עמוד הבית > מדינת ישראל > אתרים > אתרים ארכאולוגייםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > ארכיאולוגיה מקראיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > פולחן
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור



תקציר
בהר עיבל סמוך לשכם נתגלה אתר פולחני מן המאה ה-13 לפני הספירה שבמרכזו מזבח. המחבר שחפר במקום סבור שמדובר במזבח שעל הקמתו מסופר בספר יהושע.



האתר הפולחני בהר עיבל
מחבר: אדם זרטל


מלאכה מייגעת הוא הסקר הארכיאולוגי; סריקה רגלית של השטח, יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, שמטרתה למפות ולרשום את כל השרידים הקדומים מעשה ידי אדם המצויים בתחום הסקר. כל האתרים ההיסטוריים הידועים לנו התגלו הן בדרך מעברן של מסורות קדומות מדור לדור, הן במקרה והן בדרך שיטתית של סקר ארכיאולוגי. במרוצת אלפי שנים ניטשו האתרים, הערים נעזבו ונהרסו, ולעתים קרובות אבדו שמותיהן בתהום הנשייה. לא אחת ולא שתיים עומד הארכיאולוג הסוקר בפני החידה הקשה לפתרון: מה היה שמה של העיר האבודה? ומי היו האנשים שחיו בה?

את הר עיבל (גוש הררי גדול מצפון לשכם, 940 מ' מעל פני הים, הגבוה בהרי מרכז וצפון השומרון) התחלנו לבדוק בסקר שיטתי בחורף 1980. אותה עת ידענו כבר, כי השומרון טומן בחובו תגליות היסטוריות רבות. בראשית 1978 החל צוות קטן, מאוניברסיטת תל-אביב ובהמשך גם מאוניברסיטת חיפה - בסקר ארכיאולוגי של נחלת שבט מנשה בהר: בין עמק יזרעאל בצפון, לשכם ונחל קנה בדרום, ובין הירדן במזרח ל"דרך-הים" במערב. עד מהרה התברר, כי השומרון הוא "כתם לבן" במפתה של ארץ-ישראל. מספר המחקרים הבסיסיים שנערכו בו מועט, וכאשר אתה מבקש חומר של ממש בספרי העיון נכונה לך אכזבה. שני גורמים לדבר: מחד גיסא, שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות לא ראו בשומרון מקום קדוש, שיש בו אתרים של עלייה-לרגל. היהדות קידשה את יהודה וירושלים, ובימי בית שני - גם את הגליל; הנצרות קידשה את הגליל, זירת פעולתו של ישו, ואת ירושלים; האיסלם קידש את ירושלים בלבד. כך, איפוא, לא מצאו עולי-הרגל עניין של ממש באזור זה, והרי ספרות עולי-הרגל היא שפרסמה לראשונה את אתרי הארץ. מאידך גיסא, במאתיים השנים האחרונות היה השומרון מרכזה של הלאומיות וההתארגנות הערבית כנגד השלטונות העות'מאני והבריטי, ומעטים החוקרים שהעזו לחדור אל בין הריו. דומה, כי רק בשומרון ניתן עוד לגלות אתרים גדולים וחשובים, שלא נודעו עד כה, בדרך של סקר. כך גילינו את ארבות מימי שלמה המלך, היא עיר הקנאים נרבתא. באותה דרך של סקר שיטתי עלינו על גל האבנים בכתפו של הר עיבל.

ההר הוא גוש נטוי, היורד במתלול חריף דרומה אל עמק שכם. למזרח הוא משתפל בארבע מדרגות רחבות, שרובן מעובדות כיום, ועליהן שדות ומטעי זיתים. רובו של ההר קירח וטרשי, בנוי גיר קשה מעידן האיאוקן. ביום נאה אפשר לראות מפסגתו את הים התיכון במערב, את ההרים העוטרים את ירושלים מדרום, מראה מרהיב של הר הגלעד במזרח ואת שלגי החרמון בצפון.



בחלקה הצפוני של המדרגה השנייה מן הפסגה, על גב שלוחה מוארכת, גילינו גל אבנים גדול; קוטרו הגיע לכדי 25 מ' וגובהו - 3 מ'. הוא עמד במרכזו של מתחם אליפטי, תחום בקיר אבן צר. בתוך המתחם היו פזורים אלפי חרסים - עדים אילמים לאשר התרחש במקום. הגדרת החרסים הפנתה אותנו מיד אל אחת התקופות המרתקות ביותר במחקר הארכיאולוגי והמקראי של הארץ - תקופת ההתנחלות הישראלית בכנען (המאות 12-13 לפנה"ס). לא פחות מעניינת היא העובדה, שבשום מקום אחר על ההר, ששטחו 18,000 דונם, לא נמצא אתר אחר מתקופת המקרא - לא מן התקופה הכנענית ולא מן הישראלית. בשעה שהתגלה האתר לא העזנו להעלות בדעתנו את אשר יימצא בו בסופו של דבר. סברנו - וזו אף היתה הנחת-העבודה המדעית - כי מדובר באתר-יישוב קטן: חווה או מגדל מבוצר.


 

חידת החפירה - מבנה בודד, מסתורי מלא אפר ועצמות שרופות


זה עשרות רבות של שנים, שתקופת ההתנחלות הישראלית היא אחת התקופות המדוברות ביותר במחקר, ולא בכדי. מחד גיסא, מספר המקרא בספר יהושע ובספר שופטים על מסכת עשירה, רבת פנים ותהפוכות, של כיבוש הארץ וההתנחלות בה; של יחסי-גומלין בין כנענים וישראלים; של תנועת משפחות, שבטים ובתי-אב; של מאבקים עם הסלע, היער והחורש ועם תושבי הארץ. מאידך גיסא, המחקר הארכיאולוגי נתקל בקשיים גדולים בחקר התקופה הזו, ששום מקורות חיצוניים אינם מספרים עליה. מכאן גם העניין הרב שגילינו במבנה הבודד שבתוך המתחם בהר עיבל. אך עברו שנתיים ויותר עד שגייסנו את הסכום הראשוני הנדרש לעבודה. במשך ארבע עונות, שכל אחת מהן נמשכה חודש בקירוב, חפרנו באתר. בהעדר דרך למקום פרצנו אותה בידיים, עד שיכולנו להגיע בג'יפ ולהביא כלי-עבודה, מים ואוכל.

שלא כשאר אתרים, שבהם יודע הארכיאולוג איזו יחידה הוא חופר - בית, חדר, מתקן או חומה - היה המבנה בהר עיבל בגדר חידה למן ההתחלה. עד היום לא מצאנו לו מקבילות ארכיטקטוניות בתחומה של הארץ. רק לאחר שלוש עונות-חפירה מאומצות, שארכו שנתיים, נפתרה התעלומה באשר לאופיו של האתר בדרך של הבזק, כאשר התחברו יחדיו הנתונים המדעיים והמקורות הספרותיים המספרים על הפולחן הישראלי.

כשנחפר המבנה הבודד במרכזו של המתחם, המקיף כארבעה דונמים, התברר, כי זהו מכלול מורכב בהרבה מששיערנו תחילה. במרכזו מתנשאת במה (1) גדולה, שמידותיה תשעה על שבעה מטרים. זו הוקמה כמבנה-מסגרת, שעובי קירותיו כמטר וחצי, והם בנויים אבני גוויל גדולות ובלתי מסותתות. אל תוך החלל הפנימי נבנו שני קירות עבים זה מול זה, כשפתח ביניהם. את החלל עצמו מילאו הבונים, במתכוון, בארבע שכבות מילוי אופקיות. השכבה התחתונה הכילה כמות ניכרת של אפר; מעליה היתה שכבת עפר ואבנים; ושוב מעליה שכבה עבה, של מטר אחד בקירוב, שהכילה הרבה אפר שחור. בתוך האפר היו מאות עצמות בעלי-חיים, שרובן נשרפו באש מדורה. כמו כן היו שם הרבה שברי חרס השייכים לאותה תקופה של ראשית ההתנחלות. כך נוצרה במה מלאה בחומר המילוי, שגובהה, מעל סלע-האם, שלושה מטרים בקירוב. סביב הבמה נבנתה מעין מרפסת צמודה, נמוכה כדי מטר אחד מתחת לפני הבמה. זו סבבה את הבמה הגבוהה משלושה כיוונים. רק הצלע הדרומית-מזרחית נשארה חשופה. מעניין, כי פינות הבמה פונות בדיוק רב אל ארבע רוחות השמים. (2)

מדרום-מערב עולה אל ראש הבמה כבש עשוי אבני גוויל, שרוחבו 1.2 מ' ואורכו כ-7 מ'. הזווית הנוחה מאפשרת עלייה קלה, והכבש מתאים יפה לציווי המקראי המפורש: "ולא תעלה במעלות על מזבחי, אשר לא תגלה ערותך עליו" (שמות כ', כג).

מצפון צמוד אל הכבש קיר נוסף קטן וצר, הנמוך מעט מקודמו. התברר כי כבש קטן זה, שסקרן אותנו מאוד, באשר לא מצאנו כל היגיון בדרך בנייתו, מיועד לעליית הכוהנים אל חלק אחר של המזבח, הוא הסובב - אותה מרפסת הצמודה אל המזבח. הסתבר, כי אל הסובב עולים בדרך הכבש הקטן הצמוד אל הגדול. כל זה הובהר לנו רק עם הקריאה בתיאורים של המשנה על בית-המקדש השני בירושלים, המדויקים ביותר: "המזבח היה שלושים ושתים על שלושים ושתים. עלה אמה וכנס אמה, זה היסוד. נמצא שלושים על שלושים. עלה חמש וכנס אמה, זה הסובב. נמצא עשרים ושמונה על עשרים ושמונה... וכבש היה לדרומו שלמזבח: שלושים ושתים על רוחב שש עשרה... (משנה, מידות ג, א-ג).

ואילו על הכבש הקטן אומרת המשנה: "כיצד? עלה בכבש, ופנה לסובב, ובא לו לקרן דרומית מזרחית..." (משנה, זבחים ה, ג).

מן התיאור של המזבח במשנה מצטייר מעין מגדל בעל קומות או בנוי רבדים, שהעליון קטן במקצת מן התחתון. בימי בית שני היו שלושה רבדים, ואילו במזבח בהר עיבל - שניים בלבד. הרבדים הללו נוצרים באמצעות הסובב (ראה צילומים ושחזור). מעניין, כי גם מזבח-העתיד של הנביא יחזקאל - שלרוב הדעות תיאר את בית-המקדש הראשון - בנוי רבדים רבדים: "ואלה מדות המזבח באמות, אמה אמה וטפח, וחיק האמה ואמה רוחב, וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד, וזה גב המזבח. ומחיק הארץ עד העזרה התחתונה שתים אמות, ורוחב אמה אחת, ומהעזרה הקטנה עד העזרה הגדולה ארבע אמות, ורוחב האמה. וההראל ארבע אמות ומהאריאל ולמעלה הקרנות ארבע" (יחזקאל מ"ג, יג-טו).

ממערב, צמודות אל המזבח והכבשים שתי חצרות מרוצפות אבן. בתוכן מצאנו מתקנים בנויים ומרוצפים גיר כתוש. בחלקם נמצאו אפר ועצמות של בעלי-חיים; באחרים - חלקי כלי-חרס שהונחו במכוון, כנראה כמנחות. מתקנים דומים ובהם כלי-חרס נמצאו סביב סביב למזבח.



 

העצמות - פתרון התשבץ


בדיקת העצמות שנערכה במעבדות המכון לזואולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים נמשכה כמה חודשים. בשבילנו, החופרים, היו אלה חודשים של מתח, וכשהביאה ליאורה הורוביץ, שערכה את הבדיקה, את התוצאות - היו אלה מפתיעות מאוד. פרט לעצמותיהם של ארנבת-בר ושל קיפוד (שמתו "בטעות" מאוחר יותר במקום זה) נבדקו 942 עצמות, שייצגו 100-50 פרטים. אלה השתייכו לארבעה סוגים של בעלי-חיים עזים, כבשים, בקר ויחמורים. האחרון הוא מעין צבי יפהפה החי בחורש, שעורו מנומר בהרות לבנות, ואשר חי בארצנו בימי קדם. כשנבדקו הגיל והמין של החיות התברר, כי כל אלה שניתן היה לאבחן היו זכרים צעירים בני שנה לערך. היה כאן מתאם נפלא לכתוב בספר ויקרא (3) בדיני הקורבנות: "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן, תקריבו את קרבנכם. אם עולה קרבנו מן הבקר, זכר תמים יקריבנו..." (ויקרא א', א-ג).

כאמור, רוב העצמות היו שרופות באש מדורה וחתוכות סמוך לפרקים. שריפה זו מעידה, כי הבשר לא נועד לאכילה אלא נשרף באש פתוחה (דהיינו, שלא בתנור). וכך אישרה ההתאמה הגבוהה לדיני הקורבנות במקרא, יחד עם הדמיון הרב של המבנה מבחינה ארכיטקטונית למזבחות הישראליים, את הדעה כי לפנינו אתר פולחני ומזבח מראשית תקופת ההתנחלות הישראלית.



 

חומת המתחם, החצרות ו"כניסת התהלוכה"


בעת שהלכה והתבררה מהותו של המבנה המרכזי, התחלנו לנסות ולפתור את חידת המתחם. ברור היה, כי חומת המתחם הדקה לא נועדה להגנה מפני אויב, אלא לתיחומו של אזור מקודש, שהכניסה אליו לא היתה אפשרית אלא לכוהנים וללוויים, ואולי אף לנכבדים אחרים.

מבנים נוספים, פרט למבנה המזבח, לא נמצאו מפנים לחומת המתחם. השטח כולו אורגן בצורה של חצרות-חצרות. כשחשפנו חלקים מהן התברר, כי בחצרות היתה פזורה כמות נכבדה של עצמות ושברי חרס; אך שלא כעצמות שבתוך המזבח, לא היו הללו שרופות ובשרן שימש למאכל. לחצרות אלה קראנו בכינוי "אזור המימונה", שכן שם נערכו השמחות והסעודות, ככתוב "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך" (דברים כ"ז, ז).

הכניסה אל המתחם נבנתה בתוך בקע רחב בסלע הטבעי, בצפון האתר. בין שני קירות מקבילים נבנו שלוש מדרגות רחבות, שרוצפו באבנים שטוחות. כניסה מפוארת זו אין לה אח ודוגמא בין האתרים מתקופת ההתנחלות הישראלית. הן הרוחב (כשמונה מטרים) והן הריצוף - בכניסה לאתר קטן כל-כך בשטחו - מצביעים על הסוג הקרוי "כניסת תהלוכה". כניסות מסוג זה נבנו בדרך-כלל לשם מעבר של תהלוכה פולחנית, נושאת חפצי-קודש.



 

מתחת למזבח - אתר פולחני קדום




כשחפרנו וירדנו בתוך שכבות המילוי של הבמה התברר, כי לאתר הפולחני - ואף למזבח הגדול - קדם אתר פולחני אחר. על גבי הסלע הטבעי, ובמרכזו הגיאומטרי של המזבח, נמצא מתקן עגול, קוטרו כשני מטרים והוא בנוי אבני גוויל. הוא היה מלא בחומר צהבהב, שעליו שכבת אפר דקה ועצמות בעלי-חיים שרופות. בתחילה סברנו, כי מדובר כאן בחלק של המזבח, אולם עד מהרה התברר, כי גם בחלקים האחרים של האתר יש שכבת-חיים שקדמה למזבח הגדול. סביב המתקן העגול הקדום היו אותות לפעילות פולחנית נוספת: רצפת אדמה מרוצפת חרסים; קנקן גדול מסוג "שפת הצווארון" וכלים אחרים. ממצא כלי-החרס בשני השלבים היה דומה מאוד; עד כדי כך, שלדעתנו היו אלה אותם האנשים, או בני אותו הדור, שהקימו את שני השלבים באתר. בין כלי-החרס אין, כאמור, כל הבדל, אך לעומת זאת ניכר הבדל יסודי בתפיסת האתר. במלים ספורות, ניתן לתאר זאת כך: במחצית השנייה של המאה ה-13 לפנה"ס, ככל הנראה, נוסד בהר עיבל אתר פולחני צנוע. נבנתה חומת מתחם גסה, בנויה סלעים גדולים, שבמרכזה היה מתקן עגול – אולי להקרבת קורבנות - וסביבו פעילות נוספת.

אין אנו יודעים מהו מקור קדושתו היתרה של ההר, אך נראה שקדושה זו מקורה רק בימי ההתנחלות הישראלית, שכן אין כל זכר בהר עיבל כולו למסורת פולחנית כנענית, או לממצא כנעני מתקופת הברונזה המאוחרת. סביר לחשוב, שייסודו של פולחן בהר עיבל אינו אלא משקל-שכנגד לקיומה של שכם הכנענית על אתרי הפולחן שבה.

לאחר כמה עשרות שנים של קיום, חל באתר שינוי מהפכני: ממקום קטן, המקודש למשפחה ואולי לאזור, הופך המקום בבת אחת לאתר פולחן מרכזי, על-שבטי, ואולי לאומי לכל ברית השבטים. נבנית חומת מתחם חדשה וכניסה מרוצפת רחבה. על גבי המתקן העגול הקדום מוקם מזבח-עולה (4) גדול ומורכב, ובו הבמה עצמה, הסובב, הכבש הקטן, הכבש הגדול והחצרות המרוצפות. כפי שהדבר נראה לנו היום, עם הבנייה נאספו שרידי העצמות והאפר של הפולחן הקודם, ומילאו בהם את המזבח החדש. "קבורתו" של המתקן הקודם במרכז החדש באה לסמל, ככל הנראה, את ההמשכיות של מסורת הקדושה במקום.

כלי-חרס רבים נמצאו במקום, כולם שייכים לתקופת הברזל הראשונה (ההתנחלות הישראלית, 1000-1250 לפנה"ס). בולטים בהם הפיטסים (קנקנים גדולים) מסוג "שפת הצווארון", קנקנים, קדרות ועוד. אבל בעיקר מעניינת מציאתן של שתי חרפושיות (חותם בסגנון מצרי, בצורת חיפושית, שהיה מקובל מאוד במזרח הקדום בכל האלף השני לפנה"ס). האחת מהן נמצאה במילוי המזבח והשנייה באחד המתקנים. על האחת מופיע עיטור גיאומטרי: במרכזה פרח בעל ארבעה עלי-כותרת, שממנו יוצאים ארבעה זלזלים ומהם ארבעה אוראוסים (הפתן המצרי, שנחשב במצרים כבעל תכונות מאגיות של הגנה וקדושה). ואילו על השנייה דמות קשת מצרי כורע ברך ומולו שמו של תחותמס השלישי, הכובש הגדול בתולדות מצרים. על-פי מקבילות ממצרים, מכנען ומקפריסין תארך אותן ברוך ברנדל מהאוניברסיטה העברית, למחצית השנייה של המאה ה-13 לפנה"ס או אולי לראשית המאה ה-12. במלים אחרות, היו אלה ימיו של הפרעה המצרי הגדול רעמסס השני, שנחשב ל"פרעה של יציאת מצרים", או אולי ימי יורשיו הישירים. אין לטעון, אמנם, כי גילוין של החרפושיות מעיד על כך שהובאו ממצרים; עד כדי כך עוד רחוקים הדברים. חשוב יותר, שיש כאן עדות מתארכת לזמן הקדום ביותר האפשרי להקמת האתר, כלומר - שנת 1250 לפנה"ס בערך.





 

הסיפור המקראי על שכם והר עיבל - האומנם זהו המזבח שבנה יהושע?


במקורות המספרים על ראשית עם ישראל בכנען, נתפסת שכם כמקום קדושה מרכזי לשבטים המתנחלים. יתרה מזו, קדושתה של שכם באה לידי ביטוי גם בסיפורי האבות. בבוא אברהם מארם-נהריים אל ארץ כנען, הוא בא לראשונה אל שכם: "... ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען. ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם, עד אלון מורה, והכנעני אז בארץ. וירא ה' אל אברם ויאמר: לזרעך אתן את הארץ הזאת. ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו" בראשית י"ב, ה-ז. ומסורת זו נמשכת גם על-ידי יעקב: "ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם, ויחן את פני העיר. ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו, מיד בני-חמור אבי שכם, במאה קשיטה. ויצב שם מזבח, ויקרא לו אל אלהי ישראל" בראשית ל"ג, יח-כ. מכאן, דומה, קשר ישיר אל המסורת החשובה בדברים כ"ז וביהושע ח', המספרת על הקמת מזבח בהר עיבל ובכריתתה של ברית חשובה במקום: "ויצו משה וזקני ישראל את העם לאמר: שמר את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום. והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך, והקמת לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד... והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל, ושדת אותם בשיד. ובנית שם מזבח לה' אלהיך מזבח אבנים, לא תניף עליהם ברזל. אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך והעלית עליו עולת לה' אלהיך... וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב. וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמר: הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך..." דברים כ"ז, א-י. ובספר יהושע מסופר על קיומה של המצווה הזאת: "אז יבנה יהושע מזבח לה' אלהי ישראל בהר עיבל. כאשר צוה משה עבד ה' את בני ישראל, ככתוב בספר תורת משה. מזבח אבנים שלמות אשר לא הניף עליהן ברזל ויעלו עליו עלות לה' ויזבחו שלמים. ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל" יהושע ח', ל-לב.

אין חולקים במחקר כי לפנינו מסורת אותנטית וחשובה ביותר המדברת במאורע מרכזי בחיי העם. מוסכם גם כי הדבר אירע בהר עיבל. אין הסכמה, לעומת זאת, באשר לתאריך המאורע ותאריך כתיבתו. גם מן המסורת האחרת בספר יהושע, זו שבפרק כ"ד, עולה חשיבותה היתרה של שכם. שם כורת יהושע ברית לעם "וישם לו חק ומשפט בשכם" (יהושע כ"ד, כה). לפי השקפת העורך המקראי, משמשים העיר וסביבתה מרכז לברית שבטי ישראל בראשיתה; המזבח המרכזי מוקם בהר עיבל ושם נהיה ישראל "לעם לה' אלהיך" (דברים כ"ז, ט); ואילו "חוק ומשפט" (יהיה אשר יהיה פירושו של מושג סתום זה) ניתן לעם בשכם.

בכל הקשור לתקופת ההתנחלות הישראלית לא "פינק" אותנו המחקר הארכיאולוגי עד עתה. ברובם של האתרים המרכזיים הנזכרים בסיפורי הכיבוש - יריחו, העי, ערד ואחרים - לא נמצאה שכבת חורבן של התקופה הכנענית המאוחרת, המתאימה למסורת המקראית נמצאו חוקרים חשובים שהציעו, כי הכיבוש כולו אינו אלא מסורת מאוחרת, אטיולוגית שבאה להסביר תופעות שונות בשטח, לאורם של סיפורי-עם ומסורות מיתולוגיות ואגדיות. ואילו בסקרים הארכיאולוגיים הנרחבים של השנים האחרונות בהר המרכזי, מתבהר ומתבלט תהליך
ההתנחלות הישראלית כתנועה יישובית מרכזית של התקופה (1100-1250 לפנה"ס). מאות יישובים חדשים וקטנים הוקמו, תוך זמן קצר, ברחבי הנחלות ההרריות של מנשה, אפרים ובנימין. המתנחלים השתמשו בכלי-חרס אופייניים, ובתיהם נבנו, בדרך-כלל, בתוכנית הקרויה שלוש-מרחבית או ארבע-מרחבית (5); הן כלי-החרס והן הארכיטקטורה שלהם נטלו השפעות מן האוכלוסייה הכנענית, אך ניכר בהם ייחוד ברור. בסקר הר מנשה עלה בידינו לעמוד על האקולוגיה של ההתנחלות הישראלית, ובסיוע שיטות מחקר חדשות הצלחנו לשחזר את תהליך חדירתם אל ההר המרכזי מעבר הירדן המזרחי. התברר כי תחילת החדירה - אי-שם במאה ה-13 לפנה"ס - היתה על-ידי נוודים-למחצה ורועי-צאן בספר המדבר דרך ה"צינור האקולוגי" של ואדי אל-פארעה, הוא נחל תרצה. לאורך העמק הפורה והמושקה של הנחל, שסביבו שטחי מרעה נרחבים, נמצאו אתרים רבים נושאי הקרמיקה הקדומה של ההתנחלות. השלב הבא היה של התבססות לאורך שולי העמקים הפנימיים של הר-מנשה: טובאס, זבבדה, סנור, דותן ועוד. רק עם סיומו של התהליך, בסוף המאה ה-12 לפנה"ס, הולך ונוצר משק המטעים של הזית והגפן, המאפיין מכאן ואילך את ההתנחלות בהר. במרוצתו של תהליך מורכב ומרתק זה חלה גם ההתגבשות הדתית-פולחנית. באתר הפולחני בהר עיבל אנו מונים את שלושת המאפיינים הדרושים לזיהוי מקראי: המאפיין הכרונולוגי (ראשית ההתנחלות), הגיאוגרפי (הר עיבל) ואופי האתר (מרכז פולחני ומזבח-עולה). לאורו של ניתוח זה קשה עוד להטיל ספק בזהות בין הסיפור המקראי לבין אופיו של האתר כמרכז על-שבטי ראשון לשבטי ישראל.

גם מבחינה ארכיאולוגית מהווה התגלית שלב חדש: לראשונה עומד לרשותנו, לצורך מחקר, אתר פולחני ישראלי שלם, הכולל מזבח-עולה. בשל ניתוץ הבמות בידי המלכים יאשיהו וחזקיהו לא נמצאו בארץ אלא שני מזבחות-עולה קטנים: האחד בערד והשני (שנתגלה מפורק) בבאר-שבע, ושניהם גם מאוחרים יחסית. המזבח בהר עיבל אינו רק הקדום והשלם ביותר, אלא, מסתבר, שהוא מהווה אב טיפוס למזבח-העולה הישראלי בימי בית ראשון ושני. מעניינת מאוד גם ההשפעה המסופוטמית (ארם נהריים) על הארכיטקטורה של המזבח - הן בבניית הרבדים שלו והן בכיוון פינותיו אל ארבע רוחות השמים.


הערות:

  1. אנו משתמשים כאן במלה "במה", כשם המתאר מבנה מוגבה וממולא, שעליו נערכו פעולות שונות. למונח "במה" במקרא משמעות נרחבת בהרבה והיא באה לתאר אתר פולחני (מלכים א' ג', ג).


  2. נוהג זה לבנות מבנים מקודשים כשפינותיהם פונות לארבע רוחות השמים, מאפיין את מסופוטמיה בכל התקופות. הן מקדשים שלמים והן מזבחות נבנו תמיד בצורה זו. הדבר נובע מאופי הדת שהתפתחה בבבל ובאשור, המבוססת על ארבעה כוחות טבע מרכזיים.

  3. היחמור אינו מתאים להגדרה זו, אך הוא מופיע ברשימת הבהמות הכשרות למאכל (דברים י"ד, ה). נראה שבתקופה קדומה זו הקריבו גם את היחמור.


  4. "מזבח-עולה" במקרא הוא מתקן גדול, שעליו הקריבו והעלו באש קורבנות בהמה (עולות ושלמים); הסוג האחר הם מזבחות קטורת קטנים, עשויים אבן אחת, בדרך-כלל, שעליהם הועלתה קטורת בתוך חדרי המקדש.


  5. תוכנית ארכיטקטונית של מבנה מגורים בעל שלושה מרחבי אורך ומרחב רוחב אחד. המגורים היו בחדר הרוחב (לעתים בן קומותיים), ואילו בהמות הבית, המטבח והאסמים נמצאו באולמות האורך. הכניסה היתה דרך מרחב האורך המרכזי. מבנה זה, מפאת נוחותו ויעילותו, שולט כמעט לחלוטין בכפרים וביישובים של הישראלים המתנחלים, וגם לאחר מכן.

ביבליוגרפיה:
כותר: האתר הפולחני בהר עיבל
מחבר: זרטל, אדם
שם  הספר: דרך ארץ : אבן חרס ואדם
עורכת הספר: זהרוני, עירית  (סא"ל)
תאריך: תשנ"ו, 1996
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. מהדורה שנייה.
2. בשער: קצין חינוך וגדנ"ע ראשי - "במחנה".
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית