הסדרי נגישות
עמוד הבית > ישראל (חדש) > תשתיות > מים > מקורות מים טבעיים > כנרת ונגר עילי


אגם הכינרת : מאזן המים, שאיבות ומפלסים
מחבר: פרופ' חיים גבירצמן


יד יצחק בן-צבי
חזרה3

כניסות ויציאות של מים: מים נכנסים לכינרת מכל הכיוונים: מי נהר הירדן (העליון) ונחלים מהגליל והגולן מתנקזים אליה מהצדדים, גשמים יורדים עליה מלמעלה, ומי תהום דולפים לתוכה מלמטה. מים אף עוזבים את הכינרת מכמה כיוונים: הירדן (התחתון) מנקז אותה דרומה, ההתאדות מסלקת מים לאטמוספרה וחלק הארי של המים נשאב במוביל הארצי ובמשאבות אחרות הפזורות סביב האגם. מאזן המים של הכינרת הוא ההגדרה הכמותית של כל אחד מרכיבי הכניסות והיציאות. כדי לייצג את הכניסות והיציאות הממוצעות, מאזן המים מחושב על בסיס רב-שנתי ולא על בסיס של שנה בודדת, העשויה להיות שחונה או גשומה (1993 ,Assouline). המאזן המוצג להלן מייצג את הזרימות האופייניות בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים (השרות ההידרולוגי, 2000), ולאו דווקא את השנים האחרונות שהוחמר בהם במיוחד משבר המים במדינת ישראל. הנתונים המובאים להלן מגדירים את מאזן המים של כל אגן ההיקוות ולא רק של האגם עצמו מכיוון שהם שלובים זה בזה.

מקור המים העיקרי של הכינרת הוא הירדן העליון המקבל את מרבית מימיו משלושה מעיינות גדולים: הדן, שספיקתו הממוצעת 270 מלמ"ש; הבניאס, שהוא בעל ספיקה של 120 מלמ"ש; והחצבני, שאף ספיקתו 120 מלמ"ש. הדן והבניאס נובעים בישראל, והחצבני בלבנון. יובלים אחרים המתנקזים לירדן העליון מוסיפים 130 מלמ"ש, כך שבסך הכול הזרימה בירדן בשנה ממוצעת היא כ - 640 מלמ"ש. מתוך זה הלבנונים משתמשים בעמק עיון ב - 20 מלמ"ש, ישראל שואבת בעמק החולה 140 מלמ"ש (לצריכה בעמק ובגליל העליון), והזרימה נטו אל הכינרת מגיעה ל - 480 מלמ"ש.

כמות המים הכוללת הנאספת בכינרת נאמדת בממוצע ב – 800 מלמ"ש לפי הפירוט הבא (השרות ההידרולוגי, 2000): מהירדן 480 מלמ"ש, זרימה מנחלי הגולן והגליל וממעיינות תת-קרקעיים באגם עצמו כ - 220 מלמ"ש, הטיה מהירמוך כ - 25 מלמ"ש, וגשם ישיר על האגם 75 מלמ"ש. בממוצע רב-שנתי, כמות מים זהה יוצאת מהאגם בכל שנה לפי הפירוט הבא: התאדות לאטמוספרה 280 מלמ"ש, גלישה בסכר דגניה לירדן הדרומי 80 מלמ"ש, וצריכה כוללת של 440 מלמ"ש. צריכת המים מהכינרת נחלקת בממוצע כדלהלן: במוביל הארצי כ - 380 מלמ"ש וצרכנים השואבים ישירות מהכינרת כ - 60 מלמ"ש.

כאמור לעיל, כניסות ויציאות אלו מייצגות את המציאות של סוף המאה העשרים, כשבאגן ההיקוות יש מפעלי מים רבים. לפני כחמישים שנה, לפני התערבות האדם בטבע, זרימת המים באגן ההיקוות הייתה כמובן שונה, אם כי כמות המים הכוללת בממוצע הייתה כנראה זהה. לדוגמה, לפני שהחל ניצול המים במעלה אגן ההיקוות זרמו אל האגם כ - 200 מלמ"ש נוספים (כ- 160 מלמ"ש שנשאבים כיום בלבנון, בעמק החולה ובגליל, וכ – 35 מלמ"ש שנתפסים במאגרים של רמת הגולן לשימוש מקומי). אולם בעקבות ההסכמים עם ממלכת ירדן (דה-פקטו מסוף שנות השבעים), יש להוסיף למאזן את ההטיה מנהר הירמוך לכינרת המסתכמת בעשרות מלמ"ש. אובדן המים לאטמוספרה שונה גם כן ממה שהיה בעבר בגלל ייבוש החולה. ולבסוף, גם היציאות מהכינרת השתנו במשך השנים: בעבר גלשו רוב המים בסכר דגניה דרומה לכיוון ים המלח, ומאז הקמת מוביל המים הארצי הפך הוא מוצא המים המרכזי. השינויים במאזן המים באגן ההיקוות השפיעו על המים הזמינים, שהיא כמות המים הכוללת הנכנסת בפועל לאגם פחות ההתאדות לאטמוספרה.

התנודות הרבות בכמות המים הזמינים בין שנים ברוכות לשנים שחונות ממחישות שמרבית השנים שונות מהממוצע, ולמעשה הסטיות מהממוצע גדולות מאוד. בשנים שחונות מאזן המים בכינרת הוא שלילי, דהיינו שואבים ממנה מים בכמות גדולה יותר מזו הנכנסת אליה. התוצאה היא ירידה בנפח המים האגור בכינרת, או במילים אחרות ירידת מפלסים. בשנים גשומות מאזן המים חיובי, דהיינו יציאות המים מהכינרת פחותות מהכניסות אליה, והתוצאה היא שהאוגר של האגם גדל, או במילים אחרות המפלסים עולים. בשנים יוצאות דופן באופן קיצוני מתרחשים כמובן שינויים גדולים בשני הכיוונים. במשך חמישים השנים האחרונות כמות המים הזמינים בכינרת נעה בין 103 ל - 1,381 מלמ"ש, והיציאות ממנה (גלישה בדגניה וצריכה) נעו בין 170 ל - 1,310 מלמ"ש.

קווים אדומים: בשנים ברוכות הזרימות לכינרת הן בעצמה רבה והאגם מתמלא במהירות. כדי לא לגרום לנזקים בשל הצפת החופים, מאפשרים לעודף המים לגלוש בסכר דגניה ולזרום דרומה לעבר ים המלח. הקו האדום העליון הוגדר ברום 208.9- מ' כדי למנוע את הצפת הרחובות בטבריה, את השדות החקלאיים (בעיקר מדרום לאגם) ואת הרציפים במעגנות. אכן כדי למנוע הצפות גלשו בחורף 1968/9 מהכינרת לים המלח כמיליארד מ"ק של מים, ותופעה דומה התרחשה בחורף 1953/4. באירועים אלו הוחלף בעונה אחת כרבע מנפח המים באגם. חורף עתיר גשמים במיוחד היה בשנת 1991/2, אך הוא לא היה מלווה בגלישת מים כה גדולה בדגניה, מכיוון שבתחילת אותו חורף המפלס עמד ברום מינימלי ומי השיטפונות מילאו תחילה את האגם ורק בסוף העונה היו גלישות.

לעומתן, בשנים שחונות, ובייחוד כשהן באות ברציפות זו אחר זו, המפלסים הולכים ויורדים. כדי למנוע שינויים בלתי רצויים באיכות המים, מקטינים את קצב השאיבה, עד שבמצבים קיצוניים מופסקת השאיבה לחלוטין. הקו האדום התחתון הוגדר כדי למנוע את המלחת האגם וכדי למנוע יצירת תנאי מחסור בחמצן (אאוטריפיקציה) ועקב כך שינויים אקולוגיים באוכלוסיית הצמחים ובעלי החיים (הסברים יבואו בהמשך). המחשבה הייתה שיש "מפלס סף" שממנו ומטה תהליכי ההמלחה של האגם או הפגיעה באקולוגיה הופכים להיות בלתי נשלטים או בלתי הפיכים, ולכן אסור להסתכן ולהתקרב אליהם. לפיכך, בשנים שירד בהם מפלס הכינרת וכמעט הגיע לקו האדום התחתון, צומצמה השאיבה מהכינרת למינימום ההכרחי.

ההבדל בין שני הקווים האדומים הוא רב: רום הקו האדום העליון הוגדר על סמך ידע ודאי על סכנת הצפה, ואילו רום הקו האדום התחתון הוגדר על סמך חשש מסכנות שלא הוכחו. התוצאה הישירה היא שרום הקו האדום העליון נותר בגובה 208.9- מ' במשך שבעים השנים האחרונות, ואילו הגדרת רום הקו האדום התחתון השתנתה פעמים מספר. כשנבנה סכר דגניה בשנת 1932, הוגדר הקו האדום התחתון ברום 212- מ'. בשנת 1981 הוא הונמך לרום 213- מ', בשנת 1999 הונמך שוב לרום 213.3- מ', בשנת 2000 לרום 214- מ', ובשנת 2001 לרום 215.5- מ'. הסיבות לשינויים אלו יידונו בהמשך הפרק.

האוגר התפעולי של הכינרת הוא נפח המים שניתן לאגור באופן תאורטי בין הקו האדום העליון לבין הקו האדום התחתון. לדוגמה, כשהאוגר הפעיל הוגדר בין הרום המרבי של 208.9- מ' לבין הרום המינימלי של 213- מ' (לפני 1999), הוא היה שווה ערך ל - 680 מלמ"ק (כל מטר במפלס האגם שווה ערך לכ – 170 מלמ"ק). מבחינה תפעולית השאיפה היא שבסוף החורף, בפתיחת עונת השאיבה, הכינרת תהיה מלאה, דהיינו שהמפלס יגיע עד לקו האדום העליון. ובסוף הקיץ, בתום עונת השאיבה, המפלס ירד עד לקו האדום התחתון ואפשר יהיה לקלוט כמות מים מרבית בעונת הגשמים הבאה. כיום מנוהלת הכינרת כמו חשבון בנק ובכל חודש יודעים כמה מים נכנסו וכמה יצאו, ועל סמך הניסיון המצטבר מתכננים את המשך השאיבה או ההגלשה בדגניה. הכניסות והיציאות החודשיות של מים מסוכמות באיור 3.5. ניתן לראות בבירור שכניסת המים מתרחשת בעיקר בסוף החורף ובאביב, בחודשים ינואר-אפריל, והשאיבה המוגברת נעשית בקיץ, בחודשים מאי-אוקטובר.

השתנות מפלס האגם במשך הזמן, מאז שהחל המוביל הארצי לפעול ועד היום, מסוכמת באיור 3.6. השינויים השנתיים נובעים מהיחס בין יבולי המים באגן ההיקוות לבין השאיבות מהאגם באותה השנה, וכמובן מהאילוצים המוכתבים מן הקווים האדומים (שיש להם תוקף חוקי). חוץ מהתנודות העונתיות, המגמה הכללית, המוצגת באיור 3.6, היא שהמפלסים עולים ויורדים במתינות ולסירוגין והם תוצאה של רצפים של 4-2 שנים ברוכות או 4-2 שנים שחונות, בהתאמה. עם זאת, מאז שנת 1988 ניתן לזהות מגמה כללית של ירידת מפלסים, חוץ מהעלייה החריפה של חורף 1992, שירדו בה גשמים בכמות כפולה ביחס לשנה ממוצעת. ירידת מפלסים זו נובעת כמובן משאיבת יתר מתמשכת, כשבכל שנה נשאבה מהכינרת כמות מים העולה על "המים הזמינים", והיא מייצגת את התפתחות משבר המים בארץ. שאיבת יתר זו הובילה את מדינת ישראל בעל כורחה לשינוי הגדרת רומו של הקו האדום התחתון פעם אחר פעם.

מאזן מים מפורט של 14 השנים האחרונות (ברגר ושאו, 2001) מראה שהשינויים שחלו לא היו רק תוצאה של תנודות במזג האוויר (תנודות בספיקת הירדן, בספיקת יתר הנחלים, בשפיעת המעיינות ובכמות הגשם הישיר), אלא גם בגלל התפעול השוטף. בולטת במיוחד העלייה ההדרגתית בשאיבת המים הישירה מהכינרת לצריכה מקומית.

ההיסטוריה של מפלסי האגם: פעולות האדם באגן ההיקוות גרמו לשינויים במשטר הזרימה, במליחות המים, בעומס המזהמים ובמפלס המים באגם. בשלב זה נתמקד בהשפעת האדם על מפלסי המים בלבד (התוצאות האחרות יידונו בהמשך). מתברר ששלושה אירועים חשובים השפיעו על היסטוריית המפלסים באגם: הפעלת מפעל החשמל בנהריים בשנת 1932, הפסקת פעולתו של מפעל החשמל בשנת 1948, והקמת מוביל המים הארצי בשנת 1964.

סכר דגניה נבנה בשנת 1932 בקצה הדרומי של הכינרת. הסכר היה חלק בלתי נפרד ממפעל החשמל שנבנה על מפגש הנהרות הירדן-הירמוך, הנקרא "נהריים". הסכר נועד לאגור את מי שיטפונות החורף באגם ולשחררם בקיץ, כדי שניתן יהיה לייצר מהם חשמל לאורך כל השנה. במסגרת זו הועמק אפיק הירדן והתאפשרה זרימת מים אל המפעל ההידרואלקטרי גם במפלסים נמוכים. לפני העמקת האפיק בדגניה, היה מפלס המינימום של האגם בגובהו הטבעי ברום 211- מ'. העמקת האפיק אפשרה לרוקן מהכינרת מים רבים ולהוריד את המפלס עד ל - 214.5-, אולם הקו האדום התחתון נקבע אז לרום של 212- מ'. ההפרש בין מפלס המינימום למפלס המקסימום היה גבוה בזמן פעולת המפעל מכיוון שביקשו לשמור הרבה מים בחורף ולהשתמש בהם בקיץ.

פעולת מפעל החשמל פסקה במלחמת העצמאות, בשנת 1948, ומפלסי המים באגם נשארו גבוהים בדרך כלל. הסכר סייע לוויסות מינימלי של ההשקיה בעמק הירדן. חנוכת מוביל המים הארצי בשנת 1964, המספק את מי הכינרת למרכז הארץ, החזירה את הסכר לתפקוד מלא. הרצון לשמור הרבה מים בחורף כדי להשתמש בהם בקיץ חזר, ואכן המשרעת בין מפלס המינימום למפלס המקסימום חזרה וגדלה.

קראו עוד:

אגם הכינרת : הקדמה
אגם הכינרת : מאזן המים, שאיבות ומפלסים (פריט זה)
אגם הכינרת : זרמים פנימיים באגם
אגם הכינרת : מליחות הכינרת
אגם הכינרת : תהליכי זיהום
אגם הכינרת : ייבוש החולה והצפתה מחדש

ביבליוגרפיה:
כותר: אגם הכינרת : מאזן המים, שאיבות ומפלסים
שם  הספר: משאבי המים בישראל : פרקים בהידרולוגיה ובמדעי הסביבה
מחבר: גבירצמן, חיים (פרופ')
תאריך: 2002;תשס"ג
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. ספר זה יוצא לאור בסיוע: נציבות המים - משרד התשתיות הלאומיות; המשרד לאיכות הסביבה; האוניברסיטה העברית בירושלים; המנהל למשק המים ברשויות המקומיות, משרד הפנים.