האישה השומרונית

השומרונים הם עם עתיק, בן למלכות ישראל הקדומה מן המאה החמישית לפני הספירה, אז הם היו יותר ממיליון נפש. הם התיישבו בארץ ישראל, בדרום סוריה ובמצרים. מחמת רדיפות והמרות דת קטן מספרם בתחילת המאה ה-20 ל-150 נפש. עם קום המדינה הגיע מספרם ל-250 נפש, רובם בשכם, בשנת 1969 - 414 נפש, חציים בשכם וחציים בישראל. כיום יש כאלף שומרונים, והם מתגוררים בשני מקומות עיקריים: שכונת קרית לוזה על הר גריזים ושכונת נווה מרקה בחולון שנוסדה לאחר קום המדינה.

לשומרונים כתב עברי עתיק ולשון עברית עתיקה. הם מקדשים שלושה חגים וארבעה מועדים, ואלה עיקרי אמונתם:
א. ייחודו של האל
ב. משה בן עמרם - נביא אחד ואדון הנביאים
ג. ייחודה של תורת משה (חמישה חומשי תורה בלבד)
ד. קדושתו של הר גריזים
ה. "תהב" - נביא כמשה שיפעל ביום הדין.

בראש השומרונים עומד הכהן הגדול, שהוא ראש בית אב הכוהנים החבתאים בני אהרן, צאצאי איתמר בן אהרן הכהן. שלושה בתי אב אחרים מתייחסים אל בני יוסף.

לשומרונים ארבעה מאפיינים:

א. יישוב והתיישבות בארץ ישראל בגבולותיה ההיסטוריים, מבלי לעזבה לעולם.
ב. השתתפות בהקרבת קרבן פסח על הר גריזים.
ג. שמירת שבת ככתבה וכלשונה בתורה
ד. שמירה קפדנית על חוקי טומאה וטהרה על פי התורה.

מקור שמם הוא על פי המסורת "שמרים" - הם אשר שמרו על המסורת האמיתית, ומעמדם ההלכתי נקבע על פי שיקולים הילכתיים ועל פי היחסים בינם לבין היהודים.

השכלת הבנות

השומרונים חיים היום בתוך חברות בעלות מנטליות שונה משלהם, והדבר מציב פיתויים רבים יותר מאשר בעבר ומצריך עמידה איתנה יותר מול החברה הסובבת. על כן הוגברה בשנים האחרונות הפעילות החינוכית בקרב הדור הצעיר.

בכל בת רואים אם העתידה לחנך את ילדיה ברוח המסורת השומרונית. גם הנשים המבוגרות שלא זכו בצעירותן בלימוד המסורת זוכות כיום ללמוד את הכתב העברי העתיק, את הקריאה בתורה ומסורות שומרוניות. בת שמלאו לה ארבע שנים, אביה מלמד אותה את קריאת התורה או מפקיד את חינוכה בידי מלמד מיוחד.

שלא כמו המסורת היהודית שבה הבנים נכנסים לעול מצוות בגיל שלוש עשרה, השומרונים מכניסים את בניהם ואת בנותיהם לעול המצוות בגיל שמונה ואף בגיל צעיר יותר, וזאת אחר שלמדו את קריאת התורה ואת הכתב העברי העתיק בצורתו השומרונית הקורסיבית. בעבר נשלחו הבנות לסמינר למורות, וזאת הסיבה למספר הרב של המורות השומרוניות. כיום גדלו והתרחבו תחומי העניין והעיסוק של הנשים.

האם השומרונית

חייהן של הנשים השומרוניות השתנו בעשורים האחרונים עם התפתחות ההשכלה הגבוהה והשהייה מחוץ לבית והותירו לנשים זמן מועט לטיפול בילדים, אך מאחר שהקהילה קטנה ואינטימית, תמיד יימצא מי שיעזור ויסייע בהשגחה על הילדים.

האישה השומרונית מקפידה לשמור על חוקי התורה כפשוטם. ביום שישי בערב היא מנתקת את המקרר מן החשמל, וכל בני הבית שוכבים לישון מוקדם, שכן הגברים קמים לתפילה בשלוש בבוקר. המנוחה בשבת מוחלטת, ועליהם להשלים את כל ההכנות לפני כניסתה.

כיום, בשל ההשפעות של היהודים, האם מדליקה נרות שבת, ואף נרות חנוכה (חג שאינו נהוג אצל השומרונים).

נישואים

היחסים בין שני חלקי עם ישראל בתקופת המקרא - אנשי שומרון ואנשי יהודה - היו בהתחלה קרובים וידידותיים, ואף התקיימו קשרי נישואין בין משפחות הכהונה של שני הצדדים. לימים הלך הפיצול בין שתי הקהילות והתרחב. בזמן גלות בבל היו השומרונים ישות פוליטית שלא יצאה לגלות. כאשר שבו היהודים ובנו את בית המקדש השני בירושלים, ניטש ויכוח חריף בין תומכי המקדש בירושלים לבין עובדי האל בהר גריזים. כל צד חג את חגיו במרכזו הוא, ואט-אט חלה התרחקות גם במובן החברתי עד אשר קשרי הנישואים נפסקו לחלוטין.

בזמן גלות היהודים ברומי נשארו השומרונים בארץ ישראל, ובמרידות נגד הביזנטים היה מספרם מאות אלפים. עקב השמד, האונס, ההגליות והטבח נתמעט מספרם עד שבתחילת הכיבוש המוסלמי היה מספרם אלפים בלבד.

הפרט השומרוני תלוי באב המשפחה לצורך קבלת אישה לנישואים. ללא פעולת האב יישאר הבן רווק כל ימי חייו. הדפוס המקובל היה נישואים של בני דודים. השידוך היה מאורגן בדרך כלל בין שני אחים בתיווכו של אב המשפחה ובהסכמתו. בקהילה קיים חוסר כרוני בנשים מפני שבמאה וחמישים השנים האחרונות עלה מספר התינוקות הזכרים על הנקבות. עקב זאת נתפתח מודל של חילופין, היינו שני זוגות שודכו בעת ובעונה אחת, וכל אחד מן האבות "נתן" בת ו"קיבל" בת אחרת תמורתה, בעבור בנו. אב ש"נתן" את בתו לנישואים ללא הסכם חילופין דן את בניו לחיי רווקות, שכן הבן לא יוכל לקבל אישה אם אין לו אישה אחרת להציע תמורתה. יש איסור על נשיאת נשים מחוץ לקהילה, ועל כן "הייעוד" של אחותו בסמכות האב בלבד.

נתינת אישה או בעל היא אמצעי חשוב להשגת התלות של הפרט במשפחה וליצירת ממסדיות וציות לאב. "הייעוד" של הבת לבן ולהפך נערך בתקיעת כף, והוא מחייב. אם צד אחד מפר את ההסכם שנעשה כחלק מ"עסקת החבילה", גם הצד האחר צריך להתפרק כדי למצוא בני זוג חדשים.

יש הטוענים שבני הקהילה סובלים מתופעות של דגנרציה עקב הסדרי נישואים אלה, אך אין בכך כדי להפר התחייבות או לשנות את ההסדרים.

טקס הנישואים מפואר, והוא יוצר את הקשר התמים והחוקי בין בני הזוג. כמו כן, הוא קושר את המשפחות בקשרי נישואים, וכדי להתיר קשר זה, יש צורך בגט. טקס האירוסים גם הוא חגיגי, ובו החתן נותן לכלה מוהר סמלי - שקית של מטבעות כסף. קשר האירוסים מחייב לכל דבר ועניין את שתי המשפחות, אך לא קשר אישי בין בני הזוג. הקשר האישי נוצר בנישואים, ורק כאן מתחילים קשרי האישות, והמשפחה הגרעינית מתחילה להתפתח. בטקס הנישואים החתן מוסר לגברים ממשפחת הכלה את הכתובה כשלעתים הכלה אינה נוכחת כלל.

בשנות ה-20 של המאה ה-20 חלה פרצה בהסדר הנישואים כדי להקטין את התלות של הפרט במשפחה המורחבת: הותר לשומרוני לשאת אישה יהודייה ולהכניסה לחיק הקהילה השומרונית.

תקדים זה הוסבר בכך שמאחר שהיהודים הם חלק מעם ישראל, הרי הם מותרים בחיתון. על כן שומרוני שאינו מוצא לו אישה מן הקהילה או שאינו מוכן להינשא לאישה המיועדת לו רשאי לפנות ל"שוק" היהודי ולקחת לו משם אישה. מקרים אלו ההולכים ומתרבים מערערים את הדפוס של חילופי הנשים כמו גם את כוחה של המשפחה המורחבת. הנשים ה"מיובאות" לקהילה אינן קשורות ברשת של מחויבויות או הגנה מצד ענף כלשהו במשפחה.

הסדרי הגירושים

רישומו של הסדר הגירושים על השומרוני חמור מרישום של פטירת אדם. הסדר הגירושים נדיר ואפשר למונעו, שכן הדבר תלוי ברצונו של האדם, ואילו הפטירה בלתי נמנעת.

שלבי ההתקשרות בין בני זוג הם: קידושים, אירוסים ונישואים. טקס הנישואים משלים את הפעולות הפולחניות של טקס האירוסים, אך אם השומרוני מבקש להתיר קשר זה, הוא פונה אל הורי האישה ומודיעם כי הוא מבטל את קידושיו. בתחילה דנים בעניין, אך אם הוא עומד על דעתו, אין מונעים ממנו, והקידושים מותרים ללא כל טקס וללא טינה. אם יחסיו של הבעל עם הורי האישה אינם טובים, הוא מודיע להם על הגירושים באמצעות שליח-ידיד, וגם אז הקידושים מותרים.

העניין מסובך הרבה יותר בהתרת אירוסים או נישואים. כאן כבר התורה פוסקת: "כי ייקח אישה ובא אליה ובעלה. והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו" (דברים כד,א).

השומרונים נהנים מחופש דתי מלא, וזכות ההחלטה והפסיקה נתונה בידי הכהן הגדול. הוא היושב בראש טקס ברית המילה, והוא גם המקדש, המארס, המשיא והמגרש. הוא גם המכריז על פטירתו של אדם.

בשבעים השנים האחרונות היו בקרב השומרונים שלושה מקרי גירושים בלבד.

לגירושים יכולות להיות שלוש עילות:
א. מריבות גדולות בין הבעל לאישה - הכהן הגדול מכריז על תקופת פיוס שנמשכת שנה לפחות, ואם לאחר תקופה זו לא נשתנה דבר, הכהן הגדול מתיר את הגירושים.
ב. תועבות גדולות שעשו הבעל והאישה או אחד מהם - לעתים קורה שלאחר שמיעת העדים הכהן הגדול פוסק שהאישה אשמה, ואז הוא נענה לבקשת הבעל לגרש את אשתו, והיא נקנסת בקנס גדול על סבלו של הבעל. אם הבעל הוא הגורם לגירושים, הוא שמשלם לאישה את סכום הכתובה או הערך הדומה לו.
ג. ערוות דבר שנמצאה בבעל, באישה או בשניהם - מקרה זה מסובך להוכחה, אך אם מוכח הדבר באמצעות עדים, החוטא או החוטאת מנודים מיד מכלל המסגרת השומרונית. אמנם התורה מחייבת סקילה, אך בימינו "דינא דמלכותא דינא".

טקס הגירושים

בטקס הגירושים קרובי הגרוש מתאספים מזה וקרובי הגרושה מזה, וכן הכהן הגדול עם כמה כהנים, זקני העדה ושניים או שלושה עדים המעידים לפני הכהן הגדול עדות רשמית על המקרה ועל עילת הגירושים.

הכהן הגדול מגולל את מגילת ספר הכריתות וקוראה באוזני הנוכחים קריאה מונוטונית ומהירה מחמת אופיו של המעמד. אף שהגירושים הם מצוות "עשה" מן התורה, הכהן הגדול ממהר להיפטר מעולה של מצווה זו. וזה הנוסח:

לאחר מכן הכהן מפרט את הכספים שכל אחד מהצדדים חייב לשלם וחותם על ספר הכריתות, והעדים מוסיפים את חתימותיהם. הכוהן סוגר את המגילה של ספר הכריתות, קושרה בסרט שחור ומוסרה לבעל, והוא מוסר את גט הכריתות לאישה ("ונתן בידה"). אז מוציאים מן הגניזה את הכתובה ושורפים אותה.

הנידה

השומרונים צמודים לטקסט התורני ולא הוסיפו הלכות מעבר לכתוב בתורה, ולכן הם מקיימים כלשונם את הפסוקים "ואישה כי תהיה זבה דם יהיה זיבה בבשרה שבעת ימים תהיה בנידתה וכל-הנגע בה יטמא עד-הערב. וכל אשר תשכב עליו בנידתה יטמא וכל אשר תשב עליו יטמא. וכל הנגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד-הערב; ואם שכב ישכב איש אתה ותהי נידתה עליו וטמא שבעת וכל-המשכב אשר-ישכב עליו יטמא" (ויקרא ט, יט-כד). את הכתוב בפסוקים אלו השומרונים מבצעים בקפידה רבה, והם רואים בו אחד מן המאפיינים המרכזיים של חייהם.

מוסד זה של הנידה הוא אחד הגורמים לשימור המבנה המשפחתי של הקהילה בשכם וגם בחולון, שאימצה לעצמה את מאפייני המודרניזציה. המנהג גורם להגברת התלות ההדדית של היחידות הגרעיניות המרכיבות את המשפחה המורחבת.

הנידה, כפי שהיא הותאמה למערכת השומרונית, שוללת מן המשפחה הגרעינית את האפשרות לארגן את חיי היום-יום שלה במסגרת עצמאית וגורמת לה להיות תלויה לחלוטין במסגרת המשפחתית המורחבת.

טומאתה של האישה במנהג השומרוני היא עניין ציבורי, שכן כל אישה חייבת לתת סימנים מוסכמים ומוכרים על מצבה. היא תימנע מלגעת בחפץ או באדם ולא תתיישב על כיסא. בעבר היא אף נשאה את כיסאה ממקום למקום וכך הודיעה בריש גלי על מצבה. בזמן נידתה האישה השומרונית מופרדת מן הסביבה וגם מן המשפחה הגרעינית היות שאין היא רשאית ליצור מגע פיזי עם סביבתה ולגעת בכלי הבית ולשרת את המשפחה: לבשל, לנקות להלביש וכדומה. עקב זאת, אישה אחרת מתוך המשפחה המורחבת ממלאת את מקומה. בגלל המנהג היחידה המשפחתית מתפרקת לזמן מה ובמחזוריות. הסדרים אלה הם כמובן הדדיים, וכך נשמרים קשרי התלות בין משקי בית השייכים בדרך כלל למסגרת אחת של המשפחה המורחבת.

השומרונים בשכם

העניין הטכני של הנידה נפתר בשכם בקלות יחסית, שכן המטבח משותף ולשם ניקיון וטיפול בילדים נשים ממשפחות אחרות נכנסות כל העת ליחידה הפרטית. באופן זה אין שום אפשרות ליצור חומה של פרטיות סביב חיי המשפחה, וזמן פירוד המשפחה מבחינה מינית נהיה עניין ציבורי. בגלל חוסר מקום ומכיוון שהילדים ישנים עם הוריהם בחדר אחד, נהוג להשאיר בשכם חדר אחד להתייחדות. בחדר זה משתמשים הזוגות בתורנות על פי מועדי הנידה של הנשים. זמן הנידה שנוא על הנשים כי הן תופסות את המנהגים הכרוכים בכך כהשפלה וכמטרד. גם האוכל מוגש להן בכלי מיוחד שמונח על רצפה ולא ביד.

באירועים החברתיים הנשים הנידות יושבות בפינה מיוחדת מבודדת. בחגים, כאשר כולם מתכנסים בהר גריזים ועוסקים בביקורים הדדיים, אין האישה הנידה יכולה לארח או להתארח אצל אחרים בחופשיות.

יש נשים המתחכמות למחזורי הנידה וחוסכות בהן באמצעות הנקת התינוקות זמן רב ככל האפשר. כד להתמסד עם תקופת "הבידוד" אחר הלידה, הנשים מתכננות ללדת יחד ו"לעבור" יחד את התקופה.

ההיטהרות לאחר הנידה נעשית ברחצה פשוטה של כל הגוף בבית, ואין הפעולה מלווה בכל טקס כמו ביהדות.

השומרונים בחולון

בחולון המסורת או הדת השומרונית אינם מונעים מן המאמינים להשתלב בחיי היום-יום של החברה הסובבת: אין להם תלבושת מיוחדת, והקהילה אינה מהווה מערכת כלכלית עצמאית. הם יוצאים למצוא פרנסתם בחוץ, אך על אף כל השינויים אימצה לעצמה הקהילה רק את האיפיונים שאינם עומדים בסתירה לדת ולמסורת. כך גם מנהג הנידה בחולון נשאר בתוקפו ובצורתו המקורית, אולם הדור הצעיר מפעיל מכבש לחצים חזק על הכהנים כדי להקל בכמה היבטים מעיקים של המנהג.

לחצים אלו מקורם אצל הנשים הסובלות, והן אף מצאו דרכים לעקוף את המנהג. נשים רבות למשל לוקחות במשך חודשים רבים גלולות נגד היריון כדי לא לקבל מחזור חודשי אף על פי שהן מודעות לנזק לבריאות שבכך. הן עושות זאת במיוחד בתקופת החגים מפאת האירועים החברתיים שהן מעוניינות להשתתף בהם.

נידת האישה ונידויה "נתפסים" אצל היהודים כמשפילים, ומאחר שהיהודים נהיו לקבוצת התייחסות חיובית, הרי הדבר גרם להם להתייחס אל הנידה ביחס דו-ערכי.

ההצלחה היחידה שזכו לה הנשים היא שהכהנים התירו שאישה תשב מעתה על מעקות אבן או על מושב מאולתר אחר ולא תסחב כיסא ממקום למקום בעת נידתה. לשינוי זה כמובן אין השפעה על המבנה העקרוני של המנהג או על השלכותיו.