משה שרת והסכם השילומים עם גרמניה, 1952-1949 : חלק ח' מחבר: יחיעם ויץ

חזרה3

סמוך למועד שיגור שתי האיגרות למעצמות הכיבוש הגיעו לידי שרת תזכירים רבים מראשי משרדו שהביעו את עמדתם בסוגיית המשא ומתן עם גרמניה. דברים מפורשים בעניין זה כתב לו גרשון אבנר, מנהל מחלקת מערב אירופה, שמאוחר יותר היה חבר בצוות שנשא ונתן עם ממשלת בון.⁸⁸ אבנר הבהיר כי לדעתו 'הבעיה המרכזית העומדת לפנינו היא שרק ע"י מגע עם הגרמנים ניתן היום להשיג משהו ממשי בכל השטח הזה. איני חושב שיש מישהו בינינו [כלומר בקרב הפקידות הבכירה במשרד] המפקפק בזאת'. אבנר אף נימק את עמדתו: למעצמות הכיבוש אין כל אינטרס להפעיל לחץ על הגרמנים בעניין הפיצויים והשילומים, האינטרס האמריקני העיקרי הוא 'הכנסתה המהירה של גרמניה בעלת שוות זכויות [צ"ל: בעלת זכויות שוות] למשפחת עמי המערב'; לכן ש'אין להניח שהאמריקנים ילחצו היום לחץ רב בעניין הפיצויים והשילומים, כי הם מעונינים היום לסלק את כל הבעיות הללו מן הדרך' - ובהקשר זה ציטט אבנר את הגנרל אייזנהאואר שאמר בגרמניה: 'נשכח את העבר'. האינטרס הבריטי אינו שונה בהרבה. הבריטים מתנגדים אמנם לחימושה מחדש של גרמניה, 'אולם גם הבריטים לוחמים לקימומה הפוליטי'. בקשר לצרפתים ציין אבנר כי 'אנשי צרפת המטפלים בגרמניה אמרו לצירנו [הכוונה למוריס פישר, ציר ישראל בפריז] בכל הציניות שאין תקוה רבה לענין'. לנוכח מציאות זאת סיכם אבנר:

מסקנתי היא אפוא שפעולתנו כלפי המערב מוצדקת אולם עלינו לדעת שממנה בלבד לא ניוושע. בסופו של דבר נצטרך לבא במגע עם הגרמנים ולא כדאי יותר לדחות את הכנותינו הפנימיות לאפשרות זאת.
נדמה לי שאת הענין הזה אפשר להסביר לרוב המפלגות שבכנסת, ואיני משוכנע שצעד כזה יסכן באופן רציני את הממשלה.
יכול להיות שתחליט שבתקופת מלחמת בחירות לא יכולה שום מפלגה להסתכן בענין כזה, העלול לשמש חומר מפוצץ בבחירות.
בכל אופן, נדמה לי שצריך להיות לנו ברור שהפעולה לגבי המערב בלבד לא תביא לנו את הפתרון המעשי. אבקשך [הכוונה לשר החוץ שרת] לשקול מהן האפשרויות להשיג החלטה בענין המגע מצד הממשלה, בתמיכת כל הסיעות האחראיות בכנסת ותוך הסברה עניפה בדעת הקהל הישראלית.

למרות שפע התזכירים שקיבל מראשי המשרד, ושבכולם הובעה עמדה ברורה שיש למצוא דרך להידברות ישירה עם גרמניה, ואף שהיה מודע לכך שאין מנוס ממשא ומתן ישיר עם הגרמנים, שלח שרת את האיגרות לארבע מעצמות הכיבוש. טיוטת תדריך שהתכוון שרת לשגר באפריל 1951 לראשי הנציגויות הדיפלומטיות של ישראל בחו"ל חושפת את הרהוריו הכמוסים של שר החוץ בנושא הנדון.⁸⁹

את הסיבה שהניעה אותו לכתוב את התדריך פירט בתזכיר בכתב ידו שכותרתו 'האיחרנו בתביעת השילומים?'.⁹⁰ אחרי שהתביעה הישראלית הוגשה למעצמות הכיבוש, כתב שרת, בציבור 'נתעוררו ספקות לגבי סיכויי מימושה'. הספקות נבעו מהחשש כי היא הוגשה באיחור, 'זמן רב אחרי שפרשת גביית פיצויי המלחמה מגרמניה הסתיימה למעשה'. ספקות אלה, המשיך שרת, 'מצאו ביטויים בעיתונות ובכנסת, והדם מנסר עד היום, לפעמים בפסקנות שאין בה מאמץ לרדת לעומקה של הסוגיה'. לכן הוא החליט לכתוב את התדריך לנציגויות ישראל, 'כתרומה להבנה יותר מקפת של העניין', ולנתח בו באורח ממצה את הבעיה.

בתדריך עצמו טען שרת כי במבט ראשון התביעה הישראלית לשילומים נתפסת כ'קלוטה מן הדמיון, הן מפאת אופייה העקרוני של התביעה, שאין לו תקדים ביחסי האומות, והן משום היקפה הכספי, העולה על כל מה שנחשב עד היום כמעשי'. אולם משתי סיבות בכל זאת היה טעם להגישה. הסיבה האחת היא שיש תביעות 'אשר הכישלון לדידן אינו באי השגתן אלא באי הצגתן', והתביעה הישראלית הזאת היא דוגמה מובהקת להן. והסיבה האחרת היא שהאיגרת למעצמות הכיבוש אינה אלא צעד ראשון בתהליך ממושך ומייגע, שבתחילת הדרך הוא נתפס כדמיוני בתכלית, אך בכל זאת אפשר שניתן לממשו. בתהליכים מסוג זה, המשיך שרת, 'יש לנו ניסיון מאלף ביותר'. לדוגמה 'התביעה להקמת כוח יהודי לוחם במלחמה העולמית האחרונה נראתה בתחילתה כחורגת לחלוטין ממסגרת המציאות המדינית שהייתה קיימת באותם הימים, ואעפ"י כן הגיעה שעתה להתגשם'. דוגמה נוספת, שלדעתו הייתה 'עוד יותר נטולת ממשות וסיכויים', היא ה'תביעה לעצמאות יהודית, כפי שהוכרז עליה לראשונה ב"תוכנית י", ואעפ"י כן קמה העצמאות ותהי'. ולעומת התביעות האלה, 'דומה כי תביעת השילומים מגרמניה תזכה בציון הגבוה ביותר מבחינת המעשיות המשוערת מראש'. תביעת השילומים, הבהיר שרת, נבעה משיקולים מעשיים, אך גם מ'כורח נפשי מסוים'.

אשר לשאלה שהטרידה אותו, אם התביעה הוגשה באיחור, לא הייתה לשרת תשובה חד-משמעית: 'ייתכן כי איחרנו את המועד', כתב, ו'לעומת זה ייתכן כי לא איחרנו כלל', ויותר מזה - 'גם ייתכן כי בניגוד לנראה במבט ראשון, כיוונו דווקא את השעה הנכונה', וזאת משלושה טעמים. הטעם הראשון היה התכנסותה הקרובה של 'וועידת ארבעת הסגנים כהכנה לועידת ארבעה שרי החוץ'. ארבעת השרים אמורים היו לשנות את המעמד הבין-לאומי של גרמניה: ממדינה כבושה למדינה שהיא חלק מהגוש המערבי, ושיחידות הצבא שלה אמורות לפעול במסגרת צבאית אירופית.⁹¹ הוועידה הזאת אמורה הייתה לסיים את תהליך כינון הריבונות של גרמניה, ושרת טען שדווקא בשלב זה יש סיכוי טוב להניע את המעצמות להציג לגרמניה את תנאי השילומים. אשר לגרמניה עצמה ציין שרת כי עכשיו, 'כאשר כמעט הגיעה כבר למחוז חפצה וכדאי לה לעשות מאמץ מיוחד כדי לסלק מעל דרכה את המעצורים', היא עשויה להיענות לבקשת ישראל.

הטעם השני היה שעתה ניתן להשתחרר מ'הסדרי ילטה ופוטסטדם לגבי הפיצויים שהוטלו על גרמניה'.⁹² ההסדרים האלה, הסביר שרת, 'הם מיטת סדום לנו וגם אילו היינו מוכרים בעוד מועד כשותפים להם, הייתה מנת חלקנו כרעיים ובדל אוזן וכל העסק לא היה שווה בביזיון'. ההסדרים האלה 'הושתתו על שני עקרונות, שכל אחד מהם לחוד ושניהם יחד לא הלמו את ענייננו המיוחד'. עיקרון אחד היה 'לכסות נזקים שנגרמו למדינות בעלות הברית עקב המלחמה', ואילו 'אנו תובעים פיצויים לא בעד נזקי מלחמה אלא בעד גזל והרס של רכוש בימי מלחמה ובמשך תקופת שנים לפניה'. העיקרון האחר היה שיש להתאים את ממד הפיצויים לרמת ההכנסה השנתית של גרמניה, ואילו אנו 'תובעים פיצויים להיקף כזה שבשום פנים אי אפשר לכסותו מן הציוד הקיים, אלא בטבע הדברים הוא צריך להיות מוטל על הייצור השוטף ומשתלם לשיעורים בתקופה של שנים'.

הטעם השלישי שהציג שרת הוא המצב הכלכלי של המשק הגרמני: 'אילו הקדמנו בהגשת התביעה היינו מקפחים אותה בצו ידינו. הגשתה לפני שנתיים-שלוש הייתה מוצאת את המשק הגרמני הרוס, את הייצור כמוהו כאין, את סיכויי ההתאוששות הכלכלית מעורפלים בתכלית. במצב הזה מתקצצת מאליה ובשום פנים לא היינו דורכים עוז לנקוב את הסכום שאנו תובעים כיום'. כעת, הדגיש שרת, אין ערובה שנקבל את כל סכום תביעתנו או את חלקו, 'אך מכל מקום יש יותר סיכויים להשגת תשלומים של ממש [...] כשמשק הגרמני מתאושש מחודש וייצורו הולך ועולה בקו תלול'.

שרת סיכם: 'בשום פנים לא איחרנו את המועד, ולא עוד אלא ייתכן כי דווקא כיוננו את השעה'. המאמץ שהוחל בו עתה הוא רב סיכויים ו'אין להיוואש מתגובות שליליות במחזור הראשון של המאבק, אלא יש לראות את המבצע כמסועף וממושך התובע התמדה ואי רתיעה'.

קראו עוד:

חלק א' : מבוא: הבמה והשחקנים
חלק ב' : מעמדו הציבורי של שרת
חלק ג' : 1949 וראשית 1950: הדיונים הראשונים על השילומים - ועדת נפתלי ובעקבותיה
חלק ד' : 1950: התגבשות עמדת משרד החוץ בשאלת הפיצויים
חלק ה' : סתיו 1950 וראשית 1951: דיוני הממשלה על שאלת גרמניה
חלק ו' : דחיית הקץ: שתי האיגרות
חלק ז' : המערכת הפוליטית ערב ההכרעה על השילומים
חלק ח' : עמדת שרת בעניין המגעים הישירים (פריט זה)
חלק ט' : הדרך להצהרת הקנצלר אדנאואר, 27 בספטמבר 1951
חלק י' : אוקטובר-דצמבר 1951: לקראת ההכרעה
חלק י"א : ינואר 1952: שרת בדיוני הכנסת על השילומים
חלק י"ב : סיכום