"המלחמה הגדולה" - 1918-1914 : סדר עולמי חדש מחברת: ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן

חזרה3

גרמניה מבקשת הפסקת אש

כניסתה של ארצות הברית למלחמה סייעה להכרעת המלחמה. בעזרת כוחות רעננים וציוד חדיש ורב הצליחו מדינות ההסכמה לערוך מתקפה ולהכריע את כוחות גרמניה בחזית המערבית. גרמניה נחלה תבוסות גם בחזית המזרחית, והתמוטטותו של הצבא הגרמני הייתה קרובה. מפקדי הצבא בגרמניה טענו לפני המדינאים בגרמניה כי הצבא הגיע לקצה גבול יכולתו וכי אינו יכול להמשיך במלחמה. הפיקוד הגרמני העליון אף פנה לווילסון, נשיא ארצות הברית, והציע שביתת נשק והסגת הכוחות הגרמניים מאדמת צרפת. ארצות הברית התנתה את סיום המלחמה בסילוק הקיסר הגרמני ובהקמת ממשלה דמוקרטית.

ב-9 בנובמבר 1918 פרצה בגרמניה מהפכה, והקיסר, וילהלם השני, נמלט להולנד, מדינה שהייתה ניטרלית במלחמה. כעבור יומיים - ב-11 בנובמבר 1918, בשעה 11 לפני הצהריים - נחתמה הפסקת האש ותמה מלחמת העולם הראשונה.

המלחמה גובה מחיר כבד

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בניצחונן של מדינות ההסכמה. המדינות בריטניה, צרפת וארצות הברית - הכריעו את גרמניה, אוסטרו-הונגריה והאימפריה העות'מאנית. תרמה לכך הצטרפותה של ארצות הברית. ממדי הקטל וההרס שחוללה המלחמה היו כבדים: כ-10 מיליון בני אדם נהרגו, רובם צעירים מתחת לגיל 40, וכ-20 מיליון בני אדם נפצעו. בקרב הלוחמים אף אובחנו לראשונה תופעות של הלם קרב. כלי הנשק החדישים שהשתמשו בהם במלחמה זאת - מכונות ירייה, טנקים, צוללות ומטוסים - הגבירו את הקטל.

דור שלם של אנשים צעירים, בעיקר בריטים, צרפתים וגרמנים, נספה ועבר מן העולם. בקרב החיילים ששרדו עלו רגשות אכזבה ומרירות. הם כינו את שנות המלחמה "שנים אבודות" ואת בני דורם - "הדור האבוד". רבים מן החיילים חשו כי המדינאים והמפקדים הוליכו אותם שולל, וכי אימי המלחמה - אובדן החברים, הפציעות הקשות וסבל המשפחות - היו לשווא.

בקרב הלוחמים עוררה המלחמה תחושות מנוגדות: מצד אחד כעס על המחיר האישי הכבד ועל התבוסה הלאומית המוחצת, ולכן שאיפה לנקמה, ומן הצד האחר - הבנה לגבי חוסר התועלת במלחמות ורצון למנוע מלחמות נוספות. בתקופה זאת עלתה מחאתם של מתנגדי המלחמה, הפציפיסטים, נגד השימוש בכוח כדרך לפתרון בעיות בין מדינות, והם דרשו כי לחילוקי הדעות בין העמים יימצאו פתרונות בדרכי שלום וללא אלימות.

חילוקי דעות בין מנהיגי המעצמות המנצחות

לאחר תום קרבות מלחמת העולם הראשונה התכנסו בארמון ורסאי, בקרבת פריס, ראשי המדינות המנצחות לדון בהסכם השלום (ינואר 1919). את הוועידה הנהיגו ארבעת הגדולים - נציגי ארבעת המעצמות המנצחות: וודרו וילסון - נשיא ארצות הברית, ג'ורג' קלמנסו - ראש ממשלת צרפת, לויד ג'ורג' - ראש ממשלת בריטניה, ויטוריו אורלנדו - ראש ממשלת איטליה. אף שמדינאים אלה היו בעלי ברית בעת מלחמת העולם הראשונה, שררו ביניהם חילוקי דעות בשאלת המדיניות שיש לנקוט בחוזה השלום כלפי המדינות המובסות בכלל וכלפי גרמניה בפרט.

הנשיא וילסון ראה ב-"14 הנקודות" שפרסם בינואר 1918 את העקרונות שיש למלא כדי שישרור שלום בעולם. 14 הנקודות הדגישו את זכותן של כל האומות לחיות בחירות ובביטחון. וילסון שאף לשלום ללא נקם וללא השפלת המדינות המנוצחות. לעומתו דרש קלמנסו את הענשת גרמניה על תוקפנותה ואת החלשתה ככוח צבאי ופוליטי, וזאת כדי ליצור מצב כזה שלא יאפשר לה בעתיד לסכן את צרפת. למגמה זאת התנגד לויד ג'ורג', שדרש הסכם של פשרה והתנגד להענקת עוצמה לצרפת ולהחלשת גרמניה. לויד ג'ורג חשש כי צרפת תהפוך לגורם בעל עוצמה במערב אירופה - עובדה שעלולה לתרום להתלקחות המלחמה מחדש. כדי למנוע מלחמה בעתיד הציע ראש ממשלת בריטניה לשמור על מאזן כוחות באירופה. עם זאת הוא דרש להטיל על גרמניה לשלם פיצויים על הנזקים והסבל שגרמה במלחמה. אורלנדו, ראש ממשלת איטליה, הציג בוועידה אינטרסים איטלקיים מובהקים. הוא דרש שתמולא ההבטחה שניתנה לאיטליה עם כניסתה למלחמה והיא תקבל שטחים מאוסטרו-הונגריה.

לאחר משא ומתן ממושך שניהלו ארבעת הגדולים, נוסח חוזה ורסאי - חוזה שהיה רחוק מרוח 14 הנקודות של וילסון. גרמניה נאלצה לחתום על המסמך בטקס חתימה חגיגי שנערך באולם המראות של ארמון ורסאי, ב-28 ביוני 1919.

הגבלות חמורות מוטלות על גרמניה

חוזה ורסאי הטיל את אשמת המלחמה על גרמניה ובעלות בריתה וקבע כי הן אחראיות ל"כל האבידות וההפסדים שנגרמו לבעלות הברית ולמדינות הידידותיות ולעמיהן בעקבות המלחמה שנכפתה עליהן על ידי התקפתה של גרמניה ובעלות בריתה". החוזה קבע שינויים טריטוריאליים בנוגע לגרמניה: חבל אלזס-לורן יוחזר לצרפת, אזור הריין יהיה אזור מפורז ולא יוצבו בו יחידות צבא, והגדה המערבית של נהר הריין עד לגבול צרפת תהיה תחת פיקוח בינלאומי. חבל הסאר, אזור עשיר במכרות שהיה בידי גרמניה, יעבור לפיקוחו של חבר הלאומים לתקופה של 15 שנה. בשנים אלה תפוקת מכרות הפחם תהיה של צרפת. בחזית המזרח פינתה גרמניה את צבאה מאדמת רוסיה, ובשטחים שהתפנו קמו מדינות עצמאיות: פינלנד והמדינות הבלטיות - ליטא, לטביה, אסטוניה. גרמניה איבדה שטחים גם לטובת פולין, שאף היא זכתה לעצמאות. העיר דנציג, שרוב תושביה היו גרמנים, הוגדרה כעיר נמל חופשית שתשמש לפולין מוצא לים (מפה : אירופה לאחר חוזה ורסאי).

הגבלות צבאיות חמורות קבע חוזה ורסאי בשאלת העוצמה הצבאית של גרמניה. המטה הצבאי של גרמניה פורק, נאסר גיוס החובה, ולגרמניה הותר להחזיק צבא שמנה 100 אלף חיילים בלבד אשר הועמדו תחת פיקוחן של המדינות המנצחות. גם הצי הגרמני צומצם, והותר לגרמניה להחזיק 14 אוניות בלבד. כמו כן נאסר על גרמניה להקים ביצורים ולרכוש או לבנות צוללות, מטוסים ונשק כבד.

ההסכם אף עסק בשאלת פיצויי מלחמה שתשלם גרמניה. מכיוון שבנושא זה היו מחלוקות בין המדינות, הוחלט כי גרמניה תשלם פיצויים התחלתיים בסך חמישה מיליארד דולר עד שנת 1921, וכי לאחר שנה זאת ידונו מחדש בשאלת הפיצויים.

הגבלות מדיניות שהוטלו על גרמניה נועדו למנוע את התחזקותה. נאסר עליה לכרות ברית עם אוסטריה, וכמו כן נאסר על מיעוטים גרמנים במדינות החדשות, כמו פולין או צ'כוסלובקיה, להעלות תביעות להגדרה עצמית ולאוטונומיה.

ארגון בינלאומי לשמירת השלום והביטחון

בינואר 1920 הוקם " חבר הלאומים", ארגון בינלאומי ראשון מסוגו. הארגון נועד לשמור על השלום ועל הביטחון בעולם ולהיות ערב לשלמותן הטריטוריאלית של מדינות גדולות וקטנות. בשנת הקמתו של הארגון הצטרפו אליו 41 מדינות. כל המדינות התחייבו ליישב את הסכסוכים ביניהן אך ורק בדרכי שלום - באמצעות בוררות, הכרעה משפטית או דיון במועצת החבר. הקמתו של חבר הלאומים תאמה את תפיסתו של הנשיא וילסון, כפי שפירט בסעיף י"ד במסמך 14 הנקודות, אך הסנט האמריקני לא אישר את חוזה ורסאי, ולפיכך ארצות הברית לא הצטרפה לחבר הלאומים.

חבר הלאומים היה הבסיס לארגון האומות המאוחדות (האו"ם) שהוקם ביוני 1945, לאחר מלחמת העולם השנייה.

לחלקים נוספים של המאמר:

"המלחמה הגדולה" - 1918-1914 : רוחות מלחמה
"המלחמה הגדולה" - 1918-1914 : מלחמת עולם
"המלחמה הגדולה" - 1918-1914 : סדר עולמי חדש (פריט זה)