|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > אתרים במקראעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > כלכלה, חברה ותרבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > יישובים > ערים ויישובים עירוניים |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
חבלי ארץ ויחידות אדמיניסטרטיוויות בארץ נושאים שמות של שבטים. השמות רמת מנשה, רמת יששכר, עמק זבולון, הרי נפתלי, הרי אפרים, הרי יהודה, שפלת יהודה ומדבר יהודה הנוהגים היום הם המשך לנוהג המקראי לכנות חבלי ארץ על שם השבטים שישבו בהם: ארץ זבולון (שופטים יב, יב), ארץ נפתלי (מלכים א טו, כ), הר נפתלי (יהושע כ, ז), הר אפרים (ירמיה נ, יט), ארץ אפרים ומנשה (דברים לד, ב), ארץ בנימין (שופטים כא, כא) והר יהודה (דברי הימים ב כז, ד).16 בעשור הראשון לקיום המדינה התחילו להופיע שמות של שבטים כרכיבים בשמותיהן של מועצות אזוריות: מועצה אזורית זבולון (1950), מועצה אזורית מנשה (1950) ומועצה אזורית בני שמעון (1951).17 מאוחר יותר נוסדו מועצה אזורית מטה יהודה (1964), מועצה אזורית מטה בנימין (1980) ומועצה אזורית מטה אשר (1982).18 שמות מהטיפוס הזה ממשיכים את הנוהג המתועד במקרא להשתמש בשמות שבטים לכינוי מסגרות מנהלתיות מחוזיות (מלכים א ד, ז-כ; דברי הימים ב יז, יב-יט). התפיסה השבטית התבטאה גם בשמות יישובים. אמנם התופעה הייתה קיימת עוד לפני קום המדינה ונמשכה גם אחרי העשור הראשון לקיומה,19 אבל ביטוייה בעשור הראשון היה מובהק ממה שהיה לפניה ולאחריה. בשמות שניתנו באותה תקופה ניתן להבחין בארבעה סוגי שמות שמביעים את זיקתו של יישוב חדש לשבט המקראי שבתחום נחלתו הוקם:
שמות היסטוריים, על פי המינוח של ועדת השמות הממשלתית, הם שמות מקומות שנזכרים במקורות, ושניתנו ליישובים חדשים שנוסדו במיקומם המשוער של היישובים העתיקים.20 החייאת השמות ההיסטוריים עמדה בראש סדר העדיפויות של ועדת השמות הממשלתית (וגם של ועדת שמות היישובים על יד הקרן הקיימת לישראל שקדמה לה). ריבוי השמות ההיסטוריים ופיזורם על פני המפה היו הכרזה שהיישובים בעלי השמות הללו אינם יישובים חדשים אלא יישובים מחודשים, ושמדינת ישראל ממשיכה את הריבונות העברית הקדומה בארץ ויונקת ממנה את תוקפה. לפי המקרא הייתה הארץ מחולקת בין השבטים, וממילא היה כל יישוב בתחום נחלתו של שבט כלשהו. השיוך השבטי של היישובים היה מובן מאליו (הוא צוין במקרא במפורש רק אם היה בכך צורך מיוחד21), ולכן כל השמות ההיסטוריים שהוחיו היו שמות שבטיים במהותם. הריכוז הגבוה ביותר של שמות היסטוריים נמצא בתיאור מערכת נחלות השבטים בספר יהושע. ליישובים רבים שנוסדו בעשור הראשון לקיום המדינה ניתנו שמות שנשאבו ממערכת זו. השמות הללו הצטרפו לשמות היסטוריים שניתנו עוד לפני קום המדינה, והשילוב של אלה עם אלה יצר את הרושם שמפת נחלות שבטי ישראל של תקופת המקרא קמה כביכול לתחייה. חלק מהשמות שניתנו בעשור הראשון הם שמות ייחודיים לרשימות הנחלות שבספר יהושע וחלק הם שמות הידועים גם מכתובים נוספים במקרא. השמות הייחודיים הם כסלון (טו, י) דימונה (שם כב), בית-העמק (יט, כז), עבדון (כא,ל והמקבילה בדברי הימים א ו, נט), ויראון (יהושע יט, לח). מתרגום השבעים לספר יהושע נשאבו השמות שורש (טו, נט) ואזור (יט, מה). להלן שמות יישובים המצויים ברשימות הנחלות שבספר יהושע, ושניתנו ליישובים שנוסדו בעשור הראשון למדינה (מודפסים באותיות מודגשות): השם אזור נשאב מכתב יד וטיקנוס של תרגום השבעים, שבו באה אזור (Αζωρ) תחת יהד של נוסח המסורה, ומכאן השם אזור שניתן ליישוב בשפלה41. רשימות הנחלות שבספר יהושע הן כאמור המאגר הספרותי הגדול ביותר שממנו נשאבו שמות היסטוריים ליישובים שנוסדו בעשור הראשון לקיום מדינה. מאגר נוסף, מצומצם יותר, יש בשופטים א, ומצויים בו השמות דביר, אשקלון ועקרון:
הלויים לא קיבלו נחלה בקרב בני ישראל (יהושע יג, לג) אלא 'ערים לשבת ומגרשיהם למקניהם ולקנינם' (יד, ד), ואלה היו מפוזרות בנחלותיהם של כל השבטים. גם ערי הלויים מיוצגות בשמות שניתנו בעשור הראשון:
יש לציין שעבדון מופיעה במקרא רק ברשימות ערי הלויים. מאגר שמות נוסף מצוי בספרי עזרא ונחמיה. מצויים בו השמות קריית יערים, צקלג, צרעה, זנוח, עדולם ולכיש, שידועים גם מרשימת ערי יהודה בספר יהושע (טו, ט, כ-לט), ונוספו עליהם השמות חדיד ואונו, שהם ייחודיים לספרות שיבת ציון.44 בספרי עזרא ונחמיה מסופר שבני המדינה שעלו משבי הגולה שבו 'לירושלם ו(ל)יהודה איש לעירו' (עזרא ב, א; נחמיה ז, ו). בין השבים היו 'בני קרית יערים' (עזרא ב, כה ובגיוון קל נחמיה ז, כט) ו'בני לד חדיד וא(ו)נו' (עזרא ב, לג; נחמיה ז, לז). רשימת שבי ציון בנחמיה יא מבחינה בין שבי ציון מבני יהודה לבין שבי ציון מבני בנימין:
החייאת השמות הללו משקפת את התחושה שבהווה הציוני מתחדשת שיבת ציון. השמות שניתנו בעשור הראשון ליישובים שבסביבה מבליטים את התחושה הזאת. מושב חדיד נמצא בין בית-נחמיה במזרח לבין גינתון במערב. בית-נחמיה נקרא על שם נחמיה, פחת יהודה, וגינתון נקרא על שם גינתון, שהיה מן הכוהנים שעלו עם נחמיה לירושלים.45 מדרום לגינתון מצוי מושב פתחיה, הקרוי על שמו של פתחיה מעולי בבל (נחמיה ט, ה; יא, כד). גם עזרא זכה שייקרא יישוב על שמו (בית עזרא). ממזרח לבית-עזרא מצוי מושב זרחיה, הקרוי על שם אחד מאבות אבותיו של עזרא.46 זרחיה היה גם שם אביו של אחד מהאנשים שעלו עם עזרא מבבל (עזרא ח, א, ד). החייאת שמות המקומות והאישים העניקה למפעל הציוני הצעיר שורשים במעמקי הזמן ותחושת שייכות למרחב. מבין ארבעת סוגי השמות שנמנו לעיל השמות ההיסטוריים הם הנפוצים ביותר, והיחידים שמייצגים את כל שבטי עבר הירדן המערבי.47 השמות מהסוגים האחרים מצטרפים לשמות ההיסטוריים, מחזקים את רושמה של התפיסה המרחבית השבטית על מפת הארץ, ומעמיקים את מסריה הרעיוניים.
סוג אחר של שמות המציינים זיקה שבטית הוא שמות של אישים ובתי אב המופיעים ברשימות שבטיות, ושניתנו ליישובים שנוסדו בתחומי השבטים שאותם אישים היו שייכים אליהם.48 כאלה הם השמות אחזם, הודיה, נחם, יושביה וזיתן, הנזכרים בדברי הימים א:
אחזם, הודיה, נחם, יושביה וזיתן הם שמות פטרונימיים,49 שנשאבו מחטיבה ספרותית מיוחדת במינה בספר דברי הימים ( א א-ט). היחידה מורכבת מרשימות יחס, ותפקידה לשמש מבוא לספר ולהבהיר לקוראים מיהו העם שאת תולדותיו הספר בא לתאר והיכן הוא יושב.50 האב הקדמון של השבט (ήρως έπώνυμος) מייצג את היחידה האתנית או הגאוגרפית המכונה באותו שם, וצאצאיו נתפסים כבתי אב או כמקומות יישוב. ברשימות מצוי מינוח משפחתי המפרט קשרי דם ויחסי שארות. נחם למשל מתואר כ'אבי קעילה' (ד, יט וראו גם: ב, נ-נא). התבנית המציגה אדם כ'אבי' יישוב (ב, נ; ד, יח) פירושה שה'אב' הוא כובשו או מיישבו של המקום. המינוח המשפחתי הוא דרך סכמטית-סמלית לתאר את תולדות השבט, את הרכבו ואת קשריו למקומות יישוב.51 רשימות היחס מתארות את רצף השתלשלות הדורות זה מזה בקו אנכי (מבט דיאכרוני), ומדי פעם הן מתרחבות אופקית כדי לציין הסתעפויות לתת-יחידות שבטיות (מבט סינכרוני). הרצף הדיאכרוני מעניק למרחב שבו התנחלו השבטים עומק היסטורי, וההתפלגויות הסינכרוניות מלמדות על הקשרים הדינמיים שהתקיימו בתקופות שונות בין תת-היחידות השבטיות. שמות היישובים שניתנו בעשור הראשון לקיום מדינה שאובים גם מהתיאורים הסינכרוניים וגם מהתיאורים הדיאכרוניים, מה שמשקף את התפיסה שהחברה בישראל היא ביסודה חברה שבטית המתפתחת ומסתעפת מתוך קשרי הולדה, ושאלה נמשכים והולכים מהימים ההם לזמן הזה. אחזם, נחם, יושביה וזימתן הם שמות יחידאיים במקרא, והודיה מצוי עוד רק בספר נחמיה (ח, ז; ט, ה; י, יא, יד, יט).52 השמות הללו נבחרו, חרף נדירותם, משום שניתן לתלות בהם יותר ממשמעות אחת. מושב הודיה נקרא כך משום שמייסדיו היו יוצאי הודו, והשמות אחוזם, נחם ויושביה מבטאים את הנחמה שבשיבה אל הארץ ובהיאחזות בה. השם זיתן רומז למטעי הזיתים באזור, והוא אף קרוב בצלילו לשם העיירה זליתן בצפון אפריקה, שממנה באו מייסדיו.53 בספר דברי הימים מוצג זיתן כאחד מ'גבורי החילים' של שבט בנימין (א ז, ו-יב). הבחירה בשמו כשם ליישוב שנוסד אחרי מלחמת העצמאות (1950) רומזת על כן גם לקשר שבין צבא להתיישבות, שהיה רווח בשנות החמישים.54 מאחר ששבט הוא יחידה חברתית-מרחבית55 יכולה להיווצר מדי פעם חפיפה בין שם מקום לבין שם בית אב: יישובים נקראו על שם בתי האב שהתגוררו בהם, ובתי אב נקראו על שם המקומות שבהם התגוררו.56 השילוב בין ההיבט האתני להיבט המרחבי יוצר על כן לעתים חפיפה חלקית בין השמות הפטרונימיים לבין השמות ההיסטוריים. כך למשל כמה מהשמות שנזכרו לעיל כשמות היסטוריים (קרית יערים, צרעה, אשתאול וזנוח) מופיעים בשמות בתי אב ברשימות היחש של דברי הימים א:
קורפוס ספרותי מסוג אחר ששימש מאגר לשמות יישובים בעשור הראשון למדינה הוא תיאור מסעות בני ישראל במדבר. ממנו נשאבו השמות נחשון, עמינדב, אלישמע, אחיעזר, יכיני, אחיסמך, חניאל, שלומי ואחיהוד. השמות הללו, שלא כאחוזם, נחם יושביה וזיתן, אינם שמות נדירים. אלה שמות אישים שנזכרים לא אחת בכתובים: מנהיגים שהנהיגו את השבטים במסעותיהם במדבר; אישים שנועדו להנחיל את הארץ לשבטים אחרי כיבושה; ודמויות שמככבות ברשימות היחס השבטיות של אישים מרכזיים בהיסטוריוגרפיה המקראית. לפי המסופר בתורה (במדבר ב; י) בני ישראל נדדו במדבר כשהם נעים במבנה מיוחד במינו: במרכז המחנה נמצא המשכן מוקף בכוהנים ובלויים, ומסביב לו שנים-עשר שבטי ישראל המחולקים לארבעה 'דגלים' – דגל לכל אחת מארבע רוחות השמים. בכל דגל היו שלושה שבטים, והדגל נקרא על שם השבט החשוב ביותר ביניהם: (1) דגל מחנה יהודה – יהודה, יששכר וזבולון; (2) דגל מחנה ראובן – ראובן, שמעון וגד; (3) דגל מחנה אפרים – אפרים, מנשה ובנימין; (4) דגל מחנה דן – דן, אשר, ונפתלי. המבנה המשוכלל של המחנה נועד, כדברי יעקב ליכט, לבטא את הרעיון 'שהאל הקים לו במדבר את עם ישראל כחברה אידאלית, הקובעת לכל פרט את מקומו בשטח המחנה ואת מעמדו בסולם הדרגות הארגוני. חברה זו היא דגם לעדת ישראל בכל הדורות'.58 בראש כל שבט עמד נשיא שסימל את עצמתו ועצמאותו של השבט. שמות הנשיאים של השבטים המרכזיים שבכל דגל ודגל נקבעו בעשור הראשון למדינה כשמות יישובים. מאפרים נלקח השם אלישמע; מדן – אחיעזר; ומיהודה, משום יתר מעלתו, גם נחשון וגם עמינדב. מראובן לא נלקח שם של יישוב, משום שנחלתו המקראית הייתה בעבר הירדן המזרחי, דהיינו מחוץ לגבולות המדינה. וכך כתוב בבמדבר י, יד, כב, כה (השמות המודגשים בטקסט הם השמות שנבחרו לשמש כשמות יישובים):
אחיעזר, הנשיא לבני דן, נזכר כמה פעמים בתיאורי המסעות אל הארץ (במדבר א, יב; ב, כה; ז, סו, עא; י. כה; נחשון ועמינדב נזכרים במקרא הן כמנהיגי שבטים העושים את דרכם אל הארץ המובטחת (במדבר א, ז; ב, ג; ז, יב, יז; י, יד) והן כדמויות בשושלות היוחסין של אהרון (שמות ו, כג) ושל דוד (רות ד, יט-כ; דברי הימים א, ב, י); אלישמע, שהנהיג את שבט אפרים במדבר (במדבר א, י; ב, יח; ז, מח, נג; י, כב), נזכר באילן היחס של יהושע בן נון: '...אלישמע בנו נון בנו יהושע בנו' (דברי הימים א ז, כו-כז). היישוב יכיני קיבל את שמו מרשימת פקודי בני ישראל במדבר: 'בני שמעון למשפחתם... ליכין משפחת היכיני' (במדבר כו, יב),60 והיישוב אחיסמך נקרא על שם אביו של האומן 'אהליאב בן אחיסמך למטה דן', שהיה עוזרו של בצלאל במלאכת המשכן (שמות לא, ו; לה, לד-לו, ב; לח, כג). היישובים חניאל, שלומי ואחיהוד נקראו על שם נשיאי השבטים שנועדו להנחיל לבני ישראל את הארץ, ככתוב בבמדבר לד: 'אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ... (יז). לבני יוסף למטה בני מנשה נשיא חניאל בן אפד (כג), ולמטה בני אשר נשיא אחיהוד בן שלמי' (כז). 'שלמי' נזכר במקרא רק כאן. קריאת יישובים על שם אישים מרשימות היחס השבטיות הטביעה את שושלת היוחסין של האומה על מפת הארץ. בן-גוריון אמר שהלהט לרצות בגאולת העם בארצו נובע מ'גאון-דורות בשלשלת-יוחסין'61. עם ישראל 'נעקר עקירה פיסית מאדמת מכורתו לפני אלפים שנה', ובכל זאת הוא ממשיך מסורת קדומים, 'כאילו לא חל כל הפסק וניתוק במהלך תולדותיו'.62 מתן שמות פטרונימיים והיסטוריים ליישובים חדשים ביטא את ההשקפה שיש לעם ישראל זכות על הארץ, ושזכות זו מעוגנת במקרא. אזרחיה היהודים של המדינה אינם תופסים בחוזק יד ארץ לא להם, אלא הם בנים השבים לגבולם ומתחברים אל שורשיהם היישוביים והאתניים.
ייצוג נחלות יהודה ודן על מפת הארץ תובע התייחסות מיוחדת בגלל תופעות ייחודיות הקשורות לשני השבטים הללו. רוב השמות ההיסטוריים ושמות האישים שניתנו בעשור הראשון מרוכזים בנחלת יהודה. הדבר נובע הן מטיבם של המקורות המקראיים, המדגישים את שבט יהודה ואת נחלתו, והן מצורכי הזמן. היישובים שהוקמו באותן שנים בתחום יהודה היו פועל יוצא משיקולים מורכבים שחלק נכבד מהם היה קשור למעמדה של ירושלים. ירושלים נקבעה כבירת ישראל בגלל חשיבותה ההיסטורית והדתית, אבל מצבה הגאו-פוליטי היה בעייתי. אחרי מלחמת העצמאות היא נותרה עיר קצה מוקפת גבול עוין משלושה מעבריה, ובאזור פרוזדור ירושלים שבמערבה היו רק חמישה יישובים יהודיים. כדי לחזק את מעמדה של ירושלים, להבטיח את הרצף הטריטוריאלי שלה לשאר המדינה ולשמור על הגבולות המדיניים הצרים באזור הפרוזדור, היה צורך בעיבוי ההתיישבות היהודית בו. עד 1957 נוסדו באזור למעלה מעשרים יישובים, ולראשונה מאז ראשית ההתיישבות הציונית בארץ-ישראל החלה ירושלים לתפקד כמרכז לאזור התיישבות יהודית.63 השמות ההיסטוריים והפטרונימיים שניתנו ליישובים אפיינו את המרחב הזה כנחלת יהודה מימות המקרא, והטעימו את הלגיטימיות של ההתיישבות בו. בין השמות הללו שובצו כמה שמות פיוטיים שנתחברו בהשראת נבואות הנחמה שבספר ישעיה: מבשרת-ירושלים (מ, ט-י), מעוז-ציון (נב, א) ומסילת-ציון (סב, י-יא). השמות הפיוטיים ביטאו את זיקת האזור לירושלים, את חשיבותה ומרכזיותה של העיר ואת התחושה שההווה הוא התגשמות חזונות על ישועת ישראל וגאולתו. בעיה מיוחדת נוגעת לנחלת דן: האם על פי המחשבה המרחבית של העשור הראשון למדינה מצויה נחלת דן במרכז הארץ או בצפונה? ברקע הבעיה עומדת מצד אחד העדות המקראית על נדידת שבט דן צפונה כדי לכבוש לו נחלה חדשה (יהושע יט, מז; שופטים יח), ומצד אחר ההיסטוריה של קביעת גבולות ארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. מעיון בשמות היישובים עולה שלפני קום המדינה זוהתה נחלת דן עם נחלתו שבצפון הארץ, ואחרי קום המדינה עם נחלתו שבמרכז הארץ, אך מבלי לנטוש את הזיהוי הקודם. קו הגבול הצפוני של ארץ-ישראל נקבע בראשית תקופת המנדט, על פי שיקולים פוליטיים בעיקרם, אם כי גם שיקולים היסטוריים-תרבותיים השפיעו על ההחלטות. בהתאם לנוסחה המקראית 'מדן ועד באר שבע' נקבע ש'דן' יסמן את הגבול הצפוני של ארץ-ישראל המנדטורית, אך היו ויכוחים מהי אותה 'דן'.64 בשנת 1939 נוסד קיבוץ דן, שנקרא על שם דן המקראית. בישיבת ועדת שמות היישובים על יד הקרן הקיימת לישראל בשנת 1941 טען מנחם אוסישקין כי מבחינה מדינית ולאומית רצוי שהשם דן, אם כשלעצמו ואם בצירוף מילת לוואי, לא ישמש כשם למקום מחוץ לחבל דן שבצפון הארץ, וזאת מחשש שהדבר עלול לגרום לצמצום תודעתי של גבולות הארץ, המתוארים במקרא כמשתרעים 'מדן ועד באר שבע'.65 אבל למציאות יש כידוע דינמיקה משל עצמה. בעשור הראשון לקיום מדינה התרבתה האוכלוסייה במישור החוף שבמרכז הארץ, הוקמו בו יישובים חדשים, והתודעה השבטית שהדריכה את החשיבה המרחבית הלאומית הזמינה את ייחוסו לשבט המקראי המתאים, דהיינו לדן. הניכוס לדן נעשה באמצעות כינוי יישובים חדשים בשמות מקראיים הקשורים לנחלת דן שבמרכז הארץ. השיוך לדן בא לידי ביטוי גם בהתבטאויות מפורשות. למשל ועדת השמות הממשלתית קבעה ששם היישוב העברי שהוקם בתחום הכפר הערבי הנטוש יזור יהיה אזור משום ש'אזור היה מקום שעלה בנחלת שבט דן בתקופת יהושע בן-נון',66 ובמגילת היסוד של קבוצת שעלבים נאמר: '...תקענו יתד נאמן באדמת קדשנו בקבוצת שעלבים שבגבול מדינת ישראל, בשער עמק אילון, בנחלת מטה דן מקדם'.67 זיקה מפורשת לנחלת דן שבמרכז הארז יש בכינוי 'גוש דן', שהתאזרח בציבור אף שאיננו יחידה גאוגרפית רשמית, ובשם 'דן' שנבחר לשירות תחבורה הפועל באזור.
סוג נוסף של שמות המציינים זיקה שבטית הוא שמות שנגזרו מתוך ברכות לשבטים. הכוונה לשמות יישובים המורכבים ממילים הלקוחות מטקסטים שיריים מרכזיים בתורה שעוסקים בשבטי ישראל: ברכת יעקב וברכת משה. ברכת יעקב וברכת משה משובצות בתורה לקראת סיום תיאורם של עידנים מרכזיים בהיסטוריוגרפיה המקראית: ברכת יעקב לקראת סיום עידן האבות, וברכת משה לקראת סיום עידן היציאה ממצרים והנדודים במדבר. העורך שם את הברכות בפי המנהיגים סמוך להסתלקותם מן העולם, עיתוי המקנה להן תוקף מיוחד על פי אמונת המקרא. מברכת משה באו שמות היישובים דובא, מעונה ועין-יעקב, שהוקמו בתחום נחלתו ההיסטורית של שבט אשר: 'ולאשר אמר: ברוך מבנים אשר. יהי רצוי אחיו וטבל בשמן רגלו. ברזל ונחשת מנעליך, וכימיך דבאך' (דברים לג, כד-כה). דובא הוא שמו הקודם של מושב נתית-השיירה, שנוסד בשנת 1950. 68 אשר הוא השבט האחרון בסדרת הברכות לשבטים, ובהמשך לברכתו נאמר: 'מענה אלהי קדם ומתחת זרעת עולם. ויגרש מפניך אויב, ויאמר: השמד. וישכן ישראל בטח, בדד עין יעקב, אל ארץ דגן ותירוש, אף שמיו יערפו טל' (שם כז-כח). היישובים מעונה ועין-יעקב סמוכים זה לזה, וסדר הקמתם מקביל לסדר המילים בברכה: קודם נוסד מעונה (1949) ואחר כך עין-יעקב (1950).69 מברכת יעקב באו השמות שפר ופורת: 'נפתלי אילה שלחה הנתן אמרי שפר. בן פרת יוסף, בן פרת עלי עין בנות צעדה עלי שור' (בראשית מט, כא-כב). שפר ופורת נוסדו באותה שנה (1950). שפר הוקם בנחלת שבט נפתלי לשעבר, ופורת – בשרון, על גבול נחלתו של יוסף. השמות שפר ופורת הם מדרש ציוני לברכת יעקב. יעקב (הוא 'ישראל', שעל שמו נקראת המדינה) מודיע לבניו את העתיד לקרות להם 'באחרית הימים' (א-ב): נפתלי ייתן אמרי שפר, ויוסף יהיה 'בן פורת'. אחרית ימים זו התגשמה עם הקמת המדינה וייסוד היישובים החדשים. קישור יישובים חדשים לברכות של גיבורים קדמונים מוסיף למהלך ההיסטוריה נופך דטרמיניסטי. הוא רומז שהקמת המדינה וההתיישבות בה הן שלבים בתהליך המכוון על ידי אירועים מכוננים שנקבעו בשלבים הפורמטיוויים של היווצרות האומה. יש קשר סיבתי בין ההווה לבין העבר, ויש תכנית-על, המכתיבה את מהלך ההיסטוריה. המילים שפר, פורת, דובא, מעונה ועין-יעקב הן מילים מקראיות נדירות. הפיכתן לשמות יישובים מעניקה גוון פיוטי ללשון המפה ומטעינה את המרחב במטען רגשי.
הדרך הישירה ביותר לציון הזיקה השבטית של יישוב חדש הייתה יצירת שם מורכב, לא בהכרח מקראי, שעיקרו הוא שם של שבט. מבחינה לשונית שם המקום הוא צירוף סמיכות שבו הסומך הוא שם השבט שבתחום נחלתו הוקם היישוב והנסמך הוא מרכיב גנרי (תיאורי) שהוא לרוב מונח גאוגרפי, כגון: גן, רמות או שער.70 כאלה הם השמות השבטיים המפורשים: טירת-יהודה, גני-יהודה, שער-אפרים, שער-מנשה,71 רמות-מנשה72 (בתבנית השם רמות-נפתלי73) ואחוזת-נפתלי74. כמה מהשמות חוזרים אל תבניות לשוניות דומות במקרא. השם רמות-מנשה מעוצב בתבנית השם המקראי רמות-גלעד,75 והשמות שער-אפרים ושער-מנשה מנוסחים על פי דגם הבנוי מהרכיב 'שער' ואחריו שם השבט.76 שער-אפרים היה שמו של אחד משערי ירושלים (מלכים ב יד, יג; נחמיה ח, טז; יב, לט; דברי הימים ב כה, כג), ושער יוסף הוא שמו של אחד משערי העיר האוטופית המופיעה בחזונו של יחזקאל (מח, לב). בחזון יחזקאל מכונים שערי העיר על שמות שבטי ישראל, ושער יוסף הוא השער של שבטי יוסף, דהיינו של אפרים ומנשה. היישוב שער-מנשה זכה בשמו לפי שמקומו בנחלת מנשה, ושער-אפרים – לפי שהוא מצוי בשרון באזור המשקיף על הרי אפרים, שלא היו בתחום המדינה. לפריטים אחרים קשורים לנושא:
הערות: 16. כל צירוף לשוני הודגם באמצעות מראה מקום אחד בלבד.
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
