אם יש נביא, שראוי לכנותו נביאו של בית דוד – הרי זה ישעיהו בן אמוץ. חזונות גאולה לאחרית הימים בספרי נביאים אחרים אינם מייחסים חשיבות מיוחדת למלכות בית דוד. ירמיהו, יחזקאל, הושע, יואל, עמוס, עובדיה, מיכה, צפניה, חגי, זכריה ומלאכי – כולם מנבאים על גאולת ישראל בעתיד, אולם איש מהם אינו מדגיש את מעמדו המיוחד של בית דוד בעת הגאולה. ירמיהו מזכיר את בית דוד באחרית הימים רק בחזון אחד – לג, יד-כו (וכן בלשון תנאי: כב, ד-ה); יחזקאל מציין פעם אחת כי בעתיד "ועבדי דוד נשיא בתוכם" (לד, כד). זכריה (ו, יב), מיכה (ה, א) ועמוס (ט, יא; וראה בפירוש שם) רק רומזים לבית דוד בקצרה, וכל שאר הנביאים אינם משלבים כלל את בית דוד בחזון הגאולה שלהם. לעומת כל אלה מרבה ישעיהו לדבר על בית דוד, והרעיון של מלך מבית דוד הוא חלק בלתי נפרד מחזונו המשיחי.
תכונותיו של מלך זה באות לידי ביטוי בשני התפקידים החשובים שיוטלו על שכמו: שיפוט צודק ודאגה לשלום העם. דברים אלה ייעשו בדרך נסית, על-אנושית: בלא מלחמה יכה ארץ (ד) ויוכל להשליט צדק לפי תחושה פנימית, מבלי שיהא כבול למגבלות אנושיות של עדויות, התרשמות ממראה עיניים וכדומה. תיאורים אלה מגלים זיקה ברורה למסורת של מזמורי מלך, הנוטה אף היא לתאר את המלך כדמות על-אנושית. כך, למשל, מכונה המלך בפי האל "בני אתה, אני היום, ילדתיך" (תהלים ב, ז). במזמור אחר נמצא "כסאך אלהים עולם ועד שבט מישור שבט מלכותך" (מה, ז). גם בספרות המזרח הקדמון מצויים תיאורים דומים. בהקדמה לקובץ חוקיו מציג עצמו ח'מורבי מלך בבל כבחירו של מרדוך, אשר כונן חוק וצדק בארצו וקידם את רווחת התושבים. בשיר שחובר לרגל המלכת מרנפתח מלך מצרים (1237-1229 לפה"ס) נמצא כתוב: "שמחי הארץ כולה, העת האלוהית הגיעה: / שליט מונה בכל הארצות. / הו, כל הצדיקים, בואו ושימו לבכם, / האמת דיכאה את השקר, / החוטאים נופלים על פניהם, / כל רודפי הבצע נסוגו אחור, / המים עומדים ואינם חסרים, / הנילוס נושא זרם גבוה, / הימים ארוכים, ללילות יש שעות, / החודש בא בעתו, / האלים מרוצים ומאושר לבם, / החיים עוברים בשחוק נפלא".
ובכתוב מצרי אחר מלמד האב את בנו כדברים האלה על המלך: "הוא אחד אשר מאיר את שתי הארצות יותר מגלגל החמה. (שתי הארצות – כינוי למצרים העליונה והתחתונה), / הוא אחד המוריק את שתי הארצות יותר מן הנילוס. / הוא ממלא את שתי הארצות כוח וחיים. / המלך הוא כא (כוח החיות)... / הוא הבורא את מי שנברא..." בין התיאורים הללו לבין תיאורי המלך בפרקנו בולטים שני הבדלים עיקריים: ישעיהו מתאר את המלך כמי שזכה לחסד אלוהי ומכאן כוחו, ואילו בתיאורים המצריים ניכר עירוב תחומים בין המלך האנושי לאל, מתוך תפיסת המלך כישות אלוהית. הבדל שני טמון בכך, שישעיהו אינו מדבר על מלך בהווה, אלא על דמות משיחית חזונית, ואילו בדברי השבח המצריים מתואר המלך הקיים בצבעים על-טבעיים עזים. אין ספק כי תיאוריו של ישעיהו מילאו תפקיד מכריע בפיתוח הרעיון המשיחי, המעמיד במרכז הגאולה האסכטולוגית דמות של מלך מבית דוד. עדות להשפעתו של חזון ישעיהו על עיצוב התקוות המשיחיות באותה עת עולה מתוך קטע ממגילות מדבר יהודה, המביע ברכה לנשיא עדת הכת: "[ונחה עליך רוח עצ]ה וגבורת עולם, רוח דעת ויראת אל והכיתה לאומים בעז [פי]כה בשבטכה תחריב ארץ וברוח שפתיכה תמית רשע. והיה צדק אזור [מותניכה ואמונה] אזור ח[לצ]יכה[ה]." הפתיחה לברכה זו היא: "למשכיל לברך את נשיא העדה אשר [יעמוד באחרית הימים בראש כל עד]תו ובר[יתו לע]ד יח[ד]ש לו להקים מלכות עמ[ו] לעול[ם ולשפוט בצדק אביונים ול]הוכיח במ[ישור לע]נוי [א]ארץ..."
