט הַכָּרוּז בִּמְחוֹזוֹ,
לֹא קָרָא שָׁם הַמְּשׁוֹרֵר שִׁירֵי הַלֵּל,
לֹא קָרָא יְלֵל בְּחוּצוֹת הָעִיר."
(אנכי ונינח'ורסג", שורות 30-9)

גן העדן מתואר כאן בשורה של משפטי שלילה בעלי תבנית חוזרת (לדאבוני נאלצתי לשנות את מיקומה של מילת השלילה nu בכמה מן הטורים), כתבנית הפתיחה של מיתוסי בריאה אחדים המתארים עולם בטרם בריאה; הוויית האין, האפס, אינה ניתנת לתיאור אלא במשפטי שלילה; זהו עולם של אחדות הניגודים שאינו ניתן לתיאור במונחי היש. גן עדן הוא עולם של דממה, שאין בו אלימות, ואין בו מחלה, ואין בו מוות, אבל גם אין בו גם חיים; לא קולות של אנשי עמל, וגם לא קול של שירה.

מתבקשת האנלוגיה בין הארץ הבתולה, התמה והטהורה לבין נניסיכילה, "הגברת הבתולה", הזוכה כאן לתואר אשתו ובתו של אנכי. נינסיכילה פונה לאנכי: "מה שוה לי מתנתך?" (אי אפשר שלא להעלות בזיכרון את עכסה בת כלב הטוענת כלפי אביה: "הבה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני ונתתה לי גלות מים" שופטים א', 15). היא תובעת מאת אנכי מים מתוקים, או בלשון אנלוגית היא מבקשת את מימושו של האקט האירוטי. מעניין להזכיר כי בשומרית מציינת אותה מילה גם מים וגם זרע. תור המים, הפריון וצמיחתה של ציוויליזציה אורבנית קשורים במעשה האירוטי.56 אז הופך עולם הדממה לעיר שוקקת חיים; דילמון הופכת לממגורה לחוף עיר הנמל; מכל הארצות השכנות נושאים אליה אבני חן, עצים מובחרים, כלי מתכת, צמר, שמן, בגדי יקר ודגת הים. בקיצור, עולם הדממה הופך לעולם של ציוויליזציה בזכותה של האלה-האישה, ובזכות המעשה האירוטי. כמו במיתוסים אחרים עומדת כאן במרכז האנטינומיה בין עולם התרבות ועולם הפרא, בין הווית החיים והמוות. עולם התרבות, שהאישה היא הסוכנת שלו, קשר במחלה ובמוות; עולם הפרא, הוא עולם שבו בתוליות, ראשוניות, ונצח, אבל עולם נטול חיים. אל הנצח הזה שואף גלגמש להגיע.

הסירוב של גלגמש לאשתר הוא הסירוב לקבל את עצמו כבן אנוש, כבן מוות. אמנם, אשתר היא הקבר, כפי שטוען החוקר אייבוש, אבל לא מפני שהיא מפתה אותו לרדת שאולה, אלא מפני שהאישה בהיותה מעניקת חיים היא גם הקבר; היא עריסת לידתו וגם ערש מותו. לכל אורך תולדות התרבות היא הטיט שממנה נברא ואליה הוא שב; היא האדמה המצמיחה והעפר שבו הוא נטמן; היא כד החרס לאפסון הדגן וגם הסרקופג הטומן את גופו.

גלגמש מסרב לעבור את הטרנספורמציה האנושית, ומשום כך הוא מסרב להצעת הנישואין של אשתר. המשורר נתן אלתרמן, שבעזבונו נמצאו קטעים ממחזה שגיבורו גלגמש, היטיב להבין את הסתירות בדמותה של האישה המוטבעות בה מעצם מהותה, ואת הפונקציה שהיא אמורה למלא בטרנספורמציה של גלגמש מן האמונה האשלייתית בחיי נצח אל קבלת עצמו כבן אנוש – שני שלישים ממנו אדם כזכור – וכבן מוות. התשובה לגלגמש השואף לחיי נצח ניתנת לגלגמש במחזה של אלתרמן לא מפי אנשי מדע ומחקר, ולא מפיו של אותנפישתים (שהיה אמור לקבל במחזה של אלתרמן צורת מחשב, כי "המחשב חי לנצח מפני שאינו חי"), אלא מפיה של אישה, הלא היא שמח'ת: "האישה נפש ראשית היא נוסכת באנכידו בלא יודעין אהבה בגלגמש. התשובה היא לא בשם עולם על לוחות אבן, אלא באהבה בין איש לאישה ובהעמדת צאצאים בחיי החלוף שלו." וכך מבקשת האישה לשכנע את גלגמש לקבל את גורלו האנושי בלשונו של אלתרמן:57
"בּוֹא, גִלגַמֵש אֶל הַתּוּגָה,
בּוֹא אֶל הַצְּחוֹק וְהַדִּמְעָה,
בּוֹא אֶל הָאֹשֶר שֶׁדָּרְכּוֹ סוּגָהּ
בְּשָּׁנִים וּבַמִּלִים וּבַדְּמָמָה
בּוֹא, גִלגַמֵש, שָׁמַיִם
מְחַכִּים, מְחַכֶּה הֶעָפָר,
בּוֹא, זְרוֹעוֹתַי הַשְּׁתַּיִם
מְחַכּוֹת, הַכֹּל הָיָה הַכֹּל עָבַר."
דברי הסירוב של גלגמש לאשתר פותחים בקללה ואחר כך מונה גלגמש את מאהביה ומתאר אתמר גורלם. הוא פותח בשאלות רטוריות:
"[מָה אַתֶּן] לָךְ כִּי אֶקָּחֲךָ (לָאִשָּׁה)?
[האתן לָךְ שָׁמֵן] לַגֵו וּכְסוּת?
[האתן לָךְ] מְנַת-יוֹם וְלֶחֶם?"
(לוח שישי, שורות 26-24)
השמן, הלחם והכסות הם סממני האנוש הבסיסיים בתהליך החונכות של אנכידו. ולא פחות משיש בהם כדי ללמד על אשתר כבת אלים שמתנות מעין אלה אינן יאות לה, יש בשאלות רטוריות אלה כדי ללמד על השואל. אני גלגמש, אשר שני שלישים ממני אל – לא יאה לי לעסוק במתנות של בן אנוש, בשמן, בכסות לגו ובלחם. גלגמש מועיד לאשתר את הרחוב כמקום מושב, כדאי לזכור שאשתר הציעה לו "בית". הוא פונה אליה במונחים של "קח ותן" ואינו מתפתה; אנכידו מתפתה, יודע ומתוודע אל האישה, וגם כשהוא מקלל אותה הוא מדבר עליה במונחים של "רעיה" (אישה) שמשמעו האישה הראשונה השווה במעמדה לבעלה, ולא השפחה).58 גלגמש תולה את סירובו בגורל מאהביה של אשתר; הוא אינו מוכן להתממש בארוס מפני שבן לווייתו הקבוע הוא טנטוס, ו"הביוגרפיה" העשירה של אשתר מוכיחה, כי השניים הם צמד בלתי ניתן להפרדה. כשם שהמוות הוא ממהות האדם ואינו עונש על חטא, כך הארוס הוא ממהות האדם; כל לידה צופנת מוות;59 סיפור אשתר ותמוז, שאותו מאזכר גלגמש ראשון במעלליה של אשתר, הוא הסיפור האירוטי הקלאסי. על כן תמוז הוא האנושי שבאלים; הוא משלם את מחיר הארוס; אשתר מסגירה אותו לשאול, שבה הוא יושב מחצית השנה ואחר כך עולה מן השאול מפני שאשתר אינה אינה יכולה בלעדיו; העולם אינו יכול להתקיים אלא בהתאחדות הניגודים – אבל כל התאחדות פירושה קודם כל שניים. יחסי אשתר ותמוז הם הדגם הטיפוסי ב"נאום" הסירוב והתוכחה של גלגמש; כל מאהביה האחרים שאותם מונה גלגמש הם חתנים שעברו טרנספורמציה מעולם הפרא אל עולם התרבות המאולף: הציפור, האריה, הסוס; ומעולם התרבות אל עולם הפרא: הרועה והגנן.60

האתגרים בפני שליש האדם שבו

גלגמש – גם אל גם אדם – בוראה ציוויליזציה שמסתמלת בחומות ארך האדירות מכוח הדעת האלוהית שבו; בהבדל מאנכידו, אין הוא אינו זקוק לתיווכה של אישה, לידיעת אישה, כדי להגיע אל הדעת במשמעות של ציוויליזציה אנושית על כל רכיביה. מה שאין כן ההתוודעות וההיוודעות – היציאה מגבולות האני, הבחירה במושא אירוטי בן המין השני, ההיוודעות לעצמו, לאנושי שבו, ההתממשות כאדם חי חרף גזרת המוות הטמונה בחי, כל אלה הם אתגרים בפני שליש האדם שבו ובהם אינו עומד. מבחינה מסוימת בריאת אנכידו כיצור בן דמותו, ההיענות של האלים לתפילת בני ארך היא בעוכריו, שכן היא מנציחה את אי בשלותו.

לא במקרה יחסי האהבה היחידים של גלגמש אל בת המין השני הם עם אמו ננסון; עד סופו של הסיפור אינו חורג מן הדגם של נרקיס היווני. כמו כל דמות נרקיסטית הוא בוחר בדומה לו, הבא במקום עצמו ולא במושא אהבה מן המין השני.61 זכות הלילה הראשון יותר משיש בה אקט אירוטי יש בה הפגנה של עוצמה, היא אחד מגילויי הרודנות שלו; ולא במקרה נאבק אנכידו בגלגמש לפתחו של חדר כלולות בטרם ייכנס גלגמש לגבות את זכותו מן הכלה. מי שרואה כאן סיפור של רעות מופלאה – גם הוא לדעתי אינו מדייק; הרע האמיתי הוא אנכידו. ולא במקרה בחלומו של אנכידו, עד כמה שניתן לשחזר את הכתוב בטקסט השבור, אין גלגמש נענה לקריאה: "הושיעני חברי!" עד מותו של אנכידו מתייחס גלגמש למוות התייחסות פילוסופית:
"מִי, חֲבֵרִי, יַעֲלֶה הַשָּׁמַיְמָה?!
הָאַלִּים (לְבַדָּם) עִם שַׁמַשׁ יֵשְׁבוּ לְדוֹר וְדוֹר.
וְהָאָדָם# #קְצוּבִים יָמָיו,
כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה רַק רוּחַ.
וְהֵנָּה אַתָּהּ תִּירָא מָוֶת –
אַיֵּה אֵפוֹא עֹצֶם גְּבוּרָתְךָ?!"
(לוח שני, שורות '-340'345)

ובמקום אחר:
"לוּ יִשְׁתּוֹקֵק לִבְּךָ לְקָרֵב,
בּוּז לָמָוֶת [וּמָצָאתָ] חַיִּים." השוו עם ה'אליאדה' 1987, שיר יב 284 "אף לא שולח גם אותך בקרב, הוא תהילתו של גבר".
(לוח רביעי, שורות 253-252)

עד מותו של אנכידו מתייחס גלגמש אל המוות כהכרח קיומי, וכל מבוקשו לעשות לו שם בקרב. בעוד אנכידו שוכב על ערש דווי מבטיח לו גלגמש, ואינני מוציאה מכלל אפשרות שהטקסט מבקש להאיר כאן את דבריו באור אירוני: "אעשה צלמך זהב אשר לא ישקל מרב" (לוח שביעי, שורה 86). זוהי נחמה עלובה לאיש שזה עתה חזה את מותו בחלומו; כדאי לזכור שאנכידו פתר את כל חלומותיו המסויטים של גלגמש לטובה. אבל בעיקר, וחרף הקינה המופלאה שנושא גלגמש על אנכידו, מה שמטריד אותויותר מכל: "אנכי הלא כמו אנכדו מות אמות?!" (לוח תשיעי, שורה 3). שאלה ברוח זו שמעמידה את האני במרכז חוזרת על עצמה בגרסאות אחדות; כך בתשובת גלגמש לאל שמש המבקש להניא אותו מצאת לנדודיו בחיפוש אחרי הנצח: "אחר אשר עלי שדה התהלכתי, נדדתי, / בלב הארץ אשים ראשי?! / אישן כל השנים?!" וכך בתשובתו לסידורי ולאורשנבי (להלן) הבריחה אל המדבר והטקסים המקדימים אותה כמו: גידול פרא של השער, לבישת עור החיה, יותר משהם סממן של אבלות, הם חלק ממסע הרדיפה אחרי הנצח; גלגמש זונח את עולם התרבות הנתפס כקשור במוות ובמחלה, ויוצא אל עולם הפרא. ועל כן כאשר הוא שב אל הציוויליזציה ממסעו המסתיים במפח נפש, הוא עובר את טקסי החניכה של בן תרבות: הוא רוחץ את שערו, משליך את כותנות העור, סך את בשרו בשמן, ולובש כסות אנושית.

לחלקים נוספים של המאמר:
האשה הדעת והמוות : עלילות גלגמש- יצירה חתרנית
האישה הדעת והמות : עלילות גלגלמש - יצירה חתרנית : מבוא
האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש - יצירה חתרנית
האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש - יצירה חתרנית : האישה הדעת והמוות
האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש - יצירה חתרנית: הפיתוי הראשון-שמח'ת ואנכידו
האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש - יצירה חתרנית : הפיתוי השני- אשתר וגלגלמש (פריט זה)
האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש - יצירה חתרנית : הפיתוי השלישי- גלגמש וסדורי או פונדק ההזדמנות האחרונה
האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש- יצירה חתרנית : האמנם גיבור בעל תודעה טרגית?
האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש - יצירה חתרנית: תפקיד "החזרה העודפת" בהגחכת הגיבור

הערות:
47. ספרות עשירה נכתבה על דמות האישה בספרות המסופוטמית ובחברה בכלל ועל דמותה של איננה-אשתר בפרט. להלן כמה פריטים ביבליוגראפיים נבחרים: Bahrani Z. 2001.
Parpola S. Whithing R. M. 2002; עיסוק באתר Fontaine C.R. 1989: .1160-14
67-91. 135-142: 1976 1993: 1-70 Jacobsen T. Leick G. .Frymer-Kensky T.
234-247, 55-147 :1994. 71-98 :1979 .S.N Kramer. רנן י. 2001: 538-1, 10-8118.
48. על ניב האמסל בשירת האהבה השומרית ועל שירת האהבה בכלל ראו 55-53: 1998 Sefati Y..
49. ראו, למשל, 'אהבה – לאור ירח' עמ' 337 (תרגום ש. שפרה וצפתי י.).
50. על אשתר כ'אחר' הסופרלטיבי ועל אשתר כפרדוכס של ניגודים ראו: Bahrani Z. 2001 141-160.
51. Kramer S. N. 1944: 64-67; Kramer S.N. (1956) 1981: 75-101 קרמר ש.נ. (1960) 1982: 15-7160.
52. ראו, למשל, 'עלילות לוגלבנדה': 3182-16.
53. ראו 'אהבה לאור הירח': 337 שורות 4-446; "נישואי הקודש" בין אידינדגן מלך איסין ובין איננה': 495 שורה 184.
54. לדעת האריס יש כאן היפוך כפוך: האנושי לועג לאלה, ואישה נוהגת כגבר. ראו Harris R. 2000: 126.
55. על הקשר ה'אובססיבי' שבין איננה-אשתר לבין ה-me ראו: Harris R. 2000: 162. וראו גם ההמנון לאיננה של אנח'דואנה שבו זוכים ה-me למקום נכבד: Hallo W. W., Van Dijk J.J. 1968, שורות 18 – ועוד, שבהן היא מכונה "גבירת ה-me".
56. על המיתוסים המסופוטמיים בכלל ועל הקשר הבין ההשקאה והזיוג במיתוסים אלה ראו Kirk 1970: 8-4131.
57. ראו גילולה דבורה 1990, 13, 230. והשוו שירו של נתן אלתרמן 'האישה' – 1957, 283.
58. ב-2.10.1965 העלה תיאטרון: "הבימה" את המחזה 'משפט פיתגורס' שגיבורו הוא מחשב. במאמר "בין סיפרה לסיפור" שצירף אלתרמן לטקסט של מחזה זה מזכיר המשורר את "לוחיות החרס של 'עלילות גלגמש' כאחת היצירות הקדומות ששיקפו 'את התהייה על אין-שחר ואין תכלית' הבאה לידי ביטוי בספרות האבסורד המודרניתW; גילולה דבורה 1990, 10, 145. כפי שהסתבר מתוך העיזבון של אלתרמן התכוון לכתוב תחילה מחזה שגיבורו גלגמש, שחלקים ממנו אכן נמצאו בעיזבון. אחר כך המיר אותו "בימי אור האחרונים", מחזה שגיבורו אורנאמו מלך אור.
לוח שביעי 132. באותו מונח ישתמש אנכידו על דרך השלילה גם כאשר 'יברך' את שמח'ת: "בעבורך תעזב רעיה, אם השבעה" (לוח שביעי 163).
59. ראו Frye N. 1973 (1957): 145, המתייחס אל האדם הראשון כדמות טרגית.
60. ראו Abuch T. הערות 16, 17 לעיל; וגם Kirk G.S. 1970: 132-151.
61. ראו פרויד ז. תשכ"ז, א: 293.
62. השוו את ה'איליאדה' 1987, שיר יב 284 "אף לא שולח גם אותך בקרב, הוא תהילתו של גבר".
ביבליוגרפיה:
כותר: האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש - יצירה חתרנית : הפיתוי השני- אשתר וגלגלמש
מחברת: ש', שפרה
תאריך: דצמבר 2004 , גליון 20
שם כתב העת: על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגית. הפיקוח על הוראת המקרא
הערות: 1. כתב העת מופיע במסגרת יישום מסקנות דו"ח ועדת שנהר.