פולמוס סמוי בסיפור כיבוש דן (שופטים יז-יח) מחברת: פרופ' יאירה אמית

חזרה3

1. פתיחה

הספרות המקראית לגווניה עשירה בפולמוסים גלויים. מתנהל בה מאבק רעיוני נגד עולם האמונות והדעות שסבב אותה ובמסגרתו היא נוצרה, ובעד עיצוב תפישת עולם חדשה. סוגיה השונים של ספרות המקרא – הספרות ההיסטוריוגראפית וספרות החוק, ספרות החכמה והספרות המזמורית, ולבסוף ספרות הנבואה – הינם בעלי אופי פולמוסי מובהק ולקורא בהם ברור על מה ממליץ מחברו של קטע כלשהו ולמה הוא מתנגד. אולם, מחברי הספרות המקראית לא הסתפקו בפולמוסים גלויים ולצד הפולמוס הגלוי הם השתמשו גם בדרכים של פולמוס סמוי. עיקר עניינו של מאמר זה הוא ביצירת הכלים לגילוי פולמוסים סמויים בספרות המקראית.

הסיפור עליו תודגם תופעת הפולמוס הסמוי הוא סיפור כיבושה של העיר דן. נראה כי לצד הביקורת הגלויה הנמתחת בסיפור זה נגד העיר דן ופולחנה, מהווה הסיפור, בעת ובעונה אחת ובאופן סמוי, גם כתב אשמה חמור נגד בית אל ופולחנה.

2. הפולמוס הגלוי בשופטים י"ז-י"ח

קורא שופטים י"ז-י"ח אינו מתקשה להצביע על הפולמוס הגלוי המתנהל בפרקים אלו נגד משטר ימי השופטים. המתרחש בהר אפרים ופרשת כיבוש העיר דן והקמתה כמרכז פולחני מהווים מקרה פרטי שמדגים את אופיה השלילי של התקופה. מעשי מיכה והלוי ומעשי שבט דן הינם, לדעת מחבר הסיפור, תוצאה ישירה של העדר מלך, והוא מוחה על מצב זה בדרכים שונות.

2.1 העיצוב הישיר. עיצוב הפולמוס נגד משטר ימי השופטים נעשה באופן ישיר על-ידי שיבוץ היגד שיפוטי מטעמו של המספר בנקודות מעבר בפרשה¹.

הפרשה מורכבת משלוש יחידות סיפוריות: א. סיפור הקמת בית אלוהי מיכה (י"ז, א-ה); ב. סיפור מינוי הלוי לכוהן בבית אלוהי מיכה (י"ז, ז-יג); ג. סיפור כיבוש דן והקמת מקדשה (י"ח, א ו-ב-ל)². במעבר מן היחידה הראשונה לשניה מופיע ההיגד השיפוטי בניסוח מלא בעל שני חלקים: "בימים ההם אין מלך בישראל / איש הישר בעיניו יעשה". שיבוץ הפסוק בנקודת מעבר זו מקנה לו גם אופי של סיכום וגם אופי של פתיחה³. מצד אחד, הוא מהווה סיכום ביקורתי למה שסופר לפני-כן, ומצד שני, הוא מהווה פתיחה, הזורעת אור שלילי על מה שעתיד להופיע בהמשך. החזרה על ההיגד השיפוטי בשלב המעבר השני הינה חלקית ומתייחסת רק לחלקו הראשון: "בימים ההם אין מלך בישראל". אולם, קיומה של חזרה, ואפילו חלקית, ועובדת היות ההיגדים סמוכים זה לזה גורמים לקורא לפרש את החלק במשמעות של השלם, והוא מתייחס לאותם ימים של העדר מלך ושל חיפוש שבט הדני אחר נחלה כאל תקופה בה כל איש עשה את הישר בעיניו. גם בנקודת מעבר זו משרת ההיגד החלקי בתפקיד זהה של פתיחה להמשך וסיכום לחומרים שקדמו לו ברצף⁴.

עם זאת, ראוי להדגיש כי המשמעות השלילית של היגד שיפוטי זה נקבעת, למעשה, על-ידי ההקשר. במילים אחרות, אילו החומרים שלפניו ואחריו היו מספקים מידע התואם נורמות מקראיות חיוביות, היתה נטיה לפרש היגד זה כהמלצה למשטר שאין בו מלך. תפישת פסוק זה או חלקו כביקורת שלילית על התקופה נובעת מן העובדה כי התופעות אליהן הוא מתייחס אינן עולות בקנה אחד עם המלצותיו של המקרא במקומות אחרים. לכן, אין לתמוה שהקורא מפרש את ההיגד השיפוטי כביקורת שלילית ישירה וגלויה על המסופר.

2.2 העיצוב העקיף: השימוש באמצעים עקיפים לניהולו של פולמוס גלוי הוא מגוון יותר. לצד המבע הישיר, משתמש המחבר במרכיביו השונים של הסיפור, כדי לשכנע את הקורא, שכל המתרחש בהר אפרים וכל הקשור בדן ובמקדשה הוא שלילי. העלילה והדמויות, התשתית האנאלוגית והלשונית – כולן כאחת תורמות למעשה השיכנוע ולבניית העמדה החד-משמעית של הקורא נגד בית-אלוהי מיכה ונגד עיר הפולחן דן. סביר איפוא להניח, כי אילו חסר היה הסיפור את העיצוב הישיר, וההיגדים השיפוטיים לא היו משובצים במקומם, גם אז היה הקורא מגיע למסקנות שליליות אודות התקופה. אמנם, הראיות למסקנתו היו עקיפות, אך היא היתה בלתי נמנעת.

2.2.1 פיתוח העלילה: השלד העלילתי של הפרשה משרת את תמונת האנארכיה. על ציר העלילה המרכזי – כיבוש דן והקמת מקדשה – שזורות שתי עלילות נוספות: עלילת מיכה ועלילת הלוי. התבוננות נפרדת בכל אחת משלוש העלילות מלמדת כי כולן מסתיימות בניגוד למוסכמות הרצויות: מיכה, שהשתדל כמיטב יכולתו לרצות את אלוהיו – נענש; הלוי, שהלך אחר המרבה במחיר ונטש ערכים של הכרת-תודה ונאמנות – יצא נשכר; ולבסוף, בני-דן, השודדים, ניצחו והשיגו את מטרתם. קשה לראות בהתקדמות כל אחת משלוש העלילות צעידה לקראת סיום שלקחו חינוכי, ונראה שפיתוח זה, שהינו מנוגד לאמות המידה המקראיות, נועד להצביע על מצב של משבר, שתוצאותיו הן התרופפות המוסר ופשיטת רגל של ערכים.

2.2.2 אפיון הדמויות: המספר מציג דמויות שליליות בלבד, שמעשיהן ודבריהן משלימים זה את זה.

מיכה מופיע כדמות שלילית כבר באפיזודה הראשונה: גנב, בונה פסל ומסכה, ממנה את בנו לכוהן. גם כשהוא מתואר כקורבן של גזל, הוא אינו מעורר הזדהות ואהדה, אלא גיחוך (י"ח, כד-כו). מיכה, הזועק על שוד אלוהיו אשר עשה, הוא דמות שאינה מעוררת רחמים. באמצעות מיכה מבקר המחבר את הנעשה בהר אפרים ואת מה שלאחר-מכן הועבר משם לדן.

גם הלוי ובני-דן, שהתגלו בתחילה כקרבנות של נסיבות חוסר פרנסה וחוסר נחלה, מתגלים בהמשך כדמויות שמייצגות עולם של גזל וחס, חומר נאמנות והעדר הכרת תודה. בני-דן, לפי המתואר הם חמרניים⁵, תוקפי חלשים ועובדים לאלוהים גנובים. אפילו מהישג הכיבוש שלהם ניטל הזוהר על-ידי ההדגשה החוזרת, שהעיר היתה שלוה ומבודדה (י"ח, ז, כח)⁶. הלוי, שלא מחה על מעשי בני-דן ועבר מיד לצד החזקים, מואר אף הוא באור שלילי.

אפילו אמו של מיכה, שהבטיחה להקדיש את הכסף לה' ונתנה בפועל רק מאתיים כסף מתוך אלף ומאה, הופכת בסיפור זה לחשודה (י"ז, ב-ד), והגוון השלילי דבק אף בה⁷.

הביקורת השלילית מועברת לקורא רק באמצעות אפיונים עקיפים, שהם מעשי הגיבורים ודבריהם, ולא על-ידי דיווח ישיר מטעמו של המספר. לכן, בסיפורנו, לא ניתן למצוא אפיון שלילי הדומה, למשל, לשמו"א כ"ה, ג: "והאיש קשה ורע מעללים". כך מוצגת השלילה בשופטים י"ז-י"ח לא כאופיים המושרש של הגיבורים, אלא כעניין של מסיבות. התנאים בהם פעלו הגיבורים הם הגורם המרכזי להבנת הדמויות ואופן התנהגותן. בדרך זו משתכנע הקורא כי אם היה שלטון מרכזי, סביר להניח שהדמויות הפועלות לא היו מתדרדרות למעשים ולדברים המסופרים.

2.2.3 המרקם הלשוני: לאורך הסיפור מרבים להופיע ביטויים שלגבי קורא הספרות המקראית הינם בעלי גוון שלילי. "הפסל" (י"ח, יז, כ, ל), "המסכה" (שם, יז, יח) או "פסל ומסכה" (י"ז, כד; י"ח, יד)⁸, וכן: "פסל האפוד" (י"ח, יח)⁹, ו"פסל מיכה" (י"ח, לא) – כולם ביטויים הלקוחים מעולם עבודת האלילים. כך גם לגבי "אפוד ותרפים" או "את האפוד ואת התרפים" (י"ז, ה; י"ח, יד, יז, כ) ו"תרפים" ללא אפוד (י"ח, יח)¹⁰, וכן "אלוהי אשר עשיתי" (י"ח, כד) או "פסל מיכה אשר עשה" (י"ח, לא)¹¹. גם הצירוף "וימלא את יד אחד מבניו ויהי לו לכהן" נושא עמו ביקורת על המסופר (י"ז, ה), שהרי אין מדובר במינוי בעל תוקף חוקי¹². ולבסוף, השימוש בניסוח "איש הישר בעיניו יעשה" נועד אף הוא להאיר את המציאות המתוארת באור שלילי (י"ז, ו)¹³. הקורא קושר ביטויים טעונים אלו עם תוכחות מן החוק ומן הנבואה והוא נוכח לדעת כי מרבית חיצי הביקורת מופנים בראש וראשונה אל הנעשה בהר אפרים, וממילא אל העתיד להיעשות בבית מקדם של בני שבט דן.

2.2.4 המערך ההשוואתי: שתי היחידות הראשונות – סיפור הקמת בית אלוהי מיכה וסיפור שכירת הלוי – מכשירות את המערך ההשוואתי למתרחש ביחידה השלישית – סיפור שבט דן. המערך ההשוואתי משמש זוית נוספת להתבוננות ביקורתית במאורעות המסופרים.

בשתי היחידות הראשונות מגיש המספר תאור מפורט השולל את הפולחן בבית מיכה: הוא מדגיש כי מיכה גנב כסף (י"ז, ב); השתמש בכסף הגנוב לצרכי מקדשו (שם, ג-ד): פיתה את הלוי לשרת בבית אלוהיו (ט-יב); והיה משוכנע בצדקת דרכיו (יג); מן היחידה השלישית מסיק הקורא כי מקדש מיכה נהרס על-ידי בני-דן. מוטיבים אלו חוזרים בשיטתיות ביחידה השלישית, בהתייחסות לשבט דן. האפיזודה השלישית מסתיימת בהזכרת פולחנה של העיר דן (י"ח, ל); בני-דן מתוארים כאן כי ששדדו אביזרי פולחן (שם, יד-יח); כמי שהשתמשו באביזרי הפולחן השדודים להקמת מקדשם (ל-לא); וכמי ששכנעו את הלוי לשרת במקדשם (יט-כ). גם הם חשים עצמם מקופחים והינם משוכנעים בצדקת התנהגותם (כה) עם גלות הארץ חרב גם מקדשם (ל).

מערך השוואתי זה הינו בעל השפעה כפולה: מחד גיסא, הביקורת השלילית על הנעשה בהר אפרים משמשת דרך עקיפה לבקר מזוית נוספת את מעשי שבט דן ולהציגו במקביל למעשיו השלילייים של מיכה; מאידך גיסא, הדמיון בין התנהגות בני-דן לבין מעשי מיכה מהווה שבט ביקורת נוסף על הנעשה בהר אפרים. והתוצאה, שמיכה ושבע הדני או הר אפרים והעיר דן משלימים זה את זה בתגבור הביקורת השלילית.

שילוב שני אמצעי העיצוב:

מסגרת ההקשר השלילית, שהיא תוצאה של מכלול האמצעים העקיפים, נוטלת מהיגדי השיפוט מטעמו של המספר (י"ז, ו; י"ח, א₁) את הגוון הבלתי-מחייב של נתוני רקע, שמדווחים על נסיבות הזמן (בימים ההם אין מלך), המקום (בישראל), ועל ההרגלים לזמן ולמקום (איש הישר בעיניו יעשה). באמצעותם מודרך הקורא להבין פסוקים אלו במשמעות שלילית בלבד. הקורא מקבל, אם-כן, אישורים מסוגים שונים בדבר האופי השלילי של המסופר. הוא אינו צריך להתחבט. בתהליך הקריאה הוא מקבל מספיק ציוני דרך שמחזקים את מסקנתו כי המעשים השליליים שנעשו הן בהר אפרים והן בדן היו אפשריים בתקופה בה לא היה מלך בישראל.

עד הנה ראינו כי פרקים י"ז-י"ח מהווים פולמוס גלוי. הפולמוס הוא גלוי בראש וראשונה משום שהקורא יודע מהו נושא הפולמוס, וזאת גם כאשר אמצעי הפולמוס הם עקיפים. נשאלת איפוא השאלה: מהו הפולמוס הסמוי בפרקים אלו וכיצד הוא מעוצב.

3. מהו פולמוס סמוי וכיצד ניתן להימנע מן הסכנות הנלוות לגילויו

סיפורים שיש בהם פולמוס סמוי הינם סיפורים שבדרכים מרומזת בלבד (= סמנים) ולא בדרכים ישירות ננקטת בהם עמדה בנושא כלשהו, שקיימות לגביו דעות שונות בספרות המקרא (= עילת פולמוס). אחד המסרים החשובים של סיפורים אלו הוא הגינוי הסמוי או ההמלצה הסמויה.

הסכנה בהגדרה זו היא: היותה פתח לאין סוף של פרשנויות, שפעמים עשויות להתרחק מן המשמעות המובנת בסיפור. לכאורה, יכול כל קורא לטעון כי לדעתו סיפור כלשהו, בצורה שאינה מפורשת, מתפלמס גם עם תופעה סמויה זו או אחרת... במילים אחרות, הסכנה האורבת בפתח מציאת הפולמוס הסמוי היא מתן דרור לשפע הבלתי נדלה של רעיונות פרשניים ואימוץ פרשנויות, שיותר משהן מבארות את הכתובים הן דורשות אותם. כדי להימנע, עד כמה שהדבר ניתן, מסכנה זו – וכידוע, אין מנוס ממנה גם בעולם הפרשנות העוסקת בגלוי ולא בסמוי – ציינתי שהמחבר מכוון לאותה תופעה באמצעות סמנים שונים, משמע, עיצובו של פולמוס סמוי אינו יכול להתבצע באמצעים ישירים, אלא באמצעים עקיפים בלבד. בנוסף לכך ציינתי שאותה תופעה היא עילת פולמוס בחומר מקראי נוסף. נמצא כי חובת פרשן, הטוען כי בסיפור כלשהו נמצא פולמוס בחומר מקראי נוסף. נמצא כי חובת פרשן, הטוען כי בסיפור כלשהו נמצא פולמוס סמוי, להצביע על קיומן של מספר תופעות, ששילובן כחלק מן המארג של הסיפור נועד לרמז לאותה תופעה; כמו-כן, טענת הפולמוס צריכה להתבסס על כתובים אחרים מן המקרא, שמעידים באופן גלוי כי הנושא הנדון היה שנוי במחלקות בתקופה כלשהי.

יתירה מזאת, כדי להיות משוכנעים שהפירוש הפולמוסי-סמוי, שניתן ליחידה כלשהי, אינו המצאתו הפרועה של פרשן מאוחר, שמעוניין לכפות על הטקסט פירוש שתואם את זמנו, רצוי הפרשן ימצא תימוכין לנושא הפולמוס במסורת הפרשנית. הגבלה אחרונה זו נועדה אף היא להבטיח כי הפירוש יהיה נאמן למסורת הפשט ולא יגלוש על גלי הדרש.

עד הנה נוכל, איפוא, לסכם, כי כדי שהכתוב יתפרש גם כפולמוס סמוי, יש להעמידו במבחן ארבעה השיקולים הבאים:

1. הימנעות מאיזכור מפורש של התופעה אותה מעוניין המחבר לגנות או עליה הוא מעוניין להמליץ.
2. קיומם של סמנים, ביניהם אף זרויות או קשיים באמצעותם מכוון המחבר לפולמוס, ולכן למרות אי-ההזכרה המפורשת של נושא הפולמוס מוצא הקורא מספיק ציוני-דרך לגלותו.
3. עדות חומר מקראי נוסף על קיומו של פולמוס גלוי בגין אותה תופעה.
4. מציאת הנושא הסמוי של הפולמוס במסורת הפרשנית.

4. פרקים י"ז-י"ח הינם פולמוס סמוי כנגד בית-אל

הפולמוס הסמוי הקיים בפרשתנו הוא נקיטת עמדה בשאלת מעמדה הפולחני של בית-אל. גלוי וידוע כי בית אל אינה נזכרת בסיפור זה ולו ברמז קל שבקלים. נבדוק עתה באיזו מידה עומדת הנחת הפולמוס הסמוי במבחן שלושך הקריטריונים הנוספים שמניתי לעיל.

4.1 סמני הפולמוס: הסמנים, משמע, האמצעים העקיפים המרמזים לבית-אל בסיפורנו, הם רבים:

4.1.1 העדפת שם חבל-ארץ על שם מקום מסויים: ארבע פעמים נזכרת בפרשה זו העובדה שבית-מיכה שכן בהר אפרים (י"ז, א, ח י"ח, ב: יג), והקושי הוא מדוע העדיף המחבר להזכיר את שם חבל הארץ על ציון שמו המסויים של המקום. שאין זה מנהגו של המספר המקראי יודעים אנו על-פי נטייתו להזכיר ציונים טופוגראפיים מקומיים, שלפעמים הינם מאוד מדוייקים. מעין אלו מוצאים אנו, למשל, בשופטים י"ג, ב; כ"א, יט, ועוד¹⁴. יתר-על-כן, במקרה המסויים של סיפורנו אין כלל ספק שמגורי מיכה לא היו בית בודד על הר, אלא מקום ישוב עם בתים לידו (י"ח, יד, כב). ישוב זה שכן בהר אפרים, צפונית לקרית יערים (י"ח, יא-יג) ודרומית לליש (י"ח, יד, כח-כט). והנה, למרות כל הציונים הניתנים, שם המקום עצמו אינו נזכר ונראה שאין הדבר מקרי¹⁵.

4.1.2 הר אפרים כשם נרדף לבית-אל: במספר מקומות במקרא נזכר הר-אפרים, כנראה, כשמה הנרדף או הנוסף של בית-אל. כך למשל, בירמיהו ד', טו משמש הר-אפרים כתקבולת נרדפת לעיר דן. בסמוך להר-אפרים נזכרת התיבה "און" וידוע הקשר של מקום סמוך וביקורת אפשרית בין בית-אל ובית-און¹⁶. סביר איפוא להניח שהר-אפרים הוא במקרה זה שמה הנרדף של בית-אל¹⁷. אם נכונה טענה זו, הרי הזכרת הר-אפרים בהקשרים מסויימים יכולה היתה לעורר בלב הקוראים את זכרון בית-אל.

4.1.3 בית-אלהים ובית-אל: הצירוף בית-אלוהים, המופיע בשופטים י"ז, ה. נמצא שתי פעמים נוספות במקרא דווקא בהקשר לסיפור הדורש את שמה של בית-אל וקובע את קדמות קדושתה: בראשית כ"ח, יז, כב. כמעט בכל שאר המקומות שצירוף זה נזכר, צמודים לו ה"א הידיעה או כינויי קניין¹⁸. לכן, נראה כי ניסוח שמבליט את הצירוף בית-אלוהים נועד לרמוז לקשר עם בית-אל, במיוחד כאשר המדובר בבית-אלוהים בהר-אפרים.

4.1.4 בית-אל כגרורה הקשרית של דן: אתרי הפולחן של בית-אל ודן קשורים זה לזה מאז עליית ירבעם הראשון לשלטון, וניתן ללמוד על כך ממל"א י"ב, כו-לג. הזכרתן זו לצד זו חוזרת גם במל"ב י', כט¹⁹. עם זאת, על מרכזיותה של בית-אל ועל עליונותה הפולחנית ניתן ללמוד גם מן העובדה שהיא היתה 'מקדש מלך' (עמוס ז', יג), וגם משום שהיא שימשה רקע וסמל לתאור חטאי ממלכת הצפון²⁰.

4.1.5 עגלי גן ובית-אל: השימוש בצירוף "פסל ומסכה" בסיפורנו מזכיר את הצירוף "עגל מסכה". כך נוצר הקשר הנוסף בין פסל מיכה, שהועתק מהר-אפרים (= בית-אל) לגן לבין העגלים שירהעם הציב דווקא בשתי ערים אלו: דן ובית-אל²¹.

4.1.6 מינוי כוהנים: מינוי כוהני במות, בבית-אל במיוחד ובאתרי במות נוספים, נזכר במל"א י"ב, כו; י"ג, לד. קיים מגע לשוני הדוק בין תאור מינוי הכוהנים בממלכת ירבעם (מל"א י"ג, לג) לבין מינוי הכוהנים על-ידי מיכה (שופטים י"ז, ה, יב). בשני המקרים מבליט המספר את המעשה הלא-חוקי על-ידי שימוש בביטוי הרשמי "למלא-יד". יתירה מזאת, מפרקים י"ז-י"ח עולה כי לוי כיהן בהר אפרים זמן קצר ביותר והכוהנים ששרתו בבית-אלוהי מיכה לפני הגעת הלוי, וכנראה גם אחרי הסתלקותו, היו כוהנים ש"החפץ מלא את ידם", בדומה לכוהנים שמונו על-ידי ירבעם. המגע ההדוק בין מעשה מיכה לבין מעשה ירבעם מחזק שוב את הקשר עם בית-אל ודן, בדומה לקשר בין פסל מיכה ופסלי ירבעם.

4.1.7 מצג רחב: בפרשתנו בולטת אף זרות מבנית. פתיחת הפרשה בנתוני מצג מפורסם היא תופעה יוצאת דופן בסיפור המקראי²². ראינו כי הפרשה מורכבת משלוש יחידות סיפוריות: שתיים קצרות (י"ז, א-ה, ז-יג) ושלישית ארוכה (י"ח, א ב-ל), כאשר שתי הראשונות מהוות נתוני מצג לשלישית. הן מספקות לקורא מידע מקיף, העוסק בבית האלוהים בהר-אפרים. מצד אחד ממלאות שתי הפרשיות המקדימות אחר התפקיד הרגיל של מצג, משמע: הצגת הדמויות, מתן פרטים על מקום ההתרחשות ועל נתונים הרגליים לעולם הדמויות. אולם מצד שני, בולטת העובדה שיחידת פתיחה זו, המשולבת משני סיפורים עצמאיים הינו מצג ארוך במיוחד²³. באופן היפותיטי ניתן היה לצמצם את רוב המידע הניתן במסגרת המצג ולתמצתו ב-י"ח, ד. במקום לנקוט בלשון הסיכומית "כזה וכזה עשה לי מיכה", יכול היה המחבר להרחיב את דברי הלוי בשיטת ההבטה לאחור (flash back) ולצמצם את נתוני המצג לדיווח מזערי. במקרה זה, ניתן היה לוותר על כל פרק י"ז ולפתוח ישירות בפרק י"ח. הקורא כבר היה משלים את הפרטים החסרים לו להבנת העלילה, כפי שהוא נוהג לעשות בסיפורים מקראיים רבים²⁴. נראה איפוא כי לקיומה של מסגרת מצג רחבה, המעובדת כשתי פרשיות עצמאיות, נועד תפקיד שמעבר למתן נתוני רקע. צמצום שתי היחידות הראשונות היה מכווץ את המתקפה על בית אלוהי מיכה בהר-אפשרים וממקד את התעניינות הקורא בגורלו של שבט דן ובמקדשו. הרחבת המצג נועדה איפוא להפנות את תשומת לבו של הקורא לעיר בהר-אפרים שהיתה מקור הרע או ראשית החטא. נמצא שהרחבת המצג היא זרות מגמתית, שמכשירה את התשתית לקיומו של מערך השוואתי בין הפולחן בהר-אפרים (= בית-אל) לבין הפולחן בדן.

4.1.8 סיכום: עד הנה ראינו כי בית-אל אינה נזכרת במפורש בפרקים אלו, אך סמנים לשוניים והקשריים (הר-אפרים, דן, פסל ומסכה, בית אלוהים, למלא יד) לצד זרויות מבניות (מצג רחב) ועיצוביות (אי-הזכרת שם המקום) מכוונים בדרכים שונות לבית-אל כמרחב ההתרחשות, אף אחד מן הסמנים שהוזכרו לעיל אינו מהווה ראייה מוחלטת, אך בהיצטברותם יש משום אישוש להשערה כי בית-אל היא עירו של מיכה בהר-אפרים.

4.2 בית-אל כמושא פולמוס במקרא: בספרות המקרא זוכה בית-אל הן למסורות המצביעות על קדמות קדושתה והן לגינוי חריף על תפקידה ההיסטורי. בית-אל מהווה, איפוא, עילת פולמוס. מחד גיסא, המסורות הפולחניות של בית-אל מהווה, איפוא, עילת פולמוס. מחד גיסא, המסורות הפולחניות של בית-אל מעוגנות בתקופת האבות (בראשית י"ב, ח; כ"ח, י-כב; ל"א, יג; ל"ה, א-ו; הושע י,"ב, ה). אולם, מאידך גיסא, כבר הספרות הקדם-דברימית וכן הספרות המושפעת מספר דברים מדווחות על פולמוס ומאבק גלוי נגד הפולחן שהתנהל בעיר. הושע קרא לעיר "בית-און" (ד', טו; ה', ח; י', ה וראה גם י', ח) ויצא בגלוי נגד פולחנה. בית-אל מופיעה כנושא בולט במתקפתו הפולחנית של עמוס (ג', יד; ד', ד; ה', ה וראה גם ז', י, יג). בהיסטוריוגראפיה המשנה-תורתית מייצגות בית-אל לצד דן את פולחן העגלים (מל"א י"ב, כח-לג; י', כט), כאשר פולחנה של בית-אל זוכה לגינוי מיוחד (מל"אתי"ג; מל"ב כ"ג, טו). יתר-על-כן, המקרא מעיד כי המאבק בפולחנה של בית-אל המשיך להתקיים גם אחרי החורבן והגלות של ממלכת ישראל הצפונית. מל"ב י"ז, כח מלמדנו על מעמדה המרכזי של העיר כאתר פולחני לאחר הגלות, וסיוע לטענה זו ניתן אף למצוא בתאור הרפורמה של יאשיהו (מל' כ"ג, ד, טו, יט) וההדגשה כי האתר הפולחני של בית-אל טומא בעצמות מתים. גם ירמיהו ראה בבית-אל סמל לעבודת הפולחן של ישראל הצפונית (ירמיהו מ"ח, יג). מציאות דו-ערכית זו של עיר מקודשת שפולחנה מגונה מבהירה כי בית-אל היתה עילת פולמוס בספרות המקרא.

4.3 ההתייחסות לבית-אל במסורת הפרשנות של פרקים י"ז" י"ח. כבר במסורת המדרש יש נטיה לקשור את מיכה עם בית-אל או עם דמויות או ארועים הקשורים בבית-אל. במסכת סנהדרין מזוהה מיכה עם נבט, אביו של ירבעם בונה העגל²⁵. לפי מדרש תנחומא, מיכה הוא שעשה את העגל בדור המדבר²⁶. באלפא ביתא דבן סירא מזוהה מיכה עם הנביא הזקן מבית-אל (מל"א י"ג, יא-לב)²⁷. רש"י, בפירושו לסיפור כיבוש בית-אל בשופטים א', כב, נסמך אף הוא על מדרש תנחומא וכורך את מיכה בסיפור כיבושה של העיר²⁸. ההתייחסות לבית-אל בפרשנות המודרנית נעשית אם באמצעות הזיהוי של הר-אפרים עם בית-אל או באמצעות קישור פסל מיכה עם עגלי ירבעם²⁹.

נוכל איפוא לסכם כי מאז ימיהם של חז"ל ועד ימינו נמצאו פרשנים שהצביעו על קשר הדוק בין פרשתנו לבין פולחן בית-אל, למרות העובדה שהעיר אינה נזכרת באופן מפורש לאורך הפרשה.

5. מדוע פולמוס סמוי?

הפולמוס הסמוי מהווה אמצעי עקיף, שנוטל מן המסופר את ההתנגדות הראשונית, שמטבעו פולמוס עשוי לעורר, אך יוצר משקע מצטבר אצל הקורא, שמטרתו לנווט עמדות. הפולמוס הסמוי דומה לטפטוף עדין, שהזלפתו המצטברת יוצרת רקע נאות לקראת המשך המסופר. כך בונה המחבר אוירה שלילית בכל הקשור לבית-אל ולפולחנה³⁰.

נראה כי תפקיד סיפורי פולמוס אלו בתקופת חיבורם היה להשפיע על קהל שומעיהם. העדפת ירושלים על-פני ערים אחרות, כמו למשל, בית-אל, שהיה לה רקע של מסורות היסטוריות עתיקות, היה תהליך ממושך ומאבק קשה, שכדי להכריע בו, היה צריך להשתמש בסוגים שונים של מתקפות, שכללו גם את הפולמוס הגלוי וגם את הפולמוס הסמוי. יתרונו של האחרון הוא דווקא בגישתו העקיפה, שפעמים כוח שכנועה גדול יותר³¹. מלבד תכלית השיכנוע סביר אף להניח שלפולמוס הסמוי היתה גם פונקציה צנזוריאלית, ובעתות מסויימות מחשש אוירה עויינת 'הורד הפולמוס למחתרת' והפך לסמוי.

שאלה נוספת היא: מדוע יש לתקוף את בית-אל בפולמוס סמוי כשקיימים נגדה פולמוסים גלויים. התשובה לשאלה זו קשורה הן בתכלית של פולמוס זה והן בזמן כתיבת הסיפור. מקובל להניח שסיפור זה נכתב לאחר גלות דן (732 לפסה"נ), או גלות ישראל הצפונית (722 לפסה"נ)³². וכבר צויין שגלות ישראל לא פגעה במרכזיותה הפולחנית של בית-אל, זו נפגעה, כנראה, רק עם הרפורמה של יאשיהו (622 לפסה"נ), ולכן סביר להניח שסיפורנו נכתב בשלב הביניים שלאחר חורבן דן ולפני מעשיו הגלויים של יאשיהו. בתקופה זו זכתה דן החרבה לגינוי גלוי, ואילו בית-אל הפעילה והמקודשה – לגינוי סמוי. לא זו בלבד שהפולמוס הסמוי שימש כלי נוסף בעימות עם עיר-הפולחן בית-אל, אלא שייתכן כי ההזדקקות לכלי זה מצביעה אף על מציאות של חשש מניהול מתקפה גלויה.

6. סיכום

מטרתו של ניתוח זה להראות כי פרקים י"ז-י"ח נושאים בחובם ביקורת קשה על פולחן בית-אל, קשה אף מזו המופנית נגד מקדש דן³³. לפי סיפורנו, הפולחן בדן נוצר בהשראת בית-אל, משמע, בית-אל היא היא ראשית החטאת לבית ישראל. המחבר העדיף לא להזכירה בשמה ולנקוט בשיטת הפולמוס הסמוי מטעמים צנזוריאליים ו/או אופקטיביים.

לסיום אציין, כי השימוש בפולמוס סמוי אינו מאפיין רק את סיפורנו אלא הוא חוזר במקרא, ובמסגרת זו נסתפק ברמיזות בלבד. בסיפור בוכים (שופטים ב', א-ה), שגם הוא – כפי שעולה מתרגום השבעים לפסוק א – מתייחס לבית-אל, חוזר השימוש בפולמוס סמוי³⁴. גם סיפור העקידה (בראשית כ"ב, א-יט), שאינו מזכיר את שם המקום, וסיפור הפגישה בין מלכיצדק מלך שלם (ולא ירושלים! שם, י"ד, יח) מאמצים אמצעי זה של פולמוס סמוי כדי לקשור את ירושלים עם מסורת האבות הקדומה. סיפור פילגש בגבעה מפעיל את טכניקת הפולמוס הסמוי נגד שאול וביתו, ועוד. נכון הוא שכל רמיזה שהוזכרה ראויה לדיון מפורט או למאמר נפרד, שיפרט את מערכת הסמנים בכל אחד מן הסיפורים, את עילת הפולמוס, את ממצאי המסורת הפרשנית ואת מגמת הפולמוס. עם זאת, נראה כי יש בכחם של איזכורים רומזים אלו ליצור את התחושה ששופטים י"ז-י"ח אינו מקרה בודד של סיפור שעוצב בו פולמוס סמוי.