|
|
 |
שפת הדיבור של היהודים האשכנזים בגולה. בדורות האחרונים היתה היידיש לשונם של רוב היהודים במזרח אירופה ובמרכזי הגירה מחוצה לה, בייחוד ביבשת אמריקה.
יידיש צמחה בימי הביניים מתוך ניב גרמני, שנתמזגו בו יסודות מלשונות שונות, בעיקר עברית, וכן לשונות סלאביות, כדי לשון עצמית. נוצרה בה ספרות מיוחדת, הן ספרות קודש והן ספרות חול, שהגיעה למרום התפתחותה בדורות האחרונים. השימוש בה במשך דורות בפי המוני היהודים החדיר בה רוח יהודית מובהקת בביטויה ובסיגנונה. היא שפה עסיסית, תוססת וגמישה שהצמיחה פולקלור עשיר ומגוון (שירים, סיפורים ופתגמים עממיים).
הלשון היידית משתמשת לכתיבה באותיות עבריות, שכמה מהן משמשות כאימות קריאה בדומה לכתב הלאטיני. כך מציינת האות אלף את הפתח או הקמץ והאות עין את הסגול. תעודות עתיקות ספורות כתובות ביידיש כבר נמצאו בגניזת קאהיר, בכללם כתבי יד שהועתקו בשנת 1382. בין הידיעות הראשונות על הדיבור בה גס עדותו של ר' שלמה לוריא (מהרש"ל) במאה הט"ז, כי "במדינות פולין מדברין לשון אשכנז גסה".
במאה הט"ז פותח גם ניב ספרותי בשם "טייטש", שמקורו בתרגום ספרי הקודש מעברית לגרמנית. ניב זה הושפע השפעה מכרעת מלשון המקור העברית. יסודות לשון ה"טייטש" נכנסו גם לספרות הכתובה יידיש ואף לדיבור. ספרות יידיש זו עיקרה ספרי מוסר ואגדה, שנועדו לנשים זזו לגברים, שידיעתם העברית היתה קלושה. ב"טייטש" היתה גם ספרות חול שנועדה לכל, וינקה ממקורות הספרות הכללית ("בבא בוך" לאליהו בחור).
היידיש המדוברת נפרדת לשני סוגים עיקריים ואלה הם: מערבית, שנדחקה מפני הגרמנית, ומזרחית - ובה שני דיאלקטים ראשיים, דרומי וצפוני - של יהודי מזרח אירופה ושלוחותיה. היא התפתחה כלשון ספרות בימי "ההשכלה", ובעיקר במאה הי"ט ואילך. ראשית הספרות הזאת בגרמניה (הקומדיות של יצחק אייכל ואהרון וולפסאן-הלה) והמשכה בפולין (הקומדיות של שלמה אטינגר ושל ישראל אקסנפלד), ועלתה לרמה גבוהה ביותר בכתבי מנדלי מוכר ספרים (1917-1853), שלום רבינוביץ, הנודע בשם שלום-עליכם (1916-1859) וי"ל פרץ (1915-1851) - שלושתם, ובייחוד מנדלי, כתבו גם בעברית.
חקר יידיש נפתח במילונו של מרדכי יהושע ליפשיץ מברדיצ'ב, במחקרי ד"ר פיליפ מאנש ובייחוד באלה של ד"ר אלפרד לנדאו. בדור אחרון קמו מלומדים הרבה (פרילוצקי, מכס ואוריאל ויינרייך, דב סדן) שהעמיקו במחקר זה. אף מוסד מיוחד - ייווא (מכון מדעי-יידישאי) - הוקם לשם כך, תחילה בווילנה ועתה בניו-יורק.
התנועה היידישיסטית (ועידת צ'רנוביץ 1908), שרובה היה קשור בתנועות היריבות לציונות, ראתה את היידיש כשפתו הלאומית ואפילו כשפתו היחידה של עם ישראל.
מרכזי היידיש העיקריים בדור האחרון היו במזרח אירופה ובאמריקה. ביידיש היה גם תיאטרון ששיגשג מאוד בשעתו. בימינו לא נותרו ממנו אלא שרידים.
עם השמדת הרבה מיהודי אירופה בכלל, ויהודי אירופה המזרחית בפרט, התערער מעמדה של הלשון. עם החרמת העברית ברוסיה הסובייטית ניתנה, אמנם, אפשרות להתפתחות ספרות יידיש ומחקרה, אבל שכרה יצא בהפסד ניתוקה משאר חלקי העם, ואחריתה הקרה, בכליאתם של סופרי יידיש ורציחתם, כמעט סתמה עליה את הגולל.
מרכז לספרות יידיש נמצא עתה בישראל, המשמש אחד המיקלטים לשארית היצירה התרבותית בה. בישראל יוצא לאור עיתון יומי ביידיש "לעצטע נייעס"י במשך שנים יוצא לאור רבעון "די גאלדענע קייט" בעריכתו של אברהם סוצקבר. כן פועלת הוצאת ספרים "י"ל פרץ פרלאג", ובאוניברסיטה העברית הוקמה קתדרה ליידיש ובראשה עמד פרופ' דב סדן.
|
