ארבע לשונות גאולה מחבר: גד אלדד

חזרה3

לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים... והבאתי אתכם אל הארץ... ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'.

(שמות ו', ו-ח)

'תכנית הפעולה' של יציאת מצרים, מוכרת בפי העם כ'ארבע לשונות של גאולה'.¹ אמנם מיקומה ותוכנה של תכנית זו, מעלה מספר שאלות. תחילת דבר ה' במשה הייתה בסנה, ושם כבר פירט הקב"ה את תכניותיו:

ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו... וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש.

(שם ג', ז-ח).

מעתה, כלל לא מובן החידוש שבדברי הקב"ה בחזרתו בפרק ו' על תכניותיו שנאמרו כבר לעם ולפרעה, ותרתי למה לי?

זאת ועוד, נעקוב אחר התפתחות תכניתו של הקב"ה ממעמד הסנה והלאה. לאחר הפצרות רבות, משה מבשר לעם על פקידתם, מופיע בפני פרעה, ודורש ממנו להוציא את העם ממצרים לחוג במדבר. פרעה מסרב בתוקף, ואף מכביד את עולו על ישראל, עבדיו. משה ואהרן יוצאים מעם פרעה ונתקלים בטענות קשות מצד שוטרי בני ישראל: "ויאמרו אלהם ירא ה' עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו" (שם ה', כא). משה מקבל כנראה את טענתם, ומעביר הלאה: "וישב משה אל ה' ויאמר אדני למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (שם, כב-כג). ועדיין טענתו של משה מהדהדת! מה הטעם למהלך זה? מה רצה הקב"ה להשיג באותו מהלך?

תשובה לשאלה זו לא נמצא אף אם נמשיך לקרוא הלאה. בשום מקום לא נראה ששליחותו הראשונה של משה שינתה משהו לטובה. הדברים נראים, לכאורה, שהיא הייתה מיותרת ואף מזיקה!

מקומו של הנס

יש מקום לבחון את יציאת מצרים מבחינה מחשבתית:

ת"ר מעשה באחד שמתה אשתו, והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס, ונפתחו לו כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה! אמר לו אביי: אדרבא, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית!

(שבת נג ע"ב)

נמצאנו למדים, לדעת אביי, ששינוי מנהגו של עולם על ידי נס, אינו מצב אידאלי נס הוא דבר חריג, ורצון הקב"ה הוא שעולם כמנהגו ינהג. האדם הוא הפועל, כמובן בעזרתו של הקב"ה, אך התורה לא תסמוך בדבריה על הנסים.² לכן יש מקום, לדעתנו, לתמוה על החריגה הבולטת ביציאת מצרים מקו מחשבה זה. בעוד שבכיבוש הארץ מילא עם ישראל תפקיד מרכזי (למרות שהכתוב מדגיש "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו" [תהילים מ"ד, ד]), במצרים העם פסיבי לחלוטין. ויש לעיין, אם מלכתחילה צריכה הייתה יצירת מצרים להתבצע כפי שאכן לבסוף אירע, או שמא התכנית המקורית השתנתה.

יציאת מצרים – התכנית הראשונה

בפגישתו הראשונה של משה עם ה' הוא מצטווה דברים ברורים וקצרים:

ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים... לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אלהם... ושמעו לקלך ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלהי העבריים נקרה עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו. ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה. ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאתי אשר אעשה בקרבו ואחרי כן ישלח אתכם.

(שמות ג', י-כ).

משפטים קצרים אלו הופרעו על יד קושיותו של משה, ולכן דו-שיח זה התארך.
אמנם בביצוע הדבר חל שינוי:

וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל... ויאמן העם... ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחגו לי במדבר. ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל... ויאמרו אלהי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב.

(שם ד', כט – ה', ג).

זקני ישראל לא הצטרפו למשה ואהרן, בניגוד לציווי הקב"ה. מפרשים ראו זאת בחטא פרטי של הזקנים (רש"י ה', א), אך בהסתכלות כוללת אפשר שיש כאן 'חטא מייצג' של העם, שהזקנים הם נציגיו. שכן מסתבר ביותר, שהקב"ה מצווה על הזקנים להתלוות למשה ואהרן כדי שהדבר לא ייראה כ'רעיון' לבקשה פרטית של משה, אלא יובהר שזו דרישת העם, ומשלחת מהעם באה כדי לבקשה. אשר על כן, נקל להבין את בקשתם הכפולה של משה ואהרן. ראשית, הם דרשו מפרעה בשמו של ה' שישלח את העם, ופרעה סירב, שכן הוא אינו מכיר בה'. אך למרות זאת, מוסיפים משה ואהרן לבקש, וטענה חדשה בפיהם: "פן יפגענו בדבר או בחרב". זו אינה בקשה מאת ה', אלא זו בקשה הנובעת מהעם, שאינו רוצה להיפגע מאי מילוי ציווייו של הקב"ה!

ואכן תשובת פרעה שונה: "ויאמר אלהם מלך מצרים למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלתיכם" (שם ה', ד), ורצונו לומר: איך אתם, משה ואהרן, מדברים בשם העם? היכן הוא העם?! למה אתם מפריעים לו בשגרת חייו ברעיונות סרק?!

השליחות שנועדה אפוא להצלחה, נידונה אפוא לכישלון, ופרעה מכביד את עולו על העם כדי שה'רעיון של משה' לא יכה גלים, אלא ישקע. או אז מגיע העם לפרעה:

ויבאו שטרי בני ישראל ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך... והנה עבדיך מכים וחטאת עמך. ויאמר נרפים אתם נרפים על כו אתם אמרים נלכה נזבחה לה'... ויראו שטרי בני ישראל אתם ברע לאמר... ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה. ויאמר אלהם ירא ה' עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו...

(שם ה', טו-כב).

לפי פשוטו של מקרא, השוטרים שצעקו אל פרעה הם הצועקים על משה ואהרן ומתנערים משליחותם, אלא שעתה ננסה לתאר את התשובה לטענתם.

שלל מצרים

"וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול" (בראשית ט"ו, יד). הקב"ה אינו מפרט כיצד יצאו ברכוש גדול. אילו היה בידינו רק פסוק זה, היה מתקבל על הדעת תסריט שבו עם ישראל מתקומם תחת עול המצרים, פורק את עולם, ויוצא כששלל מלחמתו בידו.³ אף המצרים עצמם העלו בדעתם אפשרות כזו: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שם א', א-ט). אם כן, לא מן הנמנע שכוונת שליחותו של משה הייתה, שתבוא משלחת מהעם ותדרוש את שחרורו. או אז אטימות לבו של פרעה והכבדת עולו תגרום לתסיסה בעם, ותוביל למרד שיוליך בסופו של דבר ליציאת מצרים. אין כל ספק שהעם לבדו לא יוכל לגרום ליציאתו. אך הקב"ה כבר הבטיח את עזרתו לפי הצורך. תפקיד העם הוא רק להתחיל את מאמץ השחרור, אך תפקיד זה לא התמלא. העם קיבל בכניעה את הכבדת עולו של פרעה, השוטרים הוכו, העם יצאו לחפש תבן והאשמה הוטלה על משה.

דוגמה לדבר נמצא בפרקים הקודמים, שבהם קראנו על איש מצרי מכה איש עברי, באין עוד מצרי בשטח, ואיש מלבד משה לא נחלץ לעזרתו. מיד אחר כך אנו קוראים שהעברים אכן יודעים להכות... אך רק זה את זה. הפסיביות שלטה בעם. גם אם האמין העם בבשורות משה ובאותותיו, הוא לא שינה דבר בתפיסת עולמו. אף משה עצמו תמה על שליחותו, והקב"ה משיב לו: "ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" (שם ו', א). ה' נוכח לדעת כי אין מקום לשיתוף בני ישראל בתהליך. מעתה יתבצע הכול בידי ה' בלבד. וזהו פשרן של 'ארבע לשונות הגאולה': מעתה אני אוציא, אני אציל ואקח ואגאל ואביא. אני לבדי ללא השתתפותכם.⁴

יציאת מצרים – התכנית השנייה

הנביא יחזקאל מגלה לנו פן אחר של יציאת מצרים:

ואמרת אליהם כה אמר ה' אלהים ביום בחרי בישראל... ואודע להם בארץ מצרים ואשא ידי להם לאמר אני ה' אלהיכם. ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש... ואמר אלהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאואני ה' אלהיכם. וימרו בי ולא אבו לשמע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואמר לשפך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים. ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים אשר המה בתוכם אשר נודעתי אליהם לעיניהם להוציאם מארץ מצרים. ואוציאם מארץ מצרים ואבאם אל המדבר.

(יחזקאל כ', ה-י)

נחשף אפוא לפנינו משבר בגאולת מצרים. העם אינו משתף פעולה. הוא מתמהמה מלנטוש את הרגליו ומלהתמסר לגאולה הממשמשת ובאה.⁵ או אז ה' מחליט לגאול את עמו למען שמו ולמנוע חילול השם. אם ננסה לשבץ גילוי זה במהלך הדברים בספר שמות, נראה לומר שהשוני מתבצע בתחילת פרשת וארא:

וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען... וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר את בריתי. לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם

(שמות ו', ב-ו).

הקב"ה מודיע על שינוי בהנהגתו, מעתה יפעל מכוחו כה' ולא כאל שדי. והסביר רמב"ן:

וענין הכתוב כי נראה לאבות בשם הזה, שהוא מנצח מערכות השמים, ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל בהם נוהג העולם... והנה אמר ה' למשה, נראיתי לאבות בכח ידי אשר אני שודד בו המזלות... אבל בשמי של יו"ד ה"א... לא נודעתי להם לברא להם חדשות בשנוי התולדות...

(רמב"ן, ו', ב).

לפי דרכו יתבארו הדברים, שאף בגאולת מצרים, עד עתה ביקש הקב"ה לפעול בשם שדי כמנהגו של עולם, אלא שמעתה ייעשו נפלאות בשם ה'. בנוסף, בדבר ה' מוזכרת פעמיים הברית שבה מחויב הקב"ה לאבות ומכוחה הוא גואל את בניהם. הדבר מזכיר את החלטת ה' לגאול את ישראל מכוח רצונו להימנע מחילול השם. ולמען שמו ולא למענם, כמבואר ביחזקאל.⁶

משה ואהרן – שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן