אם מהצגת הדברים עד כה אפשר ללמוד שההתלהבות מן הארכיאולוגיה בתקופה הנסקרת היתה כמעט ללא ספקות, זאב יעבץ יעיד על היחס הדו-משמעי שגילתה האורתודוקסיה כלפי השימוש בעדויות הארכיאולוגיות. בנספח בשם "קדמות התורה ואחדותה" בחלק הראשון של ספרו תולדות ישראל (ורשה, תרנ"ה / 1894) פסל יעבץ מכול וכול את השימוש בעדויות בארכיאולוגיות כדי לאשר את אמינות המסורת המקראית:
|
מיום אשר שמה בקורת המקרא לה לחוק להכחיש את המפורסמות, להטיל ספק בודאות ולשנות את הידוע, בטל הכלל הקדמוני האומר: "כל דבר בחזקתו הוא עומד, עד שיוודע לך במה הורע". ונהפוך הוא, כי כל המחזיק בשלו עליו הראיה, כל המשנה ידו על העליונה, טענת "לא ראינו" היא היא ראיה גמורה שאין להרהר אחריה, וכל המרבה לשבש הרי זה משובח. ואע"פ שספרי חול נאמנים להעיד על עצמם, ספרי קדש אינם נאמנים כל זמן שאינם מביאים עדים מן השוק. כי במקום שהבקורת החדשה פוסלת את ספרי קדשנו אשר קול צלול וטעם בריא עולים מכלם וחיי רוח וכח מתרגשים בן, שם שם היא היא מכשרת לעדים את שברי לוחות אשור, בבל ומצרים ובלויי מגילותיהם אשר הוציאום רולינסון שראדר, אופרט ואברם מקברותיהם. העמים האלה וסופריהם גם בחייהם היו קרויים מתים קל וחומר במיתתם ואת ספריהם מלאו קדים עמל ורעות רוח ואת האובות המצפצפים והמהגים העלגים והמגמגמים האלה הכשירו מבקרי המקרא החדשים לעדים להעיד על תורתנו נביאינו וכתובינו. הטובה עדות זאת מעדות חרש שוטה וקטן או מעדות ישן בחלום או גוסס שדעתו מטורפת עליו על אדם ער זריז ופקח? חלילה לנו להקל בכבוד החכמים הנקובים בשמותיהם האומרים להציל דבר מפרי עדי עץ ואבן אלה על תולדות הגויים ההם, אשר זולתם אין להם מוצא אחר לתולדותיהם. אך אִולת היא לשאֹל בתרפים האלה על כתבי הקדש, אשר לא פסקה מהם חיתם המלאה והבריאה עד היום הזה. על הדבר הזה תכון תלונת ישעיה הנביא: הלא עם אל אלהיו ידרש! בעד החיים אל המתים?94
| |
יעבץ סבר אפוא, שאין להשתמש בממצאי הארכיאולוגיה כדי להוכיח את אמיתות כתבי הקודש. אולם הוא לא היסס לצטט מחקרים, שהשתמשו במקורות חוץ-מקראיים כדי לאשר את דברי המקרא. כתוצאה מפולמוס בבל והתנ"ך הוא שינה את דעתו באופן גלוי. במאמרו "תוצאות החטיטות והחקיקות" הביא מדברי הומל, שיעץ לעזוב את "הפלפולים הריקים" של "ביקורת המקרא העוקרת" (הדסטרוקטיבית) ולשים לב לתגליות הארכיאולוגיות, המלמדות על דורו של אברהם. מכך שחשובי האשורולוגים כבר השליכו מאחורי גבם את ביקורת המקרא ברור שהמחקר הארכיאולוגי מסייע למסורת:
|
אך נפלאים מעשי ה', כי בעלות תעתועי בקורת המקרא של ולהאוזן וחבריו עד מרום קצה, הקיצו פתאום ישני אדמת עפר מתרדמת שלשת אלפי שנה, להעיד כי קדמות תורת משה קדמות אמת היא, כי בעתם נתנה, וכי הנביאים בעתם נבאו וכי כל המעשים המספרים בכתבי הקדש בעתם נהיו ונעשו, כי נחטטו מצבות, וקירות מערות והיכלות חרבים מני אלפי שנים נחשפו, אשר חקיקותיהם המפורשות מעידות לפי תומן על קדמות ישראל ותורתו, עדות מכרעת מאין כמוה. |
עכשיו היה יעבץ מוכן לקבל את עדותם של "העדים מהשוק", כגון תעודות אל-עמרנה, מצבת מישע וכתובות מלכי אשור ובבל, ואף לראות בהם – כמו המגיד בשעתו – גילוי משמים: "מאת ה' היתה זאת לגלות צפונות מני קדם, אשר לא ישאירו דבר אחד מדבר המערערים על מכונו". הארכיאולוגיה הוכיחה שאין יסוד להכחשת קיומם של האבות:
|
ולהוזן ומקצת מרבותיו ורבים מחבריו וכל המון תלמידיו יכחשו בתוך כל כחשיהם, שהם הם כל עצם מלאכתם, במציאות האבות, וידברו על הכתוב על אודותם בתורה, כעל דמיון בדוי מלב איזה כהן בדורות האחרונים לבית ראשון, או מלב איזה רב בדורות הראשונים לימי בית שני. |
יעבץ טען, שהארכיאולוגיה והמחקר הוכיחו כי שמות המקומות הגיאוגרפיים בסיפורי האבות הם שמות ממשיים, כי מאורעות היסטוריים, כמו מלחמת חמשת המלכים, אכן התרחשו, וכדומה. הוא אף הרחיק לכת מבחינתו כשטען, שאכן יש דמיון בין חוקי חמורבי ובין תורת משה – ראיה לכך שחוקי בבל נשמרו בזיכרונם של בני ישראל. אבל, תהום רובצת בין שני הקודקסים, ותורת משה "גבוה עליה [על חוקת חמורבי] כגבוה השמים על הארץ" בכל הנוגע לתוכנה המוסרי. חוקת משה היתה מהפכה ששינתה סדרי עולם. במאמר "הביקורת כשהיא מבקרת", שפרסם בכתב העת תחכמוני ב-95,1911 כתב כי האוסטרקונים שנתגלו בחפירות בשומרון מהווים עדות לקדמות הכתיבה והספרות של עם ישראל: "ואין ספק בידנו כי למראה החדשה הנפלאה הזאת תפקחנה עיני ישירי הלב אשר בקרב הנוקשים והנדחים אחרי הבקורת הכוזבה, לראות כי כל פלפוליה הבאים להכחיש את מציאות הכתב והספרות בישראל לפני ימי עמוס וחבריו, שקר והבל הם גם יחד".
הנכונות לאמץ את הארכיאולוגיה ולראות בה מדע התומך במסורת (או משלים אותה) לא נבעה רק מהצורך להתמודד בזירה החיצונית – כלומר נגד הביקורת הרדיקלית הנוצרית של התנ"ך. היא נבעה גם מהצורך להתמודד בזירה הפנימית, כלומר, להתגונן מפני יהודים שאימצו את עקרונות ביקורת המקרא הנוצרית. ההסתמכות הרבה על מלומדים מבני אומות העולם לא היתה רק כורח הנסיבות אלא גם נועדה להעניק תוקף וסמכות "מבחוץ" למגיני ההשקפה המסורתית מפני ביקורת מבית.
לפריטים אחרים קשורים לנושא:
קיצור תולדות האשורולוגיה
מה זועקות האבנים? - בין ביקורת המקרא לארכיאולוגיה
"נכוחות מאשור?" תגובות יהודיות ראשונות על הארכיאולוגיה של מסופוטמיה
רודולף קיטל כבעל ברית
עדות עץ ואבן או עדים מהימנים?
המשך העניין בארכיאולוגיה ובראליה הקדומה
הערות:
94. זאב יעבץ, "קדמות התורה ואחדותה" ספר תולדות ישראל מתקן על-פי המקורות הראשונים, חלק ראשון, מהדורה רביעית, מוגדלת ומתוקנת בהוספות רבות, תל-אביב, תרצ"ב, עמ' 170-171.
95. בהוצאת אגדת הסטודנטים "תחכמוני" בברן, ברלין, תרע"א, עמ' 9-18.
