אגדה שכמעט ונכחדה

במאה השנים האחרונות הידלדלה אוכלוסיית הראמים בעולם בקצב מדאיג, חלק 'באשמתם' (תוקפנות וביטחון עצמי) וחלק שלא באשמתם. (פרווה לבנה בולטת למרחקים), רגע לפני היעלמותם הסופית ממפת המינים, הוחל בפרויקט שימור עולמי. אחת השותפות לו הייתה רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים.

"בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו... והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה..." (דברים ל"ג, יז)
סיפורו של הראם מתחיל כסיפורם האומלל של עשרות מיני בעלי-חיים שנכחדו מהעולם, אך סופו – כך נראה כרגע - טוב יותר.

בסוף החודש שעבר שוחררו לטבע 18 ראמים לבנים, ממכלאת האקלום בבאר עדה שבנגב. הדבר נעשה במסגרת תוכנית כוללת של רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים, להשבת הראם הלבן לנופי דרום הארץ, מהם נכחד לפני כמאה שנה.

בחי-בר יוטבתה מטופח מאז 1978 גרעין רבייה של ראמים. באותה שנה הובאו אליו ארבעה זוגות ראמים מגן החיות בסאן דיאגו. בשנת 1997, כשהעדר מנה 80 פרטים, הוחל בביצוע תוכנית ההשבה אל הטבע. לפי התוכנית, עד שנת 2007 ישוטטו 150 ראמים במרחבי הערבה, וכבר עתה צופים הפקחים בהמלטות בטבע.

הראמים ששוחררו בחודש שעבר, עשו את השנה האחרונה במכלאת אקלום רחבת-ידיים בבאר עדה. בפרק-זמן זה נוצרה ביניהם מערכת חברתית עם מדרג מעמדי. התפתחות זו עשויה לתרום ליציבות העדר ולרבייתו המוצלחת בטבע.

לחלק מהראמים הוצמדו משדרי רדיו, והעדר המשוחרר נמצא תחת מעקב של חוקרים ופקחים.

לוחם ללא חת

הראם הוא אנטילופה (מיוונית, anthlopos, "חיה אגדית"), שם כולל לקבוצה גדולה של יונקים מעלי גרה ממשפחת הפריים. זהו בעל-חיים גדול וחזק (זכר גדול עשוי להגיע למשקל 100 ק"ג), בעל תכונות הישרדות באזורי מידבר קשים ושחונים. פרוותו לבנה מבהיקה, רגליו כהות ועל מצחו, אפו וסנטרו יש כתמים כהים. לכל ראם יש דגם שונה של כתמים, מעין תעודת זהות פרטית. אפשר שלכך נועדו כתמי הפנים – לזיהוי מהיר של פרטים בעדר.

קרניו חזקות מאוד, ארוכות וכמעט ישרות. מראהו האצילי, הדומה במשהו לסוס, צד את עינם של אבירי ימי הביניים באירופה. בשובם לארצם הם תיארו "סוסים לבנים יפהפיים, שעל מצחם צומחת קרן אחת בלבד" (כנראה בעקבות תצפיות בראמים שניצבו בפרופיל, כך ששתי הקרניים התמזגו לאחת). כך נולד המיתוס של חד-קרן האגדי. הראמים חיו עד ראשית המאה במספרים גדולים, במישורי מדבריות המזרח התיכון.

במרחבים הצחיחים לא היה להם מתחרה בכל הקשור לכוח ולהדר. הראם, בניגוד למינים אחרים של אנטילופות, אינו נמלט מכל רחש חשוד, אלא נלחם על מקומו, תוקף אויבים ונוהג בביטחון של מי שכוחו אתו. בשעת איום או מאבק, הראם מטה את ראשו מטה ומסתער כשקרניו מקבילות לקרקע. הצבוע, הזאב והנמר – אויביו הטבעיים - למדו להישמר מהלוחם ללא חת.

לרוע המזל, דווקא כוחו ונחישותו של הראם הם שהביאו להכחדתו. תכונות אלו סייעו לו לשרוד מול אויבים טבעיים, טורפים או ציידים עם חניתות, אך לא מול ציידים עם נשק חם. מהר מאוד הפך הראם, על פרוותו הלבנה הבוהקת למרחקים וביטחונו העצמי, טרף קל לציידים. הכדורים השיגו את האנטילופה היפהפיה הזו בקלות.

שבעה שרידים

הבדווים של המדבר נוהגים מזה דורות לצוד ראמים למחייתם, אך עושים זאת בצורה 'הוגנת'. הם צדים פרט בודד וניזונים מבשרו ימים רבים. במאה ה-20 הפך צייד ראמים לספורט. הראש המפואר בעל הקרניים החדות, הפך פוחלץ מבוקש בסלונים של ציידים תאבי ריגושים. ההרג 'הספורטיבי' לבש ממדים המוניים, ועדרים שלמים נמחו במסע צייד בודד.

בארץ-ישראל, נכחדה אוכלוסיית הראמים כבר בשנת 1912. עשר שנים מאוחר יותר הם נעלמו גם מנופי סוריה וירדן, בשנות ה-50 נכחדו העדרים בחצי האי ערב, ובשנת-73 נרשם הדיווח האחרון על צייד ראם לבן.

למרבה המזל, כבר בשנת 1962 עמדו חוקרי חיות-הבר במזרח התיכון על תהליך ההיכחדות ועשו מעשה: הם לכדו ארבעה ראמים בגבול עומן-תימן, מהאחרונים שנותרו בטבע, והעבירו אותם, ביחד עם עוד שלושה ראמים שנלכדו קודם לכן, לשני גני חיות בארה"ב (באריזונה ובקליפורניה).

לשמחתם, הצליחו שבעת הראמים להתרבות והיום כבר קיימים עדרים במספר מקומות בעולם - בעומן, בערב הסעודית ובירדן (עדר המונה 250 ראמים) - וכמובן, עדר הראמים בחי-בר יוטבתה. רק בזכות הטיפול הנכון, רגע לפני שהמין האצילי הזה נעלם לעד מפני האדמה, נפתח מחדש הסיכוי לשיקומו.

נוהלי הישרדות

הראם מותאם להפליא לסביבתו המדברית. הוא חי באזורים צחיחים במיוחד, בטמפרטורות שמעל 40 מעלות בצל, ללא מים זמינים, ללא מחסות צל רבים ועם מעט מאוד מזון.

צבעו של הראם, ובעיקר גבו וצדי גופו החשופים לקרינת השמש - לבנים בוהקים. הצבע הלבן מחזיר את מרבית הקרינה. בדרך כלל, רק חיות הקוטב עוטות פרווה לבנה, וזאת לשם הסוואה, אך במדבר נדיר מאוד לפגוש את הצבע הבולט הזה. קשה מאוד להסתתר ולהסתוות בשטח עם פרווה לבנה, ואכן הראם נראה למרחוק. תוקפנותו וחוזקו מפצים במידת מה על אי-יכולתו להסתתר מעיני טורפים.

התאמה מופלאה נוספת היא 'רשת הפלאים' שיש לראם בראשו. רוב היונקים אינם מסוגלים להתקיים בטמפרטורות קיצוניות, כשחום הגוף עולה על 42 מעלות, בשל פגיעה במוח. לעומת זאת, לראם יש רשת נימים דקות בחלל האף, הדואגת לקרר את טמפרטורת הדם העובר דרכה אל המוח, בשיעור של 3 מעלות משאר אברי הגוף.

בנוסף, סיגל הראם לעצמו נוהלי הישרדות במדבר: בעת מנוחה, הוא אינו רובץ על הקרקע הלוהטת, שחומה מגיע לפעמים ל-70 מעלות ויותר, אלא מחפש מקום מוצל. אם אינו מוצא, הוא יחפור לעצמו מרבץ בעומק של 10 סנטימטרים, באדמה שחומה 'רק' 48 מעלות.

מי שתייה הם מיצרך יקר מציאות במדבר. כתחליף, מסתפק הראם בלעיסת עשב רווי טל השכם בבוקר ובצמחים ירוקים ובשרניים במשך היום. מזונו החביב הוא הרנוג השיטים, צמח טפיל שגדל על עצי שיטה, ועליו בשרניים ומלאי מים.

השתן של הראם מרוכז מאוד, מה שמבטיח איבוד נוזלים מינימלי. הראמים פעילים בשעות הבוקר המוקדמות, אחר הצהריים ובלילות ירח.

הציידים הפכו שומרים

הבדווים של מדבריות עומן צדו את הראם הערבי במשך דורות, עד שנכחד גם שם בתחילת שנות ה-70. עשר שנים מאוחר יותר, הצליח הסולטאן של עומן לקבל מגרעין הרבייה בארצות-הברית עדר קטן לשחרור מחודש בטבע. כיום, עשרות מבני השבטים שבעבר צדו ראמים, שומרים עליהם מכל משמר, ועוסקים במחקר ובמעקב אחריהם, 24 שעות ביממה.

לכל עדר נחלה של 20 עד 120 קמ"ר. המנהיגים הם זכר ונקבה שליטים, ואתם מהלכים שניים עד עשרה ראמים צעירים או פרטים נחותי מעמד. אך מיבנה זה אינו יציב וקבוע. חברת הראמים היא מאוד דינמית, ומעמד הפרטים בה משתנה מפעם לפעם. פרויקט השימור בעומן זכה להצלחה.

הבדווים השולטים ברזי המידבר, מאתרים ללא קושי את האנטילופות הנהדרות בכל מסתור, מה גם שהצבע הלבן הבולט שהביא כמעט להכחדתם, עוזר היום בהצלת חייהם. אנשי שמירת הטבע בעומן השכילו לשלב את שוכני המדבר בפרוייקט: מרכז המחקר הפך למרכז חברתי וסיעודי, כולל תחנת עזרה ראשונה, מים ושירותים כלליים. בתמורה, התחייבו הבדווים להגן על הראמים, ועדכנו את מרכז המחקר בכל פרט שתרם למחקר.

האידיליה הזו באה אל קיצה בתחילת שנות ה-90. סכסוך שפרץ בין שני שבטים בעומן, הוליד מסע נקמה ורציחות שבשיאו חוסלו שומרי הראמים. בעקבות זאת, אף חודש מסע הצייד נגד הראמים עצמם, ואוכלוסייתם הידלדלה למספרים מדאיגים. רק בשנת 1998 נבלמה המגמה, הראמים שנותרו במדבר נלכדו והוחזרו למכלאות המוגנות.

מסהרה ליוטבתה

בחי-בר שביוטבתה חי ומתרבה עדר של ראמים ערביים. במכלאה רחבת ידיים הם משוטטים יחד עם פראים, ערודים, יענים וראמי הסהרה. עדרי פראים כבר שוחררו במכתש רמון בראשית שנות ה-80, התאקלמו והשתלבו כחיית-בר חופשייה. ראם הסהרה גדול יותר מהראם הערבי ומשקלו מגיע ל-200 ק"ג. הוא איננו מיועד לשחרור בישראל, היות והוא מעולם לא חי בארץ.

ראמי הסהרה, מין על סף הכחדה באפריקה, הובאו לישראל על-ידי אברהם יפה ז"ל , המנכ"ל הראשון של רשות שמורות הטבע. עשרה ראמי סהרה הובאו לערבה מגני חיות באירופה ובארצות-הברית, כחלק מתוכנית כלל-עולמית להצלת המין מהכחדה על-ידי יצירת גרעין רבייה.

בשנת 1996 שוחררו סוף-סוף בישראל הראמים הערביים הראשונים. שני עדרים הועברו למכלאת אקלום בעין שחק בערבה, שם שהו תשעה חודשים, שבמהלכם באו לעולם ראמים נוספים. לבסוף שוחררו שני עדרים, כ-40 פרטים בסך הכל. מתצפיות של רשות שמורות הטבע נראה, שהם מצליחים להתאקלם ואפילו מניסים זאבים המנסים ללכוד את הצעירים. כעת מקווים שראמים אלו יתרבו בהצלחה ויניעו את תהליך אכלוס שטחי הנגב בחיות-בר, ובמיוחד בפרסתנים (בעלי פרסות) גדולים, המהווים חוליה הכרחית בשרשרת המזון של עולם חי ובריא בטבע.