משה כדגם מנהיגות בספר דברים מחברת: רות וולפיש

חזרה3

מקובל לחלק את ספר דברים לשלושה: נאום התוכחה של משה (פרקים א'-י"א); נאום המצוות (י"ב-כ"ו); הברית, הברכות והקללות, והשירות (כ"ז-ל"ד). החלוקה איננה חדה, ויש נושאים המשותפים לשלושתם.¹ ברצוננו לדון במוטיב אחד המקשר בין החלק הראשון לבין החלק השני של הספר, והוא מוטיב המנהיגות.

למרות גדולתו של משה ומסירות נפשו לעם ישראל, לא זכה משה להיכנס לארץ המובטחת. אף על פי כן, הניח משה את התשתית להנהגה שתוביל ותנחה את העם בארץ ישראל. במאמר הזה נראה כי משה עשה זאת בשלושה מישורים: בפועלו האישי כמנהיג; בדרך שבה סיפר את קורות העם; ובדרך שבה הציג את המצוות המוטלות על העם הנכנס לארץ. ננתח כמה אירועים שבהם מילא משה תפקיד מרכזי, על פי המסופר בנאום הראשון, ונעמיד אותם מול מצוות המוזכרות בפרשת שופטים. ההשוואות האלה מורות שמשה מגלם בחייו דגם מנהיגות, ודגם זה מטרים את פרשת שופטים, פרשת המנהיגות. משה מהווה דוגמה אישית בהנהגתו את העם, וגם קובע נורמות של משפט ושל הנהגה שיכוונו את העם בעת התבססותם בארץ.

א. משה הממנה שופטים ועומד בראשם

אחרי שמשה מצטט את קריאת הקב"ה לעם לרשת את הארץ (א', ז-ח), הוא מזכיר את יזמתו למנות שופטים.² ללא ספק, אזכור מינוי השופטים לאחר הציווי לנוע לעבר הר האמורי אינו תואם את סדר האירועים בפרשת יתרו.³ מדברי משה נוצר הרושם כאילו הדבר המשמעותי הראשון שהוא עשה במדבר היה מינוי שופטים.

הסדר שבו בוחר משה להציג את מעשיו טומן בחובו מסר. העמדת סיפור המעשה בפרשת דברים לעומת פתיחת פרשת שופטים, תסייע לנו לגלות מסר זה, יחד עם מסרים נוספים:

בפרק א', משה מתאר כיצד יזם את הקמתה של מערכת משפטית במדבר. הוא ביקש מהעם לבחור אנשים שהוא ימנה כשופטים, ויצווה עליהם לשפוט בצדק. אם הם יתקשו להכריע בדין, יהיה עליהם לפנות אליו לצורך הכרעה סופית.

נקודות הדמיון בין שני הקטעים המצוטטים לעיל בולטות לעין: (א) בשניהם משה מערב את העם במינוי השופטים ("הבו לכם"; "תתן לך"). (ב) בשניהם מזהיר משה את השופטים מפני הטיית הדין. (ג) בשניהם דואג משה לערכאה גבוהה שתקבע את הדין הסופי ("תקרבון אלי"; "אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם"). נראה לי שהשופט היושב בבית הדין העליון תופס את מקומו של משה, וגם אליו חייבים להקשיב. (ד) המילים "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' ", רומזות כי סמכותם של השופטים נובעת ממקור אלוהי,⁴ כמו שנאמר בפרק א', "כי המשפט לאלהים הוא".

ראינו שמשה מגיב לקריאת ה' לרשת את הארץ על ידי מינוי שופטים. כפי שמבין רש"ר הירש (בפירושו לדברים א', ט), ההכנה הטובה ביותר לכניסה לארץ וליישובה, היא בניין מערכת שתדאג לחיי מוסר בתוך בני ישראל. ואמנם, משה מצווה את השופטים הנבחרים לשפוט את העם על פי קני מידה מוסריים. נראה שקני מידה אלה מהווים תשתית לחיי אומה תקינים; בלעדיהם לא יוכל משה לשאת את "טרחכם ומשאכם וריבכם" (א', יב). גם בהיכנסם לארץ, מצווים בני ישראל בראש ובראשונה להקים מערכת משפט שתדמה, על פי ההקבלות שצוינו לעיל, לאותה מערכת שהקים משה. הציווי של "שפטים ושטרים תתן לך" הוא הציווי הראשון ביחס למנהיגות בארץ ישראל. אם כן, נראה שמשה מרמז לבני ישראל שעליהם לראות בו מודל לחיקוי, והקמת מערכת משפט צריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות של העם.

שאלה פרשנית העולה בדברי משה בפרק א' תחדד את הקשר בין הקטעים. בפסוק יח, לא ברור למי מכוונות המילים "ואצוה אתכם... את כל הדברים אשר תעשון", ובאלה דברים מדובר. האם דברי משה כאן הם המשך לדבריו לשופטים (רש"י), או שמא הם מופנים לעם (רמב"ן)? רש"י, המתבסס על הספרי,⁵ מסביר על דרך הדרש שהדברים הם "עשרת הדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות". לעומתו, מעדיף רמב"ן את מה שהוא מכנה פשט הכתוב, דהיינו שמדובר ב"חוקים ותורות" שלימד משה את בני ישראל, הכול על פי עצת יתרו (שמות י"ח, כ). הפנייה "אתכם" בפסוק הנזכר, לעומת "שפטיכם" בפסוק טז, מאששת את דעתו של רמב"ן שמשה פונה כאן אל העם. יתרו יעץ למשה ללמד את התורה לבני ישראל בעצמו ולא להטיל זאת על השופטים. ביסוס נוסף להבנת רמב"ן ניתן להביא מהשוואת פסוק זה לפסוק י בפרק י"ז. בין שני הפסוקים יש דמיון לשוני העשוי להצביע גם על דמיון רעיוני. בפרק א' משה מציין: "ואצוה אתכם... את כל הדברים אשר תעשון". בפרק י"ז הוא מזהיר: "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך... ושמרת לעשות ככל אשר יורוך". כמו שבפרק י"ז מדובר בכל העם, כך ייתכן שבפרק א' מדובר בכל העם. ואולי אפשר להשליך מן ההקשר של ציות לשופט שבפרק י"ז, גם לפרק א': כאשר מצווה משה את בני ישראל, לאחר מינוי השופטים, לעשות את הדברים אשר ציווה, כלול בכך גם החיוב לציית לשופטים שזה עכשיו מונו. חז"ל ביטאו רעיון דומה, בהתבסס על הדמיון בין פסוק טז לפסוק יח:

בניגוד למצוות אחרות הקשורות להנהגת העם, הקמת שופטים איננה תלויה בכיבוש ובהתנחלות מלאים,⁶ ואיננה מחכה לסימן מן השמים.⁷ היא תלויה ברצונו של העם לקיים ציווי זה מתוך שאיפה לבנות חברה בריאה, ואין לדחות את קיום המצווה הזאת.⁸ זאת אחת המצוות שבספר דברים שמבטיחה ישיבה בארץ לאורך זמן: "למען תחיה וירשת את הארץ..." (ט"ז, כ). מבחינה ספרותית, קיימת זיקה כיאסטית בין מינוי שופטים בפרק א', לבין מינוי שופטים בפרק ט"ז:

נראה בבירור שהישיבה בארץ לאורך זמן תלויה במינוי שופטים ובעשיית צדק.⁹

לאחר מינוי השופטים עובר משה לעניין המרגלים. כידוע, לאחר קביעת העונש הקשה של הליכה במדבר ארבעים שנה ומות דור המדבר, מתעורר הרצון בחלק מן העם לעלות לארץ דברי משה מזכירים שוב פסוקים מקבילים בפרשת שופטים:

המקרה הספציפי של אי-ציות למשה בסיפור המעפילים, משמש דגם לאי-ציות לכוהן ולשופט היושבים בבית הדין הגדול. השורשים המשותפים לשני הקטעים, שמ"ע וזו"ד, מחזקים את הקשר ביניהם.¹⁰ כמו שנענשו המעפילים בעונש מוות על אי ציות למשה ולה', כך מי שימרה את פי השופט ייענש בעונש מוות.¹¹ גם כאן משה מתאר את מנהיגותו כדגם שישמש את בני ישראל בעתיד.

ב. משה כמצביא

בפרק ב' הקב"ה מצווה את משה לקום ולהילחם נגד סיחון, והוא אומר לו במפורש ששאר העמים ישמעו את שמעו ויפחדו ממנו. דברי עידוד לפני קרב נשמעים גם בפרשת שופטים, בפי הכוהן משוח המלחמה¹² (ג', ג-ד). הדמיון בין שני הקטעים מתחזק בהקשר של קריאה לשלום:

למרות שנצטווה משה להתגרות בסיחון, אין הוא מוותר על אופציית השלום. וכפי שמציין רמב"ן, יזמתו של משה מפליאה עוד יותר לאור היות סיחון מלך האמורי, שהוא אחד משבעת עמי כנען. אילו היה סיחון מקבל את הצעת משה, היה העם מוותר על כיבוש השטח, והיה מאבד את הילת הניצון שהרשימה כל כך את בלק (במדבר כ"ב, ב) ואת אחרים (יהושע ב', ט). ולמרות זאת, הבין משה שהדרך העדיפה היא יישור ההדורים ומניעת שפיכות דמים. על מעשה זה מעיר מדרש תנחומא צו ג:

אתה מוצא שבטל הקב"ה גזרתו מפני השלום אימתי, בשעה שאמר הקב"ה למשה כי תצור על עיר ימים רבים וכל אותו הענין, א"ל הקב"ה שיחרים אותם שנא' 'כי החרם תחרימם' (דברים כ', יז), ומשה לא עשה כן אלא אמר עכשיו אני הולך ומכה מי חטא ומי שלא חטא? אלא בשלום אני בא עליהם שנא' 'ואשלח מלאכים ממדבר קדמות דברי שלום... אעברה בארצך' (דברים ב', כו). כיון שראה שלא בא לשלום הכהו שנא' 'ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו' (במדבר כ"א, לה). אמר הקב"ה אני אמרתי 'כי החרם תחרימם' (דברים כ', יז) ואתה לא עשית כן, חייך כשם שאמרת כך אני עושה שנא' 'כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום...' (דברים כ', י).

המדרש מרחיק לכת מעבר למה שראינו עד כה. לפי הפשט, משה הבין שעליו להציע פשרה לפני שהוא יוצא לקרב. לפי המדרש, משה בעצם מבטל גזרה משמים הנראית לו כבלתי הוגנת, ולא רק שאינו ננזף, אלא מהווה דוגמה, כביכול, לקב"ה! משה תופס את הלחימה כעונש עבור מי שחוטא, ולא כמהלך מדיני או צבאי של עם, ודורש שאין לפגוע באלה שלא הוכח פשעם.¹³ לכן, צריך להציע להם קודם כול את האפשרות להשלים אתנו. רק אחרי שהאויב מוכיח שאין פניו לשלום, אז מותר להכות בו. בעקבות משה, גוזר ה' שאסור להכריז מלחמה בלא קריאה מקדימה לשלום, וכך נקבע להלכה בדיני המלחמה שבפרשת שופטים.¹⁴ משה בהתנהגותו קובע שגם במלחמה נגד האמורי, אחד משבעת עמי כנען, אין פותחים מיד בלחימה.¹⁵

ג. משה כנביא

אחרי שמשה חוזר על עשרת הדיברות, הוא מזכיר את תגובת העם לשמיעת קול ה':

פרק ה'

העם מבקש שלא לשמוע יותר את קול ה' בצורה בלתי אמצעית; משה יתווך בינם לבין הקב"ה. גם בפרשת שופטים מוזכרת שוב דרישת העם שלא לשמוע באופן ישיר את קול ה':

פרק י"ח

מתוך ההקשר מתברר שהנביא בא במקומם של מעוננים וקוסמים. בתפיסה האלילית המעוננים והקוסמים קישרו בין בני האדם לבין העולמות העליונים, או בינם לבין עולם המתים. התורה אוסרת את הפנייה לאנשים האלה. רק הנביא יכול להביא את דבר ה' אל העם. הנביא הוא בשר ודם, אחד מהם, "מקרב אחיהם", אבל הוא נבחר לתפקיד מיוחד זה. פעמיים מצוין שהעם ביקש ממשה להתמיד בתפקידו כנביא, וכי בקשה זו טובה בעיני ה': "היטיבו כל אשר דברו" (ה', כה) "היטיבו אשר דברו" (י"ח, יז). כפי שביקשו ממשה לייצג את הקב"ה, וכך ראוי שני ישראל יחפשו את הנביאים ויתפללו להיבחרם.¹⁶ משה הוא המודל לכל שאר הנביאים שיבואו אחריו ("נביא כמוני", "נביא כמוך").¹⁷ הוא משמש דוגמה מובהקת לנביא אמת, בניגוד גמור לקוסמים ולנביאי שקר המציגים את עצמם כמי ששמעו את דבר ה', אך בודים זאת מלבם.

ד. משה מבדיל שלוש ערי מקלט בעבר הירדן

בכל הדוגמות שהבאנו עד כה, הסתמכנו על קטעים רטרוספקטיביים שבהם מספר משה על האירועים. יוצא דופן הוא המעשה של הבדלת ערי מקלט בעבר הירדן, אשר מספר עליו הכתוב עצמו, לאחר מה שמכנה רד"צ הופמן "הנאום הראשון", נאום שמתחיל בפרק א', ו, ומסתיים בד', מ.¹⁸ מהי משמעות מעשה זה? רש"י (ד', מא) מסביר את המעשה כביטוי לרצון משה לקיים מצווה שבאה לידו. ספורנו (שם) מוסיף את המרכיב החינוכי: "להראות לישראל מה נכבד ענין שמירת המצוות שהקפיד לקיים קצת מצוות עשה". אולם שניהם אינם מסבירים מדוע ערי מקלט. לזה נדרש רשב"ם (שם):

אז יבדיל משה – למה הפסיק דברי משה שהם מחוברים יחד זה אחר זה וכתב זה המעשה בינתים? אלא לפי שהאריך בדברים עד עכשיו, ועתה מתחיל לפרש המצוות היאך ביאר את התורה הזאת, והוא צריך לומר בשפטים ושטרים "שלש ערים תבדיל לך בתוך ארצך אשר ה' אלהיך נותן לד' (דברים י"ט, ב), ואם ירחיב לעתיד לבא 'ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה' (שם י"ט, ח), ועל שלש הערים שצוה לו הק' באלה מסעי לעשות בעבר הירדן לא הזכיר שם ולא צוה משה לישראל, לכך כתוב כאן כי משה הבדילם כבר ולכן לא צוה לישראל.

רשב"ם מנמק מדוע הושמטה מפרשת שופטים מצוות הבדלת ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי, מצווה המוזכרת בפרשת מסעי (במדבר ל"ה, יד). תשובתו היא שמשה בעצמו הבדיל ערים אלה, ולכן לא היה צורך להזכיר את העניין בהתייחסות החוזרת לערי מקלט, בפרשת שופטים.¹⁹

רשב"ם מקשר בין מעשה משה לבין הציווי בפרשת שופטים החל על הציבור, אבל הוא אינו מזכיר קשר מהותי בין המעשים. ברצוננו להציע, בדומה לספורנו, שמשה רוצה לשמש דוגמה לעם לקיום מצוות ה'. אולם שלא כמו ספורנו, נראה לנו שיש משמעות מיוחדת דווקא להבדלת ערי מקלט, ומשה בכוונה בחר לקיים מצווה זו ולהעלותה על נס.

מצוות הבדלת ערי מקלט לרוצחים בשוגג מופיעה בבמדבר ל"ה, בדברים י"ט, ומרומזת בשמות כ"א, יג. כמו כן, נאמר שגם נאמר שגם משה (דברים ד') וגם יהושע (יהושע כ') הבדילו ערי מקלט.²⁰ נראה שריבוי האזכורים של מצווה זו מצביע על חשיבותה המרובה.

דומה שיש יותר ממטרה אחת בקיום ערי המקלט:²¹ להציל את הרוצח בשגגה מאת גואל הדם (במדבר ל"ה, כד), ולהטיל על הרוצח בשגגה את עונש הגלות²² עד מות הכוהן הגדול.²³ אולי עונש זה גם ירתיע, ויגרום לאנשים להיזהר כאשר הם משתמשים במכשירים מסוכנים.²⁴ שפיכות דמים היא חטא חמור ביותר, המחניף ומטמא את הארץ (במדבר ל"ה, לג-לד) וגורם לסילוק השכינה (כדברי ספרי במדבר, פיסקא קס, מהד' הורוויץ עמ' 220), ועל כן אין פלא שיש התייחסות חוזרת ונשנית לערי המקלט. נראה שערים אלה מילאו תפקיד מרכזי בסדרים החברתיים ובאושיות המשפט בישראל. הרוצח בשוגג נמצא במעין 'שטח אפור' מבחינה משפטית. מצד אחד, הוא גרם למותו של אדם מישראל על לא עוול בכפו, ובזה הוא הזיק לפרט.

שפיכות דמים גם מטמאת את הארץ ומשפיעה על הכלל ביחסו לקב"ה. מצד שני, הוא לא רצח בכוונה ולא התכוון לבצע פשע. מצב מסובך זה דורש טיפול מיוחד. ערי מקלט מיוחדות במערכת הענישה התורנית בזה שהן כולאות את החייב, כמו בתי סוהר של ימינו, עונש שאינו קיים כתגובה לפשעים אחרים. אולם ערי המקלט אמורות גם לספק כפרה לרוצח, כפרה המגיעה לשיאה כנראה עם מות הכהן הגדול, וגם, כאמור, לספק הגנה מפני גואל הדם. אפשר לראות במוסד ערי המקלט מנגנון שמתפקד ברבדים שונים בעת ובעונה אחת,²⁵ במטרה להשיג יעדים אישיים וחברתיים. זאות ועוד: העדה השופטת את הרוצח מחליפה את מקומה של המשפחה הבאה לגאול את הדם, ובכך מעבירה את עשיית הצדק מידיים פרטיות לגוף שקול ואובייקטיבי.²⁶

בהבדלת ערי המקלט בעבר הירדן מצהיר משה שהוא מכשיר את הקרקע לבניית מערכת משפטית, שתדאג הן להגנתו של הפרט²⁷ והן לערכיו של הציבור. ערכים אלה כוללים את הסלידה משפיכות דמים, הן של הנרצחים בפוטנציה והן של של הרוצחים בשוגג, ואת החשיבות שבהעברת עשיית הדין לגופים ניטרליים. לדברי א' רופא, "המוסד המשפטי המשפטי של ערי מקלט... הוא הישג מרשים של המחשבה המוסרית והמשפטית הישראלית במאבקה להקמת מדינת צדק... [הזקנים] מסרו לאחר משפט את המזיד בלבד ביד גואל הדם להמיתו. גואל הדם הפך עתה למכשיר הוצאה לפועל בשביל בית הדין".²⁸ משה בחר אפוא לקיים דווקא מצווה המבטאת 'מדינת צדק', מצווה הכוללת בתוכה בתוכה את ערכי הפרט והכלל, ואת התחומים שבין אדם לחברו ושבין אדם למקום. וכפי שניתן להסיק מדברי רשב"ם לעיל, פרשת ערי מקלט בפרק י"ט היא המשך טבעי ומתבקש מפעולת משה בפרק ד'.

סיכום

במאמר זה ראינו שמשה פעל בארבעה תחומים הקשורים למנהיגות: א. הוא דאג להקים מערכת משפט ולעמוד בראשה; ב. כנביא, הוא העביר לעם ישראל את דבר ה', ואליו פנה העם בבקשה שידאג לתווך בינם לבין הקב"ה; ג. כמצביא, הוא ניהל קרבות נגד אויב אימתני, אבל גם הושיט יד לשלום כדי למנוע התפרצות מלחמה; ד. הוא ייעד ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי, בידיעה ברורה שלא יזכה לעשות זאת בעבר הירדן המערבי. על יסודות התשתית שהניח משה אמור היה העם להמשיך ולבנות את יחסי החברה ואת המנהיגות שלה. בכל התחומים האלה ביקש משה ללמד את העם איך עליו לפעול לאחר הסתלקותו. יבואו אחרים ויחליפו אותו, אבל על העם לדאוג שאלה יהיו אנשים שילכו בעקבות משה ויתמידו בדרכיו. פרשת שופטים היא מעין תכנית בנייה, שמטרתה לתרגם את מעשיו האישיים של משה לשפה הלאומית והחברתית.