קיצור תולדות האשורולוגיה

העניין של היהודים בארכיאולוגיה של המזרח הקרוב הקדום, השימוש בארכיאולוגיה להבנת התנ"ך ולבחינה של זיקת התנ"ך לתרבויות המזרח הקדום היו בין הביטויים החשובים של מהפכת התנ"ך. במחציתה הראשונה של המאה התשע-עשרה הצטיירה הארכיאולוגיה כאויבת של השערת המקורות וכבסיס החדש להגנה על התנ"ך, אבל לקראת סופה נתפשה גם לאחד מאויביו הקשים של התנ"ך.

"כדי לעורר את המתים בהָדֶס" – זאת היתה תשובת קיריאקוס (Cyriacus) איש אנקונה (קיראקו דה פיצ'יקולי (Ciriaco de' Pizzicolli), נוסע, אספן וסוחר בכתבי-יד עתיקים בן המאה החמש-עשרה, כשנשאל לפשר ההתעניינות שלו בכתבי-יד עתיקים ובציור של חורבות עתיקות². ואכן, הארכיאולוגיה, שהיתה, בין השאר, חיפוש אחר המקורות של התרבות האנושית, עוררה לחיים תרבויות מתות, הציתה את הדמיון של העולם המודרני ואת סקרנותו, והפכה בסיס לכתיבה של היסטוריות אוניברסליות חדשות ולעיצובן של זהויות לאומיות טריטוריאליות ישנות וחדשות.

וולטר כתב בערך Prières ("תפילות") במילון הפילוסופי (Dictionnaire philosopfique): "מצער הדבר, לדידם של אנשים המבקשים לעמוד על פשרם של דברים, שמכתבי הכשדים והמצרים לא נותר זכר, בעוד שהיהודים שמרו על כתביהם שלהם"³. באמצע שנות השבעים של המאה השמונה-עשרה כתב אוגוסט לודוויג פון שלצר (V. Schlözer), אחד ההיסטוריונים החשובים של הנאורות בגרמניה, כי מנקודת מבט היסטורית, הברית הישנה מהימנה בדיוק כמו האדה (Edda)י⁴ והאיליאדה, או כמו כל מיתוס, או סאגה, ויהיה אפשר להעריך את מהימנותה כתעודה היסטורית רק אם יימצאו מקורות אחרים מאותה התקופה⁵. יוהן גוטפריד הרדר קונן על כך, שמהספרות העתיקה נותר מעט מאוד, ולכן אי-אפשר לממש את הרצון להכירה. ב-1865 (כעשרים שנים לאחר התחלת הגילויים במסופוטמיה), כתב י"ה שור בעיתונו החלוץ:

כאשר יתגלו ספרים עתיקים, יתגלה כי מחבר הפרשיות השונות בספר בראשית, חיבר ושילב סיפורים מיתולוגיים של בני-הקדם, והרכיב מהם את ספרו; אדם, שת, חנוך, נח, שם ואברהם – הם דמויות שהיו ידועות לבני העולם העתיק (הכנעני) – ומהמצע הספרותי הזה עברו לספרות הישראלית הקדומה⁶.

למן שנות החמישים של המאה התשע-עשרה, בעקבות גילוי המונומנטים והחפירות הארכיאולוגיות במסופוטמיה, הצטיירה תמונה רחבת-יריעה ועשירה של העבר הקדום של תרבויות אזור זה. דליטש ביטא את דעתם של רבים כשהכריז בהרצאה שנשא ב-1898, כי הגילויים במסופוטמיה עוררו לחיים חדשים, לאחר שינה של אלפי שנים, את התרבות המסופוטמית הגדולה. בֶּנוֹ יעקב הסכים איתו כשתיאר את האשורולוגיה כפרק מפואר בהיסטוריה של המדעים⁷. העניין בתרבויות העתיקות האלה היה עצום בזכות עצמן, אבל במידה רבה נבע מן העובדה שהן נתפשו כעריסת התרבות המערבית וכרקע לעולם התנ"ך. כמעט כל טקסט שהתגלה במצרים, או במסופוטמיה, נבחן לפי האופן שבו נקשר לתנ"ך ולפי האופן שבו האיר והבהיר אותו. בפעם הראשונה סיפרו תעודות עתיקות ואותנטיות על עולמו של התנ"ך, ובפעם הראשונה סיפרו תרבויות המזרח הקדום על עצמן בלשונן. המחקר הארכיאולוגי של המאה התשע-עשרה מימש אפוא גם את התקווה של כל אלה שביקשו להשתחרר מהתלות הבלעדית בעדות התנ"ך וגם את התקווה של אלה שביקשו למצוא בו עדות קדומה למהימנותו ההיסטורית של התנ"ך. האשורולוגיה לא היתה רק הדיסציפלינה שהציבה את האתגר הגדול ביותר לסמכות המקרא⁸, היא גם היתה הדיסציפלינה שנתפשה כמספקת את הראיות המכריעות לסמכותו.

בספרם תולדות ביקורת המקרא סיכמו סולוביטשיק ורובשוב את ההתפתחות בחקר תולדות המזרח-התיכון הקדום ותולדות תקופת המקרא למן שנות הארבעים של המאה התשע-עשרה:

בינתיים, ומעבר לתחומי הפקולטטים התיאולוגיים אשר בתוכם הצטמצמה עד הנה חכמת המקרא, נתגלו מתהום הנשייה אוצרות. תחומי ידיעותינו ההיסטוריות התרחבו והתקדמו. החפירות ותוצאותיהן בארצות הקדם גוללו לפנינו פרקי הסטוריה קדומים שלא שערנום. את אשר חשבנו לנחלת האגדה נתמלא תוכן חיובי וממשי, לעיני עדי הימים ההם שהועלו ממעמקים ולאורם נסו אף צללי שחר של ראשית דברי ימינו⁹.

ההיסטוריה המרתקת של החפירות והתגליות הארכיאולוגיות במסופוטמיה למן הגילוי והפענוח של כתובת בהיסטון (Behistun) בשנים 1846-1849 סופרה פעמים רבות¹⁰. בקצרה נזכיר, כי החפירות באדמת מסופוטמיה החלו בשנות הארבעים של המאה התשע-עשרה ומשנות החמישים ואילך הן זכו לתהודה ציבורית גדולה¹¹. ספרו של א"ה לייארד (Layard, 1817-1894), נינווה ועתיקותיה (Nineveh and its Remains, i-ii, 1849) הוא דוגמה ידועה של ספר בנושא שהיה לרב מכר ללא תקדים¹². מקום נכבד בהיסטוריה הזאת שמור לסיפור הדרמטי של פענוחו של הלוח האחד-עשר ובו הקטע על המבול מתוך האפוס של גלגמש (נוסח אשורי של מיתוס הבריאה הקדום יותר, המכונה אתרח'סיס) על-ידי ג'ורג' סמית (Smith, 1840-1876), שעבד במחלקה לעתיקות המזרח במוזיאון הבריטי¹³. הפענוח, וההודעה עליו, שנמסרה ב-3 בדצמבר 1872 בפגישתה החודשית של החברה לארכיאולוגיה מקראית (Society of Biblical Archaeology), שנוסדה בדצמבר ¹⁴,1870 עוררו התרגשות גדולה בדעת הקהל בבריטניה ומחוצה לה¹⁵.התרגשות דומה עוררו התעודות הנוספות שהתגלו בחפירות שניהל סמית באתר של נינווה הקדומה בשנים 1874-1876, שבהן נחשפו כשלושת אלפים לוחות חומר ועליהם חלק נוסף של האפוס של גלגמש. הסיבה לכך, שהגילוי של סיפור המבול הקדום החקוק על לוח טין, אשר נמצא בספרייתו של המלך אשורבניפל, שליטה של האימפריה האשורית בשנים 668-626 לפני הספירה ואשר פוענח על-ידי סמית, זכה לתהודה הציבורית הגדולה ביותר, מובנת מאליה¹⁶: ההקבלה לסיפור המבול בספר בראשית נתפשה מיד על-ידי האורתודוקסיה הפרוטסטנטית לענפיה כאישור ללא עוררין של המסורת המקראית¹⁷. כמו כן כללה ספריית אשורבניפל תעודות היסטוריות, כמו הדיווח על כיבוש ממלכת ישראל בידי תגלת-פלאסר ומסע סנחריב ליהודה¹⁸, וגם התעודות האלה, שהתייחסו לתקופת המלוכה, עוררו התרגשות רבה.

הגילויים הארכיאולוגיים בשנים שלאחר מכן, ובראשם הגילוי בשנת 1901-1902 בסוסה, היא שושן המקראית (בירת עילם)¹⁹, של "חוקי חמורבי" מלך בבל, השישי בשושלת המלכים האמוריים של בבל, שזוהה עם אמרפל מלך שנער המקראי, על-ידי משלחת חפירות צרפתית בראשותו של מורגן (Jacques Jean Marie de Morgan, 1857-1924)י²⁰ הוסיפו להצית את דמיון הציבור. הפעם נראה היה, כי התגלה המקור הקדום לתורת משה. העובדה, שהחוקים האלה היו ידועים גם כ-1,600 שנים לאחר שנכתבו (בעותקים שנעשו בימי אשורבניפל ונשמרו בספרייתו) נתפשה מיד כראיה ניצחת לקדמותה של תורת משה. היו שמיהרו לקבוע כי הגילוי ערער מן היסוד את התיאוריה של ולהאוזן, שתורת משה (תורת כהנים) נכתבה רק בימי הבית הראשון: "בסיפוק ובשמחה אני מצהיר, שמציאת הקודקס ופרשנותו מעמיקים את אמונתי במקור האלוהי של התורה".²¹

עוד קודם לכך, כבר בשנות העשרים של המאה התשע-עשרה, לאחר שפוענח כתב החרטומים (ההירוגליפים), הניבה האגיפטולוגיה מספר הולך וגדל של חיבורים שתיארו את זיקות הגומלין בין שתי הציוויליזציות העתיקות הגדולות – מצרים ובבל – והתווכחו בשאלה לאיזו מהן שמור מעמד הבכורה, ואיזו מהן השפיעה על האחרת²². חלק מהחיבורים האלה ביקשו להצביע על המשקעים של התרבות המצרית בתנ"ך²³, וחלקם אף ביקשו להוכיח את ההתאמה בין ההיסטוריה המצרית ובין המסורת ההיסטורית המקראית הרלוונטית. לא כאן המקום לסקור את ההצעות הרבות השונות שהוצעו עד ²⁴.1914 עדויות לכאורה לקדמות ישראל נמצאו עוד קודם לכן גם בחצי-האי סיני. מדובר בכתובות סלע, שהתגלו לראשונה במאה השישית לספירה על-ידי קוסמס אינדיקופלוסטס (Cosmas Indicopleustas, "הנוסע להודו"), אשר תיאר את מה שראה בסיני כחריטות, שנעשו על-ידי בני ישראל בדרכם ממצרים לכנען. הספר פורסם על-ידי אתנסיוס קירשר (Athanasius Kircher, 1680-1602) בספרו (Lingua aegyptiaca restituta (1643, הכתובות תועדו על-ידי נוסעים שונים במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, וחלקן פוענחו ופורסמו ב-1869 על-ידי יוליוס אויטינג (Euting, 1839-1913). קלמן שולמן (1899-1819), המשכיל הפופולריזטור המקצועי העברי הראשון²⁵, הזדרז להשתמש בפרסום הזה כעדות לאמיתות סיפור יציאת מצרים (אף שהכתובת הקדומה ביותר היא משנת 150-151 לספירה)²⁶. שולמן תיאר את כתובות הסלע בסיני כעדות לאמיתות ההיסטורית של סיפור יציאת מצרים: "קול בני ישראל על הר סיני".²⁷

שתי התגליות החשובות ביותר בהקשר של המשולש מצרים-כנען-בבל היו: הארכיון העשיר של אל-עמרנה, היא אח'תאתן, בירתו של פרעה אחנאתן (אמנחתפ הרביעי) בשנים 1351-1337 לפני הספירה, שנחשף ב-²⁸,1887 ומצבת הניצחון (אַסטֶלָה) של פרעה מַרנפתח (1231-1223 לפני הספירה), שהתגלתה ב-1898. האיזכור של השם "ישראל" במצבת הניצחון ("ישראל הושם, אין לו זרע") הניע כמה מן החוקרים לקבוע, שפרעה מרנפתח הוא פרעה של יציאת מצרים והאיזכור של הח'בירו (ha-bi-ru) בתעודות אל-עמרנה שימש כראיה לכך, שיציאת מצרים התרחשה בימי אחנאתן. הפרסום של "ההמנון הארוך" ו"ההמנון הקצר" של פרעה אחנאתן לאל-שמש אתון,²⁹ הוליד גל של חיבורים, שקשרו בין "המונותיאיזם" של אחנאתן ובין אמונת ישראל.³⁰

לעניינו, חשיבותו הרבה של הארכיון מאל-עמרנה היתה מציאת העדות לכך, שלתרבות הבבלית היתה נוכחות רבה בכנען עוד לפני ההתנחלות של שבטי ישראל. מכאן נבעה המסקנה, ששבטי ישראל יכלו להיכנס לחוג השפעתה של התרבות הבבלית כבר בראשית ההיסטוריה שלהם, מאות שנים לפני גלות בבל. התעודות מאל-עמרנה סייעו לדחות את ההשקפה, שהיתה מקובלת ברבע האחרון של המאה התשע-עשרה, כי לתרבות הבבלית היתה השפעה עכל עולם המקרא רק מתקופת המלוכה, או מתקופת גלות בבל³¹. המזרחן הגדול איגנץ (יצחק יהודה) גולדציהר (Goldziher, 1850-1921),י³² לדוגמה, כתב בספרו המיתוס של העברים (Der Mythos bei den Hebräern, 1876), ששבטים נודדים לא היו יכולים לקלוט, לאמץ ולעבד את היצירה הדתית-הספרותית המפותחת של התרבות הבבלית. דבר כזה היה אפשרי רק בתקופת הגלות, ורק אז יכלו העברים לעצב תפישת עולם שלמה ומקורית³³. עתה נראה כי ניתן להקדים את תקופת ההשפעה לזמן קדום הרבה יותר, וכי התעודות מפריכות את השערת המקורות, בעיקר את הקביעה כי תורת משה לא היתה יכולה להיכתב בתקופה קדומה. הגילוי והפענוח של תעודות אל-עמרנה נתפשו כמכת מוות ל"ביקורת הגבוהה", שטענה בביטחון כי הכתב לא היה ידוע בימי משה, ולכן משה לא היה יכול לכתוב את התורה.³⁴

על רקע הפרסומים המדעיים של התגליות החדשות ממצרים³⁵ הזדרז ברנפלד לכתוב ב-1897, כי תוך זמן קצר ניתן יהיה לכתוב מחדש את תולדות ישראל³⁶. מכתבי אל-עמדנה סתרו את טענותיהם של ההיסטוריונים שטענו שיציאת מצרים אינה אלא אגדה, וזאת משום שהעידו ששבטים שמיים (הח'בירו-העברים) התגוררו בנגב בתקופה הזאת³⁷. המחקר הארכיאולוגי במזרח הקרוב הקדום מוטט אפוא מן היסוד את כל הנחותיו של ולהאוזן: "באו החקירות החדשות וטפחו על פניהם"³⁸. כל חודש מביאות החפירות ראיות חדשות "לא שערום ההסטוריים עד הנה". לדברי ברנפלד, במשך עשרים השנים האחרונות:

נתגלו כמה כתובים שהיו נמצאים בעומק האדמה על אדמת אשור ובבל, ועל ידי זה נודע לנו חדשות ונצורות, ענינים חשובים מאד להבנת כה"ק וגם להבנת שפתנו [...]. (כתוצאה מכך) נפלה הבקורת הביבלית, אשר אחזו בה המבקרים מישראל ומבני הנכר וכלם התנבאו בסגנון אחד, כי ספורי התורה מאוחרים הם מאד בזמן חבורם ונכתבו לשם תכלית מיוחדת. עתה נדע, כי ספורי התורה הם רשמים היסטוריים אמיתיים מזמן קדום מאד³⁹.

מלומד אחר, ד"ר אהרן מרקוס, פרסם בספרו קדמוניות (קרקוב, תרנ"ו/1896) "העתקות כמה ממכתבי אל-עמרנה"⁴⁰, והעיתון המגיד החדש פרסם במשך שנת 1900 סדרת מאמרים מאת ד"ר מ' מארגעל (שהתבססו על חיבוריו של פרופ' משה שור), בשם "לקדמוניות העברים", שבה סקר את תעודות אל-עמרנה ואת "היחוסים בין המכתבים האלה אל כתבי-הקדש"⁴¹. מסקנת הכותב היתה, שהתנ"ך מדייק בתיאור המצב במצרים ובכנען בתקופת יציאת מצרים. ב-1903 ראה אור בווילנה ספרו של יוסף אלחנן מלמד (1858-1931) רב ופעיל ציוני (היה ציר בקונגרס הציוני השלישי) מדווינסק בשם ספר שבטי ישראל כולל חקירות מקוריות בראשית תולדות ישראל על-פי ספרי הקדש ועל-פי הלוחות של תל-אמארנא ורשימות אשור ובבל שגלו חוקרי קדמוניות בימים האחרונים [עם שני ציורים מעתקים מהספר Babel und Bibel להחוקר פרידריך דיליטש]. בפתח הספר קבע מלמד, כי המשכיל היהודי המאמין אינו יכול "להטמין ראש בחול כבת-יענה" ולא להגיב על תיאוריות כוזבות, הבונות שיטה משוכללת על "חורבן כתבי הקדש והכפירה במסורת ישראל".⁴² באמצעות השוואת העדות המקראית לתעודות מאל-עמרנה ביקש מלמד להוכיח את אמינותו של הסיפור המקראי. התעודות החיצוניות, מאירות את "מחשכי התקופה ההיא"; רק "התרשלות חכמי ישראל השאירה את מחקר המקרא בידי הנוצרים, ובעיקר הגרמנים, ובעיקר האסורולוגיה (אשורולוגיה), שעשתה חיל". אסור להחשות בעניינים כאלה, ולנסות להסתירם מעיני הקורא העברי, שיוכל לקרוא אותם בלשונות העמים ולהאמין בהם: "כל היודע מכיר, עד כמה תפלסנה חקירות בעלי ביקורת המקרא מסילות בלב הקוראים המשכילים ועד כמה תקחנה השערותיהן המבהילות עמדתן ביחוד בלב הצעירים". מדובר בחוקרים ה"קורעים את ספרי קדשנו ועושים את ההיסטוריא שלנו כספוג הסופג את הכל וכחלום אשר כל אחד יראה בו מהרהורי לבו". הגיעה אפוא השעה שיודעי דבר מקרב חכמי ישראל יפנו לחקר תולדות המזרח הקדום כדי לאמת את דברי המקרא. ספרו הוא חלק מ"מלחמת המגן" הנחוצה למען "מסורת עמנו ודברי ימינו"⁴³.

הארכיאולוגיה של המזרח הקדום נתפשה, בדרך-כלל, בעיני המשכילים היהודים, שהכירו אותה בעיקר מפרסומים בגרמנית, כמחקר המערער מן היסוד את עמוד התיכון של השערת המקורות. הארכיאולוגיה (כלומר, האגיפטולוגיה והאשורולוגיה) הצטיירה להם כמדע נטול פניות, שהשמיט את הקרקע מתחת לרגלי מדע אחר, המבוסס על פניות ודעות קדומות – ביקורת המקרא. המדע החדש הזה הפריך את הטענה, כי לא ייתכן שהחומש נכתב בתקופה מוקדמת כמו המאה השלוש-עשרה לפני הספירה⁴⁴. דומה היה ש"אסכולת ולהאוזן, שניסתה להעמיד את כל ההיסטוריה של עם ישראל על ראשו, קיבלה מכה אנושה"⁴⁵. אם התנ"ך התקשה להגן על עצמו, בכוחות עצמו, באה הארכיאולוגיה לשמש כעזר-כנגדו "מבחוץ".

לפריטים אחרים קשורים לנושא:
קיצור תולדות האשורולוגיה
מה זועקות האבנים? - בין ביקורת המקרא לארכיאולוגיה
"נכוחות מאשור?" תגובות יהודיות ראשונות על הארכיאולוגיה של מסופוטמיה
רודולף קיטל כבעל ברית
עדות עץ ואבן או עדים מהימנים?
המשך העניין בארכיאולוגיה ובראליה הקדומה

הערות:
2. ראו: Brus G. Trigger, A History of Archaeological Thought, Cambridge, 1999 edn. 35-40; Ronald and Francoise Etienne, The Search for Ancient Greece, London, pp. 1992, pp. 24-29 . קיריאקוס צייר את חורבות הפרנתון ומיקני, ורכש מדליות, מטבעות וכתבי-יד.
3. וולטר, מילון פילוסופי, תירגם: עידו בסוק, תל-אביב, 2000, עמ' 201. הרוזן וולני (קונסטנטין פרנסוא שאבסו) כתב בספרו מסע במצרים ובסוריה (1787) ברוח דומה: "אם תהיה מצרים בידי אומה המאירה פנים לאמנויות היפות אפשר יהיה להגיע שם לתגליות שבזכותן נטיב לדעת את ימי הקדם שעד כה נבצרו מאתנו בשאר ארצות שבעולם; אולי יתגלו בה אפילו ספרים" (וולני, שם, תירגם אהרן אמיר, ירושלים, 1996, עמ' 90). על יחסו של וולטר למקרא ראו: Bertram Eugene Schwarzbach, Voltaire's Old Testament Cristicism, Genevw, 1971
4. שתי אסופות של הספרות המיתולוגית האיסלאנדית, שנכתבו בשנים 800-1200.
5. Peter Hans Reil, The German Enlightenment and the Rise of Historicism.
6. שור, "התורה ודת צאראתוסטרא", החלוץ, ז', 1865.
7. B. Jacob, "Das Judenthum und die Ergebnisse der Assyriologie", AzdJ 88, 1902, p. 198.
8. ראו: Raymond Schwab, The Oriental Renaissance: Europe's Rediscovery of India and the East 1680-1880, trans. G. Patterson-Black and V. Reinking, Columbia University Press, New York, 1984, p. 5
9. סולוביטשיק ורובשוב, תולדות בקורת המקרא, עמ' 101.
10. מספרות המחקר הרבה בנושא ראו: E. A. Wallis Budge, The Rise and Progress of Assyriology, London, 1925; C. Wade Made, Road to Babylon: Development of U.S. Assyriology, Leiden, 1974; Herbert F. Hahn, The OT in Modern Research, pp. 185-225; Robert William Rogers, A History of Babylonia and Assyria, I-II Freeport / New York, 1900 (rep. 1971); Bruce Kunklick, Puritans in Babylon: The Ancient Near East and American Intellectual Life, 1880-1930, Princeton University Press, NJ., 1996; Magnes-Trolle Larsen, The Conquest of Assyria: Excavations in an Antique Land 1840-1860; London-New York, 1996; idem, "Orientalism and Near Eastern, Archaeology", in: Daniel Mille (et al., eds.), Domination and Resistance, London and New York, 1988, pp. 229-239; Tom Jones (ed.), The Sumerian Problem, New York, 1969; C. W. Ceram, Gods, Graves and Scholars: The Story of Archaeology (trans. E. B. Garside and S. Wieking), Penguin Books, 1979 printing (German orig. Gotter, Graber und Gelehrte, Hamburg-Stuttgart, 1949), pp. 229-334; J. W. Thompson, A History of Historical Writing, II, pp. 463-87; Seton Lloyd, Founsations in the Dust: The Story of Mesopotamian Exploration, London, 1980 edn; E. Doblhofer, Voice on Stone: Decipherment of Ancient Scripts and Writing, trans. M. Sarvill, New York, 1961; Mark W. Chavalas, "Assyriology and Writing, trans. M. Sarvill, New York, 1961; Mark W. Chavalas, "Assyriology and Biblical Studies: A Century and a Half of Tension", in: M. W. Chavalas and K. Lawson (eds.), Mesopotamia and the Bible: Comparative Exploration, Grand Rapids, Michigan, 2002, pp. 21-67.
11. על תולדות פענוח הכתב האכדי ראו: R. W. Rogers, A. History of Babylonia and Assyria, pp. 175-199
12. Kenneth Hudson, A Social History of Archaeology: The British Experience, Ruins of the Discoveries in 1981, pp. 69-97 . ב-1853 ראה אור ספרו של ליארד, Nineveh and Babylon ובשנים 1849-1853 הספר The Monuments of Nineveh. וראו סיכום ראשון הנעזר במימצאים להגנת המקרא: J. Bonomi, Nineveh and its Palaces: The Discoveries of Botta and Layard, Applied to the Elucidating of the Holy Write, London, 1852..
13. סמית' כבר הירצה באספת החברה ב-1871 על הנושא The Early History of Babylonia". In: Transactions, vol. I, December, 1871. על המיתוס של ארתח'סיס ראו: Jorgen Laessoe, The Arthasis Epic: A Babylonian History of Mankind," in: Bibliotheca Orientalis 13, 1956, pp. 90-102 ; וכן ראו: Jeffrey H. Tigay, The Evolution of the Gilgamesh Epic, University of Pennsylvania Press, Phil., 1982.
14. ההרצאה התפרסמה ב- Transactions of the Society of Biblical Archaeology 2 (1873), pp. 213-234.
15. G. Smith, The Chaldean Account of Genesis, London, 1875 (in German: Die Chaldäische Genesis, Leipzig, 1876); Thompson, A History of Historical Writing, II. Pp. 463-487. את ממצאיו בנינוה סיכם סמית' בספרו: G. Smith, Assyrian Discoveries: An Account of Explorations and Discoveries on the Site of Nineveh during 1873 and 1874, New York, 1875.
16. על ספריית אשורבניפל ראו: Simo Parpola, "The Royal Archives of Nineveh", in: K. R. Veenhof (ed.), Cuneiform Archives and Libraries, Leiden, 1986, pp. 223-236; A. L. Oppenheim, Ancient Mesopotamia: Portrait of a Dead Civilization, Chicago, 1964, pp. 15-24.
17. Morgen-Trolle Larsen, "The Babel/Bibel Controversy and its Aftermath", in: J. Sasson (ed.-in-Chief), Civilizations of the Ancient Near East, Vol I., New York, 1995, p. 99.
18. D.S.P. Handcock, Mesopotamian Archaeology: An Introduction to the Archaeology of Babylonia and Assyria, New York, 1912 (rep. 1969), pp. 51-54
19. העיר היתה קיימת מהאלף השלישי לפני הספירה. היא חרבה בימי אשורבניפל ונבנתה מחדש על-ידי דריוש הראשון.
20. כמו כן נמצאו כ-140 ממכתביו חקוקים על לוחות חרס. ראו פרק תשיעי. מורגן כתב: Memoires de la Perse publies sous la direction de M. J. Morgan, i-xiv, Paris, 1900-1913
21. Johannes Jeremias, Moses und Hammurabi, Leipzig, 1903, p. 46. הספר הזה היה אחד המקורות לרומן הגדול של תומס מאן יוסף ואחיו.
22. ראו: Fritz Hommel, Der Babylonische Ursprung der Aegyptischen Kultur, 1892. לא כאן המקום לתאר את חילוקי הדעות בין התיאוריה האגיפטוצנטרית והתיאוריה הבבלוצנטרית.
23. בין הספרים הרבים על הנושא שראו אור עד 1914 ראו: William Osburn, Ancient Egypt and her Testimony to the Truth of the Bible, London, 1849; W. Spiegelberger, Der Aufenthalt Israels in Aegypten in Lichte der aegyptischen Monumente, Strasbourge, 1904; D. Voelter, Aegpten und die Bible: Israel im Licht der Aegyptischen Mythologie, 1896; E. W. Hengstenberg, Egypt and the Books of Moses, 1845; H. Winckler, Abraham als Babylonier. Joseph als Aegypter, Leipzig, 1903; G. Ebers, Aegypten und die Bucher Moses, Leipzig, 1868; R. J. Brown, The Land of Goshen and the Exodus, London, 1899; M. Bemoll, Israeliten und Hyksos. Der historische Kern der Sage vom Auffenthalt Israels in Aegypten. Nebst einem Anhange: Indogermanische Mythologie im alten Orient, Leipzig, 1913.
24. גם חוקרים יהודים כתבו על הנושא הזה. במאמר שפרסם דוד איזלר (פלרפינג) בדביר: מאסף-עתי לחכמת ישראל (ספר ראשון, ניסן-סיון, ברלין, תרפ"ג (1923), א, עמ' 14-21, בשם "הכתב בדורו של משה", הוא השתמש במקורות המצריים כדי להוכיח שהכתב כבר היה ידוע בימי משה, ולכן אין מקום לטענה שלא היה יכול לכתוב את התורה (ראו הערה 34). אליהו מאהלר (מבודפשט) פרסם שם מאמר בשם "יציאת מצרים: חקירה היסטורית-כרונולוגית" (שם, 1-13), שבו ניסה לקבוע לפי המקורות המצריים את זמנה של יציאת מצרים. על הטענה, שהיתה לקוסמולוגיה ולתיאולוגיה המצרית השפעה על ספר בראשית ראו: John D. Currid, "An Examination of the Egyptian Background of the Genesis Cosmology", in: Biblische Zeitschrift, Neue Folge, Jahrgang 35-Heft 1, 1991, pp. 18-46. נעיר כאן כי הגילוי של "הרקע המצרי" של החומש עמד להלכה בסתירה לגילוי "הרקע הבבלי" שלו: אם בני ישראל ישבו במצרים דורות רבים אפשר להניח שתרבותם עוצבה בהשפעתה של הציוויליזציה הגדולה הזאת; ואם ה"מונותיאיזם" המהפכני של אחנאתן היה הקרקע שממנה צמחה תורת משה, הרי יש בכך כדי לערער על הטענה, שהיתה תוצר מובהק של השפעה בבלית.
25. עליו ראו: פיינר, השכלה והיסטוריה, עמ' 339-373.
26. ב-1902 התפרסמו 2,743 כתובות ב-Corpous Inscriptionum Semiticarum. ראו: אברהם נגב, "חריתות הסלע
בסיני", קדמוניות, שנה ד חוברת 1(13), תשל"א, עמ' 21-24.
27. שולמן, ספר אריאל / יסודתו בהררי קודש, וילנה, תרט"ז (1868), עמ' 3-17.
28. זה התאריך לפי שיטת הכרונולוגיה הנמוכה של ההיסטוריה המצרית (לפי הכרונולוגיה התיכונה: 1436-1411, ולפי הגבוהה: 1452-1450). התעודות הופיעו בתרגום לגרמנית ולאנגלית בשנים 7/1896. ראו: H. Winckler, Die Thontafeln von Tell el-Amarna, Berlin, 1896; C. Niebuhr, Die Amarna Zeit, Leipzig, 1899
29. הפירסום הראשון של הטקסט היה בספרו של U. Bouriant, Mission archeologique francaise au Caire I, Cairo, 1884. בגרמניה פרסם אותו בראסטר (1935-1865) בספרו J. H. Breasted, De Hymnis in Solem sub rege Amenophide IV conceptis, Berlin, 1904. ברסטרד כתב את עבודת הדוקטורט שלו בברלין ב-1894. ראו גם: James H. Breasted, A History of Egypt from the Earlier Times to the Persian Conquest, London, 1905
30. תירגום ההימנונים ראו: Miriam Lichtheim, Ancient Egyptian Literature Volume II: The New Kingdom, University of California Press, Berkely, 1976, pp. 90-92, 96-100. על טיבו של המונותאיזם של אחנאתן יש ספרות עשירה ודעות שונות. ראו: Dominic Montserrat, Akhenaten: History, Fantasy and Ancient Egypt, London New York, 2000, pp. 95-105
31. האגיפטולוג הצרפתי אדוארד נאוויל אף הציע על סמך המימצאים מאל-עמרנה, שהחומש נכתב במקורו על לוחות ובאכדית. ראו: Edouard Naville, Archaeology of the Old Testament: Was the Old Testament Written in Hebrew, London, 1913.
32. על גולדציהר ראו: מאיר פלסנר "יצחק גולדציהר, תולדות חייו ופעלו המדעי", "אחרית הדבר" לתרגום העברי של גולדציהר, הרצאות על האיסלאם, ירושלים, תשי"א. ראה להלן פרק שמיני.
33. I. Goldziher, Mythology Among the Hebrew and its Historical Development, London, 1877, pp. 318. המתרגם לאנגלית כתב כי בשל תיקוני המחבר, הנוסח האנגלי עדיף על המקור הגרמני. ראו גם בפרק שמיני.
34. הכומר ג'יימס סמית' כתב ב-1897 כי פענוח השפות הקדומות של המזרח הקרוב היה מכת מוות לביקורת הגבוהה, שטענה כי הכתב לא היה ידוע בימי משה, ולכן לא היה יכול לכתוב את החומש. ראו: Revd. James Smith, A Pilgrimage to Egypt: An Account of a Visit to Lower Egypt, Aberdeen, 1897, 9. 307. באותה רוח כתב שד"ל כי העובדה שמשה היה יכול לכתוב את התורה מתאשרת מכך שהכתיבה היתה ידועה כבר למצרים הקדמונים (לדבריו: פרעה "לא למד מעשה הכתב מישראל"), וגם לכנענים לפני ימי משה, כפי שמלמדת הכתובת בלוב: "אנחנו האנשים שנסנו לפני הלסטים יהושע בן-נון", שעליה מספר ההיסטוריון הביזנטי פרוקופיוס מקיסריה (500?-565?) בספרו על המלחמות בוונדלים (ראו על המסורת הזאת ורקעה אצל יוחנן לוי, "מריבה על קרקעה של ארץ-ישראל בעת העתיקה", בהנ"ל, עולמות נפגשים, ירושלים, 1969, עמ' 60-78). שד"ל, "האמונה בתורת משה", מחקרי-היהדות, חלק שני, ורשה, תרע"ג, עמ' 5-8 (ראו הערה 103, פרק שני).
35. נזכיר כי משה הס השתמש ב-1862 בציורי הקיר המצריים כדי להוכיח את הרציפות של הטיפוס הראשוני ה"שמי"-היהודי
(רומי וירושלים, עמ' 112). על תגובתו של גרץ לספרות המחפשת הקבלות בין הדת המצרית ותורת משה ראו בפרק שמיני.
36. שמעון ברנפלד, "דורשי רשומות", ד, השלח, ניסן תרנ"ז, עמ' 515-518.
37. ראו גם את מאמרו של נ' הלוי, "מלכי הרועים היקסאס", המגיד 1860, 4, תוספת לחוברת 49.
38. ברנפלד, שם, עמ' 515.
39. ברנפלד, שם. וראו בפרק שביעי.
40. על אהרן מרקוס ראו נספח 1.
41. המגיד החדש, 15.2.1900, 15.11.1900, 22.11.1900, 16.12.1900.
42. כותרת הספר בגרמנית: (J. E. Melamed, Neue Untersuchungen uber Bible und Bable (mit Illustrationen. מלמד סוקר בהרחבה את ספרו של וינקלר (בעל "השטה המבהילה בראשית תולדות ישראל" Geschichte Israels [Leipzig, 1895] ומבקר אותו בחריפות. ראו גם החוברת הקטנה (8 עמודים) של אברהם חיים רוזנברג: כתב החרטומים וכתב היתדות והתועלת היוצאת מהם בנוגע לקדמוניות היהודים, ניו-יורק תרנ"ד (1894).
43. מלמד, שבטי ישראל, עמ' V-IV.
44. שלמה גולדמן קבע בספרו זרמים בבקורת המקרא, כי בהתחלה סיפקו הממצאים הארכיאולוגיים חומר לתורת הפאן-בבליוניזם "שביקשה להפוך את היהדות לדת של כוכבים ומזלות ואת גיבוריה לאשרים ולחמנים". ואולם, בסופו של דבר מה שנותר מהתיאוריה הזאת היא ההפרכה של תורת ולהאוזן (גולדמן, זרמים בביקורת המקרא, עמ' מז).
45. N. Rudnitzky, Die Bible im Lichte der neuesten Ausgrabungen, Bonn, 1914, p. 11