עמוד הבית > מדעים > פיסיקה ומבנה החומר [כימיה] > אישיםעמוד הבית > מדעים > פיסיקה ומבנה החומר [כימיה] > חשמל ומגנטיותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מהפכות תרבותיות, פוליטיות וכלכליות > שכלולים והמצאות
ספרית מעריב


תקציר
קורות חייו של הממציא תומס אלווה אדיסון. חלק מהמצאותיו הידועות היו הפונוגרף, נורת הליבון, מקרן הראינוע ואפרכסת הטלפון אך היו עוד רבות רבות אחרות שלא זכו להצלחה.



תומס אלווה אדיסון


הנער הכחוש, שפניו עגולים, עיניו כחולות וגדולות ומצחו רחב, היה יוצא דופן מילדותו. כבר בגיל שש גברה עליו סקרנותו השובבה, ותום אדיסון העלה באש את האסם בחוות משפחתו, "רק בשביל לראות מה יקרה"; הוא גם ניסה לשכנע אחד מחבריו לעוף, אחרי שנתן לו סם משלשל הגורם לגזים.

ב-1854 עקרה משפחת אדיסון מאוהיו לפורט יורון שבמישיגן, ותום בן השבע נשלח לבית-ספר, אולם לא הצליח להסתגל לשגרת הלימודים. ייתכן שהנער החולמני ופורק העול היה דיסלקטי; לדעת מורהו, הוא היה "מטושטש". אמו, שהיתה מורה לשעבר, החלה ללמד את צעיר בניה בבית, ובתוך זמן קצר החל תום לקרוא בכתבי שקספיר, דיקנס וגיבון.

הקריירה העסקית של תומס אלווה אדיסון נפתחה, כשמלאו לו שתים-עשרה שנה, במכירת עיתונים ומיני מתיקה ברכבת שנסעה בין עיר מגוריו לבין דטרויט. הוא ערך ניסויים בקרון המטען, עד שפרצה שריפה במעבדה  המאולתרת שהקים שם. את הזמן שבין הנסיעות בילה בקריאה בספרייה העירונית של דטרויט. "התחלתי מהספר הראשון במדף התחתון והמשכתי לעבור עליהם בזה אחר זה," התפאר לימים.

בשנות השישים נדד אדיסון ממקום למקום כמפעיל טלגרף. פעמים רבות התרשל בתפקידו וניצל את הקו לניסויים פרטיים - ופעם אחת פוצץ תחנת טלגרף, כשפירק את המצבר שלה. הוא היה עקשן וחמום-מוח, ומעולם לא החזיק במשרה למשך זמן רב.

אולם הוא המשיך לקרוא. יום אחד נפל לידו ספרו של מייקל פרדיי, מחקרי ניסוי בחשמל, והוא בלע אותו ביום אחד והחליט להיות ממציא. "הסבריו היו פשוטים," אמר אדיסון לימים על המדען הבריטי שלמד בלי מורים. "הוא לא השתמש במתמטיקה. הוא היה איש הניסוי המושלם."

כאשר גילה את פרדיי, אדיסון עזב את חברת הטלגרף וסטרן יוניון והקדיש את כל זמנו לניסויים. בשנת 1869 קיבל פטנט על המצאתו הראשונה: מונה קולות חשמלי.
כיוון שלא עלה בידו למצוא קונה להמצאה, קבע לעצמו כלל שממנו לא סטה כל שאר ימי חייו: "אם אי-אפשר למכור את זה, אינני רוצה להמציא את זה."

אדיסון לא היה מלומד, לא תהה על צפונות הטבע וכלל לא טרח לקדם את הידע המדעי. את כל-כולו שיקע בהמצאת מוצרים שאפשר לשווקם - ובמהירות.

בחג המולד של 1871 התפנה אדיסון לשעה קלה כדי לשאת לאשה את מרי סטילוול, שהיתה אז בת שש-עשרה. שעה אחרי הטקס כבר היה אדיסון במעבדה וטיפל בבעיית ייצור.

במחצית שנות השבעים כבר קנה לעצמו בן הכפר הנידח מוניטין וכינוי - "הקוסם ממנלו פארק". הוא התיישב בעיירה הזו בניו-ג'רזי, הרחק מסאון הכרך, ולשם הביא מדענים, טכנאים ומכונאים שימציאו המצאות לפי הזמנה. מ"בית-החרושת להמצאות" שלו יצאו מאות מוצרים, כולם פרי המצאה משותפת וכולם מעוצבים על-פי חזונו של אדיסון. הוא השאיר את הפרטים הטכניים לעובדיו.
שלא כמו רוב הממציאים, שעבדו לבדם, הכיר אדיסון ביתרונות הגלומים בריבוי ידיים ומוחות. ביהירותו הרגילה הוא הבטיח: "המצאה פחותה מדי עשרה ימים ומשהו גדול מדי שישה חודשים בערך."

אדיסון ניהל את המעבדה במנלו פארק בידו התקיפה של אב מנזר מימי-הביניים המושל בנזיריו. הללו זכו בכינוי "פלוגות נדודי השינה", כי אדיסון העבידם בפרך יומם וליל. בשעות הקטנות של הלילה היה מחיה את נפשותיהם במאכל ובשתייה, בשיחות בטלות ובמוסיקה מהעוגב הגדול שהוצב במעבדה. בחצות הלילה היו בוקעים צלילי העוגב מבניין העץ הלבן שבראש הגבעה; ברקי אור היו מבזיקים מן החלונות המוארים ויוצרים הילה על-טבעית מעל מעבדתו של הקוסם.

אדיסון עסק בבדיקת דרכים לרישום תשדורות טלגרפיות, כאשר גילה בהיסח-הדעת את עקרונותיה של ההמצאה החדשנית ביותר שלו, הפונוגרף. בנובמבר 1877 דקלם בקול צעקה שיר ילדים, "שה קטן היה למרי", לתוך מכשיר הפלאים החדש. הנוכחים האזינו בתדהמה לקולו החד של אדיסון שבקע בחזרה מן הרמקול, כשעברה המחט של הפונוגרף על נייר הבדיל הכרוך סביב גליל מתכת, שגלי הקול חרטו בו קווים עקלקלים.

שמיעתו הלקויה של אדיסון סייעה לו להתרכז בעבודתו, אולם מנעה ממנו להתענג על הפונוגרף, המצאתו החביבה עליו ביותר. הוא התחרש בילדותו, בעקבות מחלת השנית, ולא שמע ציוץ ציפור מאז היה בן שתים-עשרה. לפעמים, כשביקש להאזין לפונוגרף, היה עליו לנעוץ את שיניו בשפופרת הרמקול, כדי שגלי הקול יהדהדו בעצמות ראשו.

רבות מהמצאותיו של אדיסון נזדמנו לו בשעה שחיפש דבר אחר לגמרי. יכולתו להפוך המצאה למשהו שונה בתכלית - המצאה שמקורה בגלגול רעיונות, לא בברק של השראה - הולידה את הפונוגרף וכן את נורת הליבון, את מקרן הראינוע ואת אפרכסת הטלפון הדומה למיקרופון פחם, ששיפרה רבות את פעולתו של הטלפון.

ב-1878 נתן אדיסון את דעתו לשכלול נורה חשמלית בטוחה וזולה, במקום פנסי הנפט והגז שהיו בשימוש באותה עת. הוא היה אז רק בן שלושים ואחת.

האירופים פיתחו את נורת הקשת, אך אלה היו נורות גדולות וצורבות עין, שלא התאימו לשימוש רגיל. הזרם החשמלי המדלג בין קצותיהם של שני מוטות פחם הפיק אדים רעילים מן הנורות הפתוחות. אם התפוצצה נורה אחת, היה כבה כל הקו, כי מפסק אחד שלט במעגל כולו. אדיסון ידע שכדי להביא את החשמל לביתו של כל אדם ואדם יש צורך בסיב זוהר אחד, בלי להבה, בתוך נורה קטנה וסגורה. הוא החליט להתקין את נורות הליבון שלו כך שיהיה אפשר להדליק ולכבות כל אחת מהן בנפרד.

אף על פי שלא היה לו שמץ של מושג כיצד הוא עתיד לעשות זאת, אדיסון הכריז בביטחון עצמי עילאי כי התשובה תהיה בידו בתוך שישה שבועות. הודעתו היכתה גלים; מניותיהן של חברות המאור בגז שקעו לשפל המדרגה.

אדיסון העביד את עצמו ואת אנשיו עשרים שעות ביממה, אבל הפתרון נמצא רק כעבור שנה. הם ניסו עשרות חומרים שונים כסלילי ליבון, לרבות זהב, ניקל, חוטי דייגים וסיבי קוקוס.

בסתיו 1879 גילה אדיסון כי חוט כותנה מפוחם יכול להישאר מלובן לאורך זמן רצוף של שלוש-עשרה וחצי שעות בלי להינתק. אחד העיתונאים פצח מיד במזמורי תהילה לנורת הפלאים הנדלקת בלי גפרור, הזוהרת בלי להבה, ואשר נותנת "אור יקרות נפלא כשקיעת השמש הרכה בסתיו איטלקי." בערב ראש השנה התכנס המון רב במנלו פארק לחזות בשרשראות של נורות הפלא החדשות השופכות אור בתוך מעבדתו של אדיסון וסביבה.

באותם ימים לא היתה בנמצא שום מערכת של ייצור חשמל ואספקתו לבתי הלקוחות. לכן, בעיצומה של התרגשות ציבורית גוברת, אדיסון עסק בעיצוב נורות, בתי-נורה מתברגים, מפסקי אור, תיילים מבודדים, מדי חשמל, נתיכים - ואפילו תחנת כוח מרכזית. כשנכנסה לפעולה תחנת הכוח הראשונה, ברחוב פרל במנהטן תחתית, בשנת 1882, עבר העולם מעידן הקיטור לעידן החשמל. בשנת 1900 מילאו עשרים וארבעה מיליון נורות חשמל את הבטחתו של אדיסון לספק "תאורה חשמלית כה זולה, עד שרק העשירים יוכלו להרשות לעצמם להבעיר נרות."

ב-1887 הקים אדיסון בית-חרושת להמצאות גדול עוד יותר בעיר הסמוכה, וסט אורנג'. הוא צייד את המעבדה "בכול מכול וכול, מעור פיל ועד גלגלי עיניו של סנאטור", והיא הלכה ותפחה לתשלובת של 3,600 עובדים. במשך ארבעים השנים הבאות עבד עם עוזריו על ניסויים שהולידו 520 פטנטים, ביניהס מסרטה ומקרנה לראינוע, פונוגרף משופר ותקליטים אריכי-נגן ומכשיר הכתבה משרדי.

לא כל הפטנטים של אדיסון זכו להצלחה מסחרית. חמישים אלף ניסויים הולידו מצבר חשמל אלקלי שנועד לספק כוח למכונית חשמלית, אולם עגלת הבנזין של הנרי פורד היא שכבשה את השוק. בנייני הבטון הטרומיים הזולים של אדיסון – המצוידים ברהיטים, במקררי קרח ואפילו בפסנתרים עשויים בטון - כלל לא נקלטו.

בענייני כספים נהג אדיסון עיקשות מטופשת. אותן הסגולות שהביאו אותו להמצאת הנורה החשמלית - החלטיות
נחושה ואמונה שלמה בעצמו - גרמו לו גם לאבד את השליטה בחברת ג'נרל אלקטריק ולהפסיד ארבעה מיליון דולר בניסויים להפקת ברזל מעפרות ירודות באמצעות מגנט. הוא התעלם מחשבונות ביתיים. אחרי שנפטרה אשתו הראשונה מחמת גידול במוחה, הוא אפילו לא שילם לרופא.

הנרי פורד אמר על אדיסון שהוא הממציא הגדול ביותר ואיש העסקים הגרוע ביותר בעולם. עסקאותיו המסחריות של אדיסון היו עקלקלות ואף שפלות. הוא גזל רעיונות מממציאים אחרים, והטיל על הבלש הפרטי שלו, ג'ו מק'קוי (שנתכנה "נעל-גומי", וכינויו זה הפך שם-דבר לבלשים פרטיים בכלל) לשחד אישי ציבור ולהפקיע מחירים.

ככל שהלך אדיסון והזדקן, כך נעשה מנהגו עקשני וגס יותר. כשהוכיחה אותו אשתו השנייה על שהוא יורק על הרצפה, הסביר לה כי "הרצפה היא המרקקה הבטוחה ביותר, משום שאי-אפשר להחטיא אותה." הוא התרחץ לעתים רחוקות והרבה לישון בבגדיו, משום שהאמין כי החלפת הבגדים גורמת לנדודי שינה. הוא נמנם בכל עת, על כל דבר, בכל מקום - לפעמים על שולחן העבודה, לפעמים על ערימת עיתונים תחת המדרגות, כשהוא מכורבל ככלב.

מכיוון שעבד בלילות וישן במשך היום, אדיסון כמעט לא ראה את בני משפחתו. נשותיו העסיקו את עצמן במסיבות ובאפייה, ואילו ששת ילדיו נעשו מכונסים בעצמם או פרועים לגמרי.

הבוז שאדיסון רחש למתמטיקאים ולתיאורטיקנים "נפוחי הראש" (הוא הגדיר את המדען כאדם "המרתיח את שעונו בעודו אוחז בביצה") הפך שיגעון לדבר אחד. הוא הפך עורף לקדמה. הוא מיאן לעסוק באלקטרוניקה, אף על פי שהוא עצמו הניח את יסודותיו של הענף החדש הזה כשגילה באקראי את עקרונות שפופרת הריק. הוא לא נתן אמון בזרם החליפין, גם כשניקולא טסלה וג'ורג' וסטינגהאוז הוכיחו כי אפשר להעבירו למרחקים גדולים יותר, ובזול יותר, בהשוואה לזרם הישיר. כשהחליטה מדינת ניו-יורק להוציא להורג פושעים בכיסא החשמלי, פנו אנשי אדיסון לשלטונות והפגיעו בהם להשתמש לצורך זה בזרם וסטינגהאוז, משום שהוא קטלני - ואף לקרוא להוצאה להורג בשם "תהליך וסטינגהאוז".

אדיסון המשיך לעבוד בשנות השמונים לחייו. היה צורך בשילוב של סוכרת, מחלת כליות וכיב קיבה, כדי להכותו למוות ב-18 באוקטובר 1931 - בדיוק חמישים ושתיים שנה אחרי הולדתה של נורת הליבון שלו.
הוא השאיר מאחוריו 3.5 מיליון עמודים של מכתבים ורשימות מעבדה, המתעדים 1,093 פטנטים: יותר ממה שהוענק לכל אדם יחיד אחר. היו שראו בו חלוץ נועז והיו שראו בו אמן קרקסים, ורבים כינוהו "האזרח המועיל ביותר של אמריקה". רוחו הולידה את מכונת הכתיבה החשמלית, את הקטר החשמלי, את הטורפדו המונחה, את הפלואורוסקופ, את המימיאוגרף (סטנסיל), את הגומי הסינתטי - ואת נייר השעווה.

בשעת ערביים ב-21 באוקטובר נקבר אדיסון על צלע גבעה הנשקפת על מעבדתו בווסט אורנג'. בשעה שהלכו האבלים - רובם ילידי עידן הקיטור ותאורת הגז - ופנו לשוב לביתם, עלה זוהרו של עידן החשמל מן העמק שלרגליהם. בא קצו של הקוסם שהכניס נפלאות רבות כל-כך לחייהם - קולו המוקלט של אדם, תנועה שנלכדה בסרט, גירוש החשיכה בנגיעת אצבע.

ביבליוגרפיה:
כותר: תומס אלווה אדיסון
שם  הספר: מגלים וממציאים : משנים את פני עולמנו
עורך הספר: ניר, אריה
תאריך: 1991
הוצאה לאור: ספרית מעריב
הערות: 1. עורך המהדורה העברית:  אריה ניר.
2. תרגם מאנגלית: עמנואל לוטם.
3. עוזרת עריכה: חיה לנדא.
הערות לפריט זה:

1. מחבר: קרול ב' לוטיק.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית