עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא
שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום


תקציר
המאמר מציג את ספר דברי הימים כחיבור היסטורי שלמחברו הייתה מודעות של היסטוריון. המאמר טוען כי המחבר כתב מחדש את תולדות ישראל משום שסבר שהחיבור ההיסטורי הדויטרונומיסטי שלפניו לא תואם בנקודות מסוימות את ה"אמת ההיסטורית". כהיסטוריון, החשיב בעל ספר דברי הימים שימוש במקורות והבאת רשימות כמסמכים. הוא ייחס חשיבות לפוליטיקה וחיפש נסיבתיות באירועים שאותם תאר, תוך שהוא מביא לא רק את השקפת עולמו הדתית אלא גם את שיקול דעתו באשר לסבירות ההיסטורית של האירועים.



ספר דברי הימים : חיבור היסטורי
מחברת: פרופ' שרה יפת


א

אף על פי שהדעה הרווחת בעניין סוגו הספרותי של ספר דברי הימים הייתה תמיד ועודנה שספר זה הוא 'חיבור היסטורי', ביטוי אופייני להיסטוריוגרפיה המקראית וכנראה השלב האחרון בה,1 בכל זאת הוצעו גם הצעות אחרות להגדרת סוגו הספרותי של הספר,2 יתר על כן, גם בין החוקרים הסבורים שההגדרה הטובה ביותר לספר היא 'היסטוריוגרפיה' ניכרת נטייה לצמצם הגדרה זו ולסייג אותה בדרך כלשהי. פטר ולטן, למשל, הגדיר את ספר דברי הימים: 'הצגת ההיסטוריה על דרך המשל החופשי',3 ואילו תומס וילי קובע ש'זהו חיבור היסטורי, אבל במסגרת ההנחות של המדרש'.4 קים שטריבינד הגדיר את ספר דברי הימים: 'הצגת ההיסטוריה כתאולוגיה',5 ולדעת ויליאם שנידווינד 'הסוגה הספרותית של ספר דברי הימים קרובה יותר ל"דרשה היסטורית" מאשר ל"חיבור היסטורי".6

הערעור על תפיסתו של ספר דברי הימים כחיבור היסטורי בא בעיקר מצדם של חוקרים אשר תיארו את הספר כ'מדרש' ובמקרים רבים בלי שהגדירו מונח זה הגדרה מדויקת. יום-טוב ליפמאן צונץ פתח את ספרו על הדרשות בישראל בפרק על ספר דברי הימים, וראה בדברי הימים שלב מעבר מן הספרות המקראית אל המדרש.7 אבל התומך הנלהב ביותר בהגדרה זו היה ולהאוזן, שלגבי דידו 'מדרש' הוא צורה ספרותית מנוונת ביותר: 'מדרש הוא תוצאה של שימור כל השרידים העתיקים, החייאה מלאכותית, מוזרה לגמרי, של עצמות יבשות, בעיקר באמצעים ספרותיים [...] כמו איזוב העצים, הוא מכסה מבחוץ בחיים זרים את הגזע המת, בתערובת מוזרה של ישן וחדש [...] בתחום זה, שבו נעה היהדות כולה, צמח גם ספר דברי הימים. אין שום הבדל אם נקרא לספר "דברי הימים" או "מדרש ספר המלכים"; הרי הם בנים לאותה אם ואינם נבדלים זה מזה לא ברוחם ולא בלשונם'.8 במהלך מחקר הספר קמו עוררים על הגדרתו של ולהאוזן, אבל הוויכוח על דעותיו עדיין עומד על סדר היום.9 כבר פון ראד הביע הסתייגות מתונה מעמדתו של ולהאוזן, בעיקר בגלל אופייה הסובייקטיבי,10 ואילו בשנים האחרונות מקורן של הסתייגויות אלו הוא בהבנה נכונה יותר של תופעת המדרש ובהערכה חיובית יותר של תפקידה הספרותי והרוחני בהתפתחותן של היהדות והנצרות מצד אחד, וברתיעה מן הרוח האנטי-יהודית והסגנון הבוטה שניסח בהם ולהאוזן את דבריו מצד אחר.11

תפיסה אחרת של ספר דברי הימים, שיש לה תומכים לא מעטים, היא שהספר הוא 'תיאולוגיה'. ראינו לעיל את הגדרתו של שטריבינד ונחרצת ממנה היא עמדתם של פטר אקרויד, ויליאם ג'ונסטון וגאורג שטיינס. לדעת אקרויד, 'אפשר לראות בבעל דברי הימים את התאולוג המקראי הראשון'.12 ג'ונסטון מדגיש ש'דברי הימים הוא חיבור תאולוגי'.13 ואילו שטיינס מדייק עוד יותר וטוען שיש להגדיר את בעל דברי הימים 'התאולוג הראשון של הקנון'.14

במחקר זה ברצוני להעלות שאלה זו לדיון נוסף, מתוך בחינה מחודשת של ספר דברי הימים לעצמו.15 אף על פי שעלולה להיות בכך מידה מסוימת של חזרה, הן על דברי חוקרים אחרים שעסקו או נגעו שנושא זה הן על דברים שאמרתי אני בעבר,16 בכל זאת נראה לי שההתפתחות המתמדת והשינויים הרבים במחקר המקרא מחד גיסא, והתפיסות החדשות ביחס לסוגה הספרותית 'היסטוריה' מאידך גיסא, מצדיקים, ואפילו מחייבים, ניסוח מחדש של שאלות, הגדרות חדשות וקביעה ברורה של עמדות.

ב

על פי תוכנו ועל פי מבנהו מוקדש ספר דברי הימים לתיאור תולדות עם ישראל מהתחלה ל'התחלה', מראשית תולדותיו באדם הראשון עד התחלתם החדשה בהצהרת כורש. זהו תיאור תולדותיה של ישות פוליטית מוגדרת שיש בו המשכיות הדוקה מצד הנושא, הזמן והמקום.

המבנה הכללי של הספר נקבע על ידי גורמים ספרותיים, כרונולוגיים ופוליטיים. חלקו הראשון של הספר הוא הקדמה (דה"א א-ט), ובה מציג המחבר את הרקע (הכרונולוגי, הגאוגרפי והאתני) להתרחשויות ההיסטוריות שיתאר. ניכר בחטיבה זו שהיא 'הקדמה' לא רק בתוכנה, אלא גם בצורתה הספרותית ובסגנונה.17 הסיפור ההיסטורי מתחיל מיד לאחר ההקדמה, עם מותו של שאול (דה"א י), והוא בנוי משתי חטיבות. החטיבה הראשונה היא תיאור מפורט של תולדות ישראל בתקופה המכוננת, שנוסדו בה המלוכה ומוסדותיה – תקופת דוד ושלמה (דה"א י – דה"ב ט), והחטיבה השנייה היא תולדות ישראל תחת שלטון יורשיו של שלמה – מלכי יהודה מרחבעם עד צדקיהו (דה"ב י-לו). הספר מסתיים במבט לעתיד ובסיכויי התחייה וההתחדשות עם עלייתו לשלטון של כורש מלך פרס (דה"ב לו כב-כג).

המבנה הכללי של הספר שונה בנקודות רבות מן ההיסטוריה הדויטרונומיסטית שקדמה לו, ואחד ההיבטים החשובים בו הוא התפיסה העצמאית של הפריודיזציה ההיסטורית, הנובעת מהערכה אחרת של המציאות הפוליטית. הרגישות לנושא הפריודיזציה, הקובעת את המבנה הכללי של הספר, מתגלה גם במבנה היחידות הקטנות של החיבור, בכל חלקיו. אחדים מחוקרי ספר דברי הימים כבר הצביעו בעבר על פרטים שונים בתפיסתו ההיסטורית-כרונולוגית של הספר, אבל בדרך כלל לא הוצגו פרטים אלו בתוך מסגרת קונצפטואלית כוללת של פריודיזציה היסטורית.18

עם ההכרה הגוברת והולכת בתפקידה של הפריודיזציה כ'מרכיב יסוד בתהליך ההבנה ההיסטורית',19 וכ'מכשיר לשחזור העבר' בידיו של ההיסטוריון,20 הגיעה העת להעריך את מפעלו של ספר דברי הימים מפרספקטיבה זו, ולהגדיר אותו במונחים היסטוריים, ולא רק במונחים התאולוגיים שהחוקרים נקטו עד עתה.21

היבט אחר בהערכתנו את בעל דברי הימים וחיבורו הוא שאלת השימוש במקורות מן העבר.22 עובדה מוסכמת היא שבעל דברי הימים נעזר במקורות כדי לחבר את חיבורו, שהרי חלק מן המקורות האלה הם ספרי המקרא הידועים ומוכרים לנו. אלא שחלק אחר של המקורות אינו מצוי במקרא ואפשר לזהות אותם, במידה גדולה או קטנה של ודאות, רק מתוך החיבור עצמו. שאלת היקפם של המקורות החוץ-מקראיים נתונה במחלוקת חריפה בין חוקרי הספר והם הוגדרו במהלך המחקר בדרכים שונות,23 אבל עצם העובדה שבעל דברי הימים השתמש במקורות מוסכמת על הכול, ואפילו על מבקריו החריפים ביותר.

בעל דברי הימים משתמש במקורותיו באופן סלקטיבי ובדרכים אחדות. הוא אינו רואה עצמו מחויב למסירה מלאה של תוכן המקורות ומסתייע רק בחלקים מסוימים מתוכם ההולמים את מטרותיו. את מה שהוא מאמץ הוא עורך מנקודות מבט שונות כדי להתאימו למסגרת החדשה. חלק מן החומר הלקוח מן המקורות הועתק לדברי הימים בדייקנות מילולית כמעט, חלקים אחרים מובאים בספר לאחר עריכה מקיפה, ואילו אחרים נמסרים בקיצור נמרץ ובתמצית.24

יתר על כן, לבעל דברי הימים מודעות גדולה לעצם הצורך בשימוש במקורות ולתפקידם באימות התיאור ובחיזוק תקפותו. במקומות רבים במהלך הספר הוא חוזר ומזכיר את מקורותיו ומציין שהקורא ימצא בהם עניינים נוספים שלא הביא. הוא מזכיר את המקורות באופן שיטתי במסגרות הסיכום של החטיבות שתוארו בהם תולדות מלכי יהודה, ובאופן מזדמן במקומות אחרים.25

למרות החשיבות הגדולה שיש למקורות בכתיבתו ההיסטורית של בעל דברי הימים, ולמרות השימוש הנרחב שהוא עושה בהם, ואפילו מעתיק חלקים מהם באופן מילולי כמעט, בכל זאת התוצאה הסופית היא חיבור רצוף בעל חותם אחיד, הן מצד המבנה הן מצד התוכן. יש בחיבור רציפות של נושא, זמן ומקום, מסגרת גאוגרפית וכרונולוגית מוצקה ומדויקת, והסיפור כולו כתוב בתוך מסגרת קונצפטואלית אחידה של סיבתיות היסטורית, כלומר של שרשרת שיטתית של 'סיבות ותוצאות'.

אמנם מושג ה'סיבתיות ההיסטורית' ירד במידת מה מגדולתו במחקר החדש של ההיסטוריה כדיסציפלינה מדעית, והצמד 'סיבה-תוצאה' כבר אינו פופולרי כל כך כפי שהיה בעבר. היגדים כוללניים, שבהם הכתיבה ההיסטורית והסיבתיות ההיסטורית מוצגות כעניין אחד, בנוסח 'חקר ההיסטוריה הוא חקר הסיבות',26 מפנים מקום לתפיסת ההיסטוריה במסגרת של 'תבניות': 'ההיסטוריה הפכה דיסציפלינה מודרנית כאשר התאורטיקנים הראשיים שלה ביקשו להבין את המבנים הגדולים הבלתי נראים שבהם זורמים תהליכי השינוי [...] החיפוש אחר תבנית הפך לחלק בלתי נפרד ממדע ההיסטוריה המודרני'.27

אלא שגם בתוך מסגרות תאורטיות מסוג זה, מה שנתפס כגורם המקיים את התבניות האלה הם 'חוקים של סיבתיות בעלי תוקף אוניברסלי',28 ונראה שההכרה המעשית בדבר חשיבותה של הסיבתיות כמכשיר בידו של ההיסטוריון עדיין עומדת בעינה.29

בהגדרת הסיבות המכוונות את תולדותיה של החברה האנושית יש הבדלים מרחיקי לכת בין תקופה לתקופה, בין תרבות לתרבות ובין היסטוריון להיסטוריון. עם זאת תפקיד ההיסטוריון נתפס בכל מקום כתיאור מאורעות העבר כרצף רציונלי, שמכוונת אותו ושולטת בו מערכת של סיבות בת הסבר.30

והנה באופן זה ממש הבין גם בעל דברי הימים את תפקידו כהיסטוריון, וביטא את הבנתו זו בשני היבטים של חיבורו. מצד אחד הוא מתאר את העבר כשרשרת רצופה של סיבות ותוצאות, ומצד אחד הוא כולל בחיבורו היגדים מפורשים הנותנים ביטוי מילולי להשקפתו בדבר פעולתה של הסיבתיות ההיסטורית בתולדות ישראל. אין צורך לומר שהשקפותיו של בעל דברי הימים בדבר מערכת הסיבות ההיסטוריות שונות מאלו של רוב ההיסטוריונים בני דורנו, אבל ההבדל במהותה של הסיבתיות אינו גורע מראיית החיבור שכתב כחיבור היסטורי, בדומה לכל היסטוריה אחרת, זהו תיאור מאורעות העבר לאור עקרונות יסוד של סיבה ותוצאה.

על פי השקפתו של בעל דברי הימים, ושל היסטוריונים מקראיים אחרים, הכוח המניע את ההיסטוריה הוא אלוהי ועל-טבעי, והסיבתיות הפועלת בהיסטוריה היא 'מידות האל' – מערכת הכללים והעקרונות שלפיהם האל מנהיג את עולמו.31 במחקר ספר דברי הימים מקובל להגדיר את מערכת הכללים הזאת כ'תורת הגמול' המיוחדת לספר זה. בפרספקטיבה שלילית נתפסה 'תורת גמול' זו כגורם ל'זיוף ההיסטוריה', ומנקודת ראות חיובית – כאחד ההיבטים של המסר הדתי שבעל הספר מבקש להעביר לקוראיו.32 ואולם, מה שמכונה במחקר 'תורת הגמול' של בעל דברי הימים הוא בעצם מערכת העקרונות השולטים בתולדות עם ישראל (ובתולדות העולם) והם מבוססים על תפיסה רחבה של מידות האל ופעולתו בהיסטוריה, תפיסה הכוללת הרבה יותר מאשר 'שכר ועונש'.33 זוהי 'סיבתיות היסטורית' במלוא מובנו של מושג זה.

קו אחר באפיון דמותו של בעל דברי הימים כהיסטוריון הוא העובדה שהוא מיישם את העיקרון של 'סבירות היסטורית'.34 בעל דברי הימים שוקל את עדות המקורות שהשתמש בהם גם על פי עקרון הסבירות ההיסטורית, וכשהוא מוצא במקורותיו נתונים שאינם עומדים במבחן שיפוטו הוא כותב את הדברים מחדש, בדרך שתתאים יותר לאמת ההיסטורית כפי שהוא מבין אותה. דוגמה מעניינת לכך היא העיבוד שהוא עושה בתיאור יחסי שלמה וחירם מלך צור.

במלכים א' ט, י-יג מסופר על השלב האחרון בשיתוף הפעולה הכלכלי בין שלמה וחירם בהקשר של מפעלי הבנייה, שבו העניק שלמה לחירם ערים בגליל: 'ויהי מקצה עשרים שנה אשר בנה שלמה את בית ה' ואת בית המלך [...] אז יתן המלך שלמה לחירם עשרים עיר בארץ הגליל' (שם, י-יא). על פי הערכתו של בעל דברי הימים תיאור זה הוא בלתי סביר לחלוטין לאור מאזן הכוחות בין שני מלכים אלו. לדעתו, המתבטאת כבר בשינויים שעשה בתיאור המשא והמתן בין שלמה לחירם (מל"א ה, טו-כה // דה"ב ב, ב-טו) אין הם בעלי מעמד שווה: שלמה הוא השליט העליון וחירם כפוף-לו ותלוי בו.35 לפיכך הוא מתאר את העניין הזה אחרת, כפי שלדעתו אכן היה: 'והערים אשר נתן חורם לשלמה בנה שלמה אתם ויושב שם את בני ישראל' (דה"ב ח, ב).

שיקולים שונים עשויים לגרום להיסטוריון המודרני להעדיף את הנתונים ואת התמונה ההיסטורית של ספר מלכים על פני אלו של ספר דברי הימים, ולשחזר את תולדות שלטונו של שלמה לפיהם. אבל העדפה זו אסור לה שתביא את ההיסטוריון המודרני לידי שלילת זכותו של בעל דברי הימים לנהוג בעצמו כהיסטוריון, ולהפעיל את שיקולי הסבירות ההיסטורית בתיאור העבר.

ג

נראה לי כי האפיונים והשיקולים שהועלו לעיל די בהם כדי לאשר ולקיים את הגדרתו של ספר דברי הימים כחיבור היסטורי. אף על פי כן ראוי להסב את תשומת הלב לכמה קווים אחרים המאפיינים את החיבור, שיש בהם משום מתן תוקף נוסף להגדרה זו.

כבר הזכרתי לעיל שלא זו בלבד שספר דברי הימים הוא חיבור היסטורי, אלא שמחברו מודע לתפקידו כהיסטוריון. מודעות זו מתבטאת, בין היתר, בתחומי התעניינותו ובחומרים שהשתמש בהם לצורך החיבור. אחד ההבדלים הבולטים בין ספר דברי הימים ובין החיבור הדויטרונומיסטי שקדם לו הוא בתחומי התעניינותם של שני חיבורים אלו. היבטים שונים של הפעילות האנושית – החברתית והפוליטית – המיוצגים בחיבור הדויטרונומיסטי במידה מעטה בלבד, זוכים להשלמה ולהרחבה בספר דברי הימים. להוציא את תיאור תולדות שלמה, שהוא אכן חטיבה מיוחדת בספר מלכים, יש בספר מלכים רק מעט מן המעט, וברוב המקרים בדרך אגב, בכל הנושאים הנוגעים לפעילות הכלכלית, למפעלי הבנייה ולנושאי ארגון וניהול (בתחום האזרחי, הצבא והפולחני) בתקופת המלוכה. לעומת זאת, בספר דברי הימים יש שפע של חומר בכל הנושאים האלה. בעל דברי הימים מתעניין מאוד בנושאים של אדמיניסטרציה, של המקדש והפולחן מצד אחד, ושל המדינה – בתחום המדיני, הכלכלי, המשפטי והצבאי – מצד אחר. הוא מתעניין גם ביזמות הכלכליות של המלכים, במפעלי הבנייה שלהם, בפעולות הצבאיות שנקטו וברפורמות המשפטיות שהנהיגו.36

כבר בראשית המחקר בספר הבחינו החוקרים בהתעניינותו זו של בעל דברי הימים, אלא שהם הציגו אותה, מאז ימי ולהאוזן, כאחד ההיבטים של 'תורת הגמול' והתייחסו אליה מפרספקטיבה תאולוגית זו.37 תפיסה זו זכתה לתשומת לב מיוחדת מאז ספרו של ולטן, שהקדיש את מחקרו לאותם קטעים בספר דברי הימים המתארים את פעולות המלכים בתחום המדינה. הוא הגדיר קטעים אלו topoi ושלל כליל את מהימנותם ההיסטורית.38

במחקרו של ולטן באה לידי ביטוי ההתנגדות למחקר הארכאולוגי שביקש להעניק אמינות היסטורית לנתונים שבספר דברי הימים, ומסקנתו הלמה יפה את נטייתו הכללית של מחקר דברי הימים לדון בספר במונחים תאולוגיים ולא במונחים היסטוריים.39

ואולם עיקר העניין איננו שאלת המהימנות ההיסטורית ועד כמה ניתן להשתמש בנתונים אלו בשחזור תולדות ישראל בתקופת המלוכה. תהיה אשר תהיה עמדתנו בשאלת המהימנות ההיסטורית, אסור לה שתביא להתעלמות מתפקידם של קטעים אלו בהערכת מודעותו העצמית של בעל דברי הימים כהיסטוריון. האם אין זה מובן מאליו שהיסטוריון יתעניין במציאות המדינית, הכלכלית והחברתית של התקופה שהוא מתאר? זהו בדיוק מה שבעל דברי הימים עושה, ומשלים – ככל שידו משגת – את מה שהחסיר המחבר הדויטרונומיסטי שקדם לו.

אחד מכיווני הביקורת נגד המהימנות ההיסטורית של הנתונים המיוחדים בספר דברי הימים היא הטענה שבעל הספר מייחס את כל פעולות הבנייה, הכלכלה, הארגון וכיו"ב אך ורק למלכים ה'טובים'. אבל גם בטענה זו יש לדייק. יש לזכור שבעל דברי הימים מייחס פעילויות שונות מן התחומים שנזכרו לעיל גם למלכים שאינם מוגדרים אצלו טובים לגמרי (ואלה אמנם מעטים מאוד), כלומר למלכים שחטאו במהלך שלטונם, בכל התקופה או בחלקה.40 במקרים כאלה קבע בעל דברי הימים את הפעילויות ה'חיוביות' של המלכים בתקופה ה'טובה' של שלטונם, לפני תקופת החטא או אחריה. זהו אכן קו אופייני בכתיבתו ההיסטורית של בעל דברי הימים, וניתן לייחס אותו לשני מניעים המשלימים זה את זה.

מצד אחד, בעל דברי הימים מאמץ נורמות של כתיבה היסטורית של אלו שקדמו לו ומרחיב אותן בהתאם לנתונים שבידו ולהשקפותיו. דוגמה מובהקת לנוהג זה הוא תיאור תולדות שלמה בספר מלכים, שבו מוקדש כל החלק הראשון של התיאור להיבטים החיוביים של שלטונו (מל"א ג-י), ואילו ההיבטים השליליים מרוכזים כולם בפרק אחר (מל"א י"א), אף על פי שלא כולם אירעו באחרית ימיו של שלמה. מצד אחר, זהו ביטוי נוסף ליישום העיקרון של 'סבירות היסטורית'. שהרי מתי יכלו המלכים להקדיש את תשומת ליבם למפעלי בנייה וכלכלה אם לא בעתות שלום? והאם עת שלום איננה פועל יוצא מן הגמול הצודק של האלוהים, המגיב להתנהגותם של המלכים? ההיסטוריון המודרני המבקש לתאר את תולדות ישראל חייב לבדוק היטב את כל הנתונים העומדים לרשותו בכל המקורות, ובכלל זה גם את אלו המובאים בספר דברי הימים. ואולם את עצם מציאותם של נתונים מחיי המדינה יש להעריך כאחד ההיבטים של הכתיבה ההיסטורית. הייתי מרחיקה לכת ואומרת שאפילו אם נגדיר את כל החומר הנוסף בדברי הימים topoi, גם אז מעיד השימוש בחומר זה על הדרך שבה הבין בעל דברי הימים את תפקידו כהיסטוריון.

המודעות העצמית של בעל דברי הימים מתבטאת גם בהיבט אחר של עבודתו, והוא השימוש שהוא עושה בסוגות ספרותיות. הסוגה העיקרית של הכתיבה ההיסטורית היא 'סיפור' (ובמונח המקובל היום בחקר הספרות, נרטיב). עם זאת, חיבורים היסטוריים עשויים לכלול בתוכם גם סוגות ספרותיות אחרות, ובחירתם תלויה במידה רבה בטעמו הספרותי של ההיסטוריון. היסטוריונים מודרניים עשויים לכלול בחיבוריהם תעודות מסוגים שונים (אותנטיות או בלתי אותנטיות), מכתבים, נאומים, ציטטות, מפות, לוחות כרונולוגיים, טבלאות סטטיסטיות ועוד, וגם ההיסטוריונים המקראיים, ובעל דברי הימים ביניהם, הלכו בדרך זו וכללו בחיבוריהם מגוון רחב של סוגות ספרותיות.41

דוגמה אחת לעניין זה היא השימוש שבעל דברי הימים עושה ברשימות מכל סוג וגוון, רשימות שהן אחד המאפיינים המוכרים ביותר של ספר דברי הימים. ולהאוזן קשר את מציאותן של הרשימות להגדרת הספר כ'מדרש' וראה בהן את הסימן הגרוע ביותר לאופיו המנוון של הספר: 'מדרש הוא [...] החייאה מלאכותית, מוזרה לגמרי, של עצמות יבשות בעיקר באמצעים ספרותיים, כפי שאפשר להיווכח מן ההעדפה של רשימות, של שמות ומספרים'.42 ואכן במהלך המחקר בספר השתדלו חוקרים רבים ל'שחרר' את ספר דברי הימים מן המטען הכבד של הרשימות וראו ברוב החומר הזה רובד משני לעבודתו המקורית של בעל דברי הימים.43

כפי שכתב יו ויליאמסון בהקדמתו לדה"א א-ט, 'מעטים הם הקטעים במקרא המפחידים את הקורא המודרני כמו הפרקים הראשונים בדה"א'.44 אחת הדרכים שנקטו חוקרים כדי לקדם את הלימוד בחומר זה ולהעניק לו חשיבות היא להדגיש את משמעותן הדתית של הרשימות ולהגדיר אותן במונחים תאולוגיים: 'גנאלוגיה כתאולוגיה'.45 ואולם, כפי שהוכיח מאנפרד אמינג בחיבורו על רשימות היחס בדה"א א-ט, רשימות מסוגים שונים היו סוגה מקובלת בספרויותיהם של כל העמים שסבבו את עם ישראל, ודרך ספרותית מקובלת לבטא אינטרסים מסוגים שונים: 'משפטיים [...] מדיניים [...] סוציולוגיים [...] היסטוריים [...] פסיכולוגיים [...] ותיאולוגיים'.46 רשימות על דרך כלל, ורשימות יוחסין בתוכן, הן מוצר ספרותי של מדעים שונים, כל מדע ומדע על פי מוסכמותיו.47

נראה לי שאין זה מיותר להדגיש שעדותן של הרשימות היא מורכבת הרבה יותר ממה שנדמה למראית עין, ויש היבטים שונים להערכתן של הרשימות כמקור היסטורי.48 אבל הנקודה הקובעת לדיוננו היא תרומתן לאפיון דמותו של בעל דברי הימים כהיסטוריון. השימוש שעושה בעל דברי הימים ברשימות מעיד על נטייתו ה'מדעית', ועל רצונו לסייע לטיעוניו הכלליים באמצעות פרטים מדויקים. הדוגמאות לכך רבות מספור ואפשר להזכיר לשם הדגמה את רשימת ערי המבצר מתקופת רחבעם או את רשימות האישים בתקופת יהושפט. בעל דברי הימים אינו מסתפק בידיעה שרחבעם בנה 'ערים למצור ביהודה' (דה"ב יא, ה), אלא מוצא לנחוץ להביא את הרשימה המדויקת של אותן ערים (שם, ו-י), ובכך הוא נותן בידי הקורא 'מפה' של ערי המבצר. זהו אחד הביטויים ל'תודעה גאוגרפית חזקה' של בעל דברי הימים, המוצאת ביטוי בשפע של נתונים גאוגרפיים, ונותנת ביד הקורא 'שורה של מונחים גאוגרפיים ותפיסות גיאוגרפיות', רבים מהם באמצעות רשימות.49כשבעל דברי הימים טוען שיהושפט שלח את שריו 'ללמד בערי יהודה' (דה"ב יז, ז), הוא טורח למסור במדויק את שמותיהם ושיוכם של שרים אלו (שם, ז-ח) והוא נוהג בדרך זו גם כשהוא מתאר את הארגון הצבאי של יהושפט (שם, יד-יט), וכן בעניינים רבים אחרים. כך הוא נוהג בנושאים שונים של התיאור ההיסטורי, והפרטים המדויקים מעניקים לתיאור הכללי תוקף וסמכות.50

ד

אם אכן יש תוקף לטענות שהעלינו, ואם אכן יש לחזור ולהדגיש את הגדרתו של ספר דברי הימים כ'היסטוריה', השאלה הבאה היא בלתי נמנעת: מדוע זכה ספר זה לביקורת חריפה כל כך החל מן השלבים המוקדמים ביותר של מחקר המקרא, ומדוע ביקשו חוקרים לבטל, או לכל הפחות לסייג את הגדרתו של בעל דברי הימים כהיסטוריון? כפי שכבר ציינתי, כמו בכל תופעה בתולדות הרוח, גם כאן נובעות עמדות אלו מצירופם יחד של גורמים אחדים, כלליים ופרטים, וכל ניסיון לסכם את הנושא במשפטים אחדים מסתכן בפשטנות יתר. אף על פי כן דומני שיש מקום לומר דברים אחדים בעניין זה.

ישנם בוודאי כמה גורמי משנה להרגשת ההסתייגות מספר דברי הימים. הראשון שבהם הוא ההרגשה שזהו ספר 'מיותר'; שהרי ספר דברי הימים הוא בבחינה מסוימת ספר 'משני', החוזר ומתאר את מה שכבר תואר בהיסטוריוגרפיה שקדמה לו, ואפשר היה ליעד את מקומו באסופה המקראית לספרים האחרים שנדחו ממנה.51 גם לשונו המאוחרת של בעל דברי הימים וסגנונו השפיעו על עמדתם של חוקרים לא מעטים, מפני שראו בו שלב נחות ומנוון של היצירה המקראית בהשוואה לעברית הקלסית שנכתבו בה החיבורים שקדמו לו.52ואולם גורמים אלו והדומים להם אינם אלא גורמי משנה והסיבות העיקריות נעוצות ברקע התרבותי הכללי של התקופה הנידונה.

המניע העיקרי והקובע לעניין זה הוא תפיסת ה'היסטוריה' בתרבות המערב במאה התשע עשרה ובתחילתה של המאה העשרים, היא ה'תקופה המכוננת' של מחקר המקרא. בתקופה זו שלטה התפיסה, שקיבלה ביטוי תמציתי באמירה הפתגמית של לאופולד פון רנקה (משנת 1830), שתפקידו 'הפשוט' של ההיסטוריון הוא לתאר את העבר 'כפי שבאמת היה' (wie es eigentlich gewesen),53 כלומר להציג תיאור היסטורי 'אובייקטיבי', המבוסס על עובדות, תעודות וחוקים מדעיים בעלי תוקף אוניברסלי. התביעה ל'תיאור היסטורי אובייקטיבי' המבוסס על עובדות הופנתה כלפי כל חיבור היסטורי ובוודאי כלפי חיבור היסטורי שבכתבי הקודש.54 הנחת היסוד המובנת מאליה הייתה ש'ההיסטוריה הקדושה' שבכתבי הקודש, תולדות עם ישראל, יש לה, ויכולה להיות לה, רק גרסה אחת, היא האמת ההיסטורית. ההנחה שיכולות להתקיים שתי 'אמתות', שיש סתירות ביניהן, הייתה בלתי אפשרית בעליל. לפיכך ספר דברי הימים יכול היה להיות ספר 'נסבל' כל עוד ייחסו לו תפקיד של השלמה (כמו התפיסה המתבטאת בשמו של הספר בתרגום השבעים או בפירושו של רד"ק), או כאשר פירשו אותו על דרך המדרש.55 אבל משעה שאומצה השיטה הפילולוגית-היסטורית בחקר המקרא, אי-אפשר היה להסתיר את הסטיות של ספר דברי הימים מן החיבורים שקדמו לו, ואי-אפשר היה לראות בשני הסיפורים 'אמת'.56 בין שתי האפשרויות שעמדו בפני חוקרי המקרא, ספרי שמואל-מלכים מצד אחד, וספר דברי הימים מצד אחר, היה זה כמעט מובן מאליו שהעדיפות תינתן לספרי שמואל-מלכים, וספר דברי הימים הוחתם בחותם של 'זיוף האמת'. סטיותיו של הספר מן ההיסטוריוגרפיה שקדמה לו הוגדרו כפרי של 'מגמה' (tendenz), שבמקרה הטוב הפכה להיות מילה נרדפת ל'סובייקטיביות בלתי מבוקרת' (או 'דמיון יצירתי'), ובמקרה הרע לסילוף מכוון של האמת ההיסטורית.57 חוקרים רבים חיפשו דרך 'להציל' את בעל דברי הימים ואת חיבורו מהאשמות של 'זיוף', אם בניסיונות חוזרים ונשנים להוכיח שתיאוריו אכן עומדים במבחן המהימנות ההיסטורית, ואם בשלילת התואר 'היסטוריה' מן החיבור ו'היסטוריון' ממחברו, והגדרתם במונחים אחרים.

שינוי רדיקלי בתפיסת ההיסטוריה כדיסציפלינה וכסוגה ספרותית חל במאה העשרים (ובמאה העשרים ואחת שבראשיתה אנו מצויים כיום). השינויים הגדולים בתמונה הפוליטית, ההתפתחות העצומה של מדעי החברה ופריצתן של פילוסופיות חדשות, הן בתורת הספרות הן בתחום ההיסטוריה, הביאו לערעורו של הביטחון התמים והפשטני ב'אובייקטיביות' המבוססת על 'עובדות' והוא פינה את מקומו לספקנות גוברת והולכת בדבר עצם האפשרות לקיומו של סיפור מהימן. ההכרה הגוברת והולכת בתפקידו של ההיסטוריון ושל תקופתו בעיצוב הסיפרו ההיסטורי הביאה להדגשת היחסיות של כל ידיעה או פרשנות ולהבנה שנקודת המבט הסובייקטיבית של ההיסטוריון היא היבט מהותי של הדיסציפלינה עצמה. 'אי-אפשר להפריד בין ההיסטוריה ובין ההיסטוריון' טען אנרי מארו,58 ו'אנחנו מסוגלים להבין את העבר רק לאור ההווה', טען אדוארד קאר,59 כלומר אותו ההווה שבו נמצא ההיסטוריון, על כל היבטיו. יתר על כן, אפילו התפיסה המשתנה של ההיסטוריה כדיסציפלינה היא תלויית זמנה: 'כשאנחנו מנסים לענות על השאלה: מהי היסטוריה? תשובתנו [...] מבטאת את מקומנו שלנו בתוך רצף הזמן'.60

תפיסה חדשה זו של ה'היסטוריה', כדיסציפלינה וכסוגה ספרותית, השפיעה במידה מסוימת גם על מחקר המקרא אבל השפעה זו היא אטית מאוד וסלקטיבית. אחת מתוצאותיה היא אולי העמדה הספקנית והיחסנית כלפי ההיסטוריה המקראית עצמה,61 והצורך שיש לחוקרים בני הזמן להגדיר את עבודתם לא 'היסטוריה' אלא 'חיפוש אחר ההיסטוריה'.62

על רקע שינויים קונצפטואלייים אלו יש מקום לבחון מחדש גם את הגדרתו של ספר דברי הימים. נראה שרבות מן ההאשמות שבהם הואשם מחבר הספר- שהוא מתאר את העבר מנקודת המבט של האינטרסים בני זמננו; שהוא מוטרד מבעיות של זהות ושל לגיטימציה המיוחדות לתקופתו; שמה שעניין אותו באמת היה עתידו של עם ישראל; שהוא כותב בקונטקסט של השקפות פילוסופיות וערכים מוסריים;63 וכן הלאה – כל אלו הם לאמתו של דבר מאפיינים אותנטיים של כתיבה היסטורית באשר היא.64

אחת הדרכים שבה ניסו חוקרים למתן את הביקורת כלפי בעל דברי הימים ולהצדיק את מפעלו הייתה הטענה שהוא לא היה היסטוריון 'במובן המודרני של מונח זה',65 או שהדרכים שהלך בהן היו שונות מאלו שנוקט ההיסטוריון בן זמננו.66 הטענה השנייה בוודאי נכונה כאשר מגדירים בצורה מדויקת את מה שמכוון בה. בין המקורות שבעל דברי הימים עשוי היה להשתמש בהם היו גם כאלה שההיסטוריון המודרני היה נמנע מהם כגון רשימות יוחסין ומסורות בעל פה. שיטתו של בעל דברי הימים בשימוש במקורותיו ובהצגתם – שהיא תערובת של אדיקות מילולית, מצד אחד, ושינויים חופשיים והרחבות, מצד אחר – גם היא בוודאי לא הייתה מקובלת על ההיסטוריון בן זמננו. בעל דברי הימים הבין בדרך משלו את הגורמים המפעילים את התהליכים ההיסטוריים, וייתכן שלא היה מודע די הצורך למורכבותם של תהליכים אלו. הוא גם לא יכול היה להיעזר בתרומה העצומה של המדעים – מדעי הטבע, החברה והרוח – ששינו במידה גדולה כל כך את עולמו הרוחני של האדם המודרני. גם הגדרת ה'סבירות ההיסטורית' של בעל דברי הימים הייתה בוודאי שונה מזו של ההיסטוריון המודרני, והוא ייחס 'סבירות' כזאת לתופעות שהן לחלוטין בלתי מקובלות על ההיסטוריון המודרני, כגון מעשי נסים. ולבסוף, בעל דברי הימים הבין אחרת את מקור סמכותו שלו, ומכאן את מידת החירות שהתיר לעצמו ואת משקלן של טענותיו. אלא שכול אלו, ועוד יותר, אמנם מאשרים ומחזקים את ההבחנה שבעל דברי הימים היה בן התקופה שחי בה ושהוא כתב את ההיסטוריה למען אותה תקופה, אבל מניעיו לא היו שונים מאלו של כל היסטוריון. לפיכך הטענה הראשונה היא חסרת כל ממש.

בעל דברי הימים קרא את תולדות ישראל שהיו מצויים לפניו בגרסתם הדויטרונומיסטית ומצא את התיאור בלתי הולם בנקודות רבות. לפיכך קיבל על עצמו לעשות את מה שהיסטוריון אכן אמור לעשות: לכתוב את ההיסטוריה מחדש, באופן שיתאים יותר לדרך שבה הבין הוא את העבר. כמו כל היסטוריון השתמש בעל ספר דברי הימים במקורות נוספים על אלו של קודמיו, שאל שאלות אחרות ונתן תשובות אחרות, ובכל אלו יישם את 'התאוריה של ההיסטוריה' של תקופתו שלו.

אפשר אולי להציג את מטרתו של בעל דברי הימים במובאה הבאה:

על ידי עיצוב מחדש של תולדות ישראל בתקופתו המכוננת נוצקת משמעות חדשה בשני המרכיבים של חיי ישראל: העבר חוזר ונעשה מובן, יסודות אמונתו ומוסדותיו נעשים הולמים ומשמעותיים, וגם יסודות החיים של ההווה מקבלים לגיטימאציה מחודשת, מהיותם יונקים מן המקור הראשוני של הסמכות – מן התקופה המכוננת בתולדות ישראל. ספר דברי הימים הוא [...] נסיון רב חשיבות לקיים את מלוא המשמעות של חיי ההווה [...] מתוך חיזוק ההיצמדות לעבר וקיום הרציפות וההמשכיות בתולדות ישראל ובאמונתו.67

לאור כל זאת נוכל לסכם את מסקנתנו הסופית בקיצור נמרץ: בעל דברי הימים היה היסטוריון וספר דברי הימים הוא 'חיבור היסטורי' במלוא המובן המודרני של מונחים אלו.

הערות:

  1. ראה: M. Noth, Überlieferungsgeschichtliche Studien, Tübingen 1943. המובאות הן מן התרגום האנגלי של חיבור זה: M. Noth, The Chronicler's History (trans, H.G.M. Williamson, JSOTSup 50) Sheffield 1987 . וכן ראה: R. L. Braun, 'Martin Noth and the Chronicler's History', S. L. Mckenzie and M. P. Graham (eds.). The History of Israel's Traditins: The Heritage of Martin Noth (JSOTSup 182). Sheffield 1994, pp. 63-80.
  2. ראה: S. Japhet, I and II Chronicles: A Commentary (OTL). London 1993, pp. 31-32 ולאחרונה באוסף המאמרים: M. P. Graham, K.G. Hoglund and S.L. Mckenzie (eds.). The Chronicler as Historian (JSOTSup 238). Sheffield 1997.
  3. 'Freie parabolische Geschichtsdarstellung' (P. Welten, Geschichte und Geschichts-darstellung in den Chronickbüchern [WMANT 42]. Neukirchen 1973. pp. 205-206) . על-פי עדותו של ולטן, את המונח טבע היוברט יונקר (Junker) ואילו ארנסט האג (Haag) השתמש בו כדי להגדיר את ספר יהודית (ראה ולטן, שם).
  4. 'sie ist Geschichtswerk, aber von den Voraussetzungen des Midrasch her' (Th. Willi. Die Chronik als Auslegung. Untersuchungen zur literarischen Gestaltung der historischen Überlieferung Israels [FRLANT 106]. Göttingen 1972, p. 104)
  5. 'Darstellung der Geschichte als Theologie' (K. Strübind, Tradition als Interpretation in der Chronik [BZAW 201], Berlin 1991, p. 3). בהמשך הוא מגדיר את הספר 'חיבור היסטורי-פרשני' ('Die Chronik als auslegenfes Geschichtswerk'), שם, עמ' 204. עמדה דומה הביע גם רודי בראון במחקרו משנת 1986 R. L. Braun, I Chronicles [WBC 14]. Waco TX 1986. p. xxiv), ואולם נראה כי לאחרונה חל שינוי בעמדתו והוא רואה בספר דברי הימים חיבור היסטורי. 'Chronicles, together with the genealogical data in Chronicles, is already a part of a writing of history' (idem, 'I Chronicles 1-9, and the Reconstruction of the History of Israek: Thoughts on the Use of Genealogical Data in Chronicles in the Reconstruction of the History of Israel' , גרהם, הוגלונד ומקנד [לעיל הערה 2], עמ' 92 ובעוד מקומות).
  6. 'The genre of Chronicles is more that of a "historical sermon" than "history writing" (W.M. Schniedewind, The Word of God in Transition: From Prophet to Exegete in the Second Temple Period [JSOTSup 197]. Sheffield 1995, p. 12, n. 1, pp. 250-252. ראה עוד: M. D. Goulder, Midrash and Lection in Matthew, London 1974, pp. 202-204.
  7. ראה: י"ט צונץ, הדרשות בישראל והתפתחותן ההסטורית, תרגם מ"א זק, ירושלים תשי"ד, עמ' 7-20. הספר יצא לאור לראשונה בגרמנית בשנת 1832, וראה: יפת (לעיל הערה 2), עמ' 32-31; וילי (לעיל הערה 4), עמ' 55-54.
  8. Wellhausen, Prolegomena zur Geschichte Israels, Berlin 1878, מראי המקומות להלן הם לתרגום האנגלי: Prolegomena to the History of Ancient Israel (trans, J.S. Black and A. Menzies), Edinburgh 1885, p. 227
  9. ראה: G. Steins, Die Chronik als kanonischers Abschlussphänomen (BBB 93), Weinheim 1995, pp. 31-39.
  10. 'התמונה שצייר ולהאוזן אינה מוצלחת ביותר. עלינו להסתייג בעיקר מחריצת משפט סובייקטיבית על ספר זה. [...] הערכות שיפוטיות מסוג זה מבטאות יותר מכל את השקפת העולם המודרנית'. G. Von Rad. Das Geschictsbild des chronistischen Geschichtswerk, Stuttgart 1930, p. 132 בהמשך דבריו שם טוען פון ראד שיש אכן מקום לביקורת על ספר דברי הימים, אך יש לעשותה 'מבפנים', מתוך הבנה נכונה של הספר על רקע תקופתו. לביקורתו של פון ראד על ספר דברי הימים ראה גם: G. von Rad, Old Testament Theology, trans. D.M.G. Stalker, Edinburgh and London 1962, pp. 347-354.
  11. ראה בעיקר את עבודתו המעמיקה של וילי (לעיל הערה 4), ולביקורת על ולהאוזן, שם, עמ' 52, 103-104. שטיינם, למשל, מתאר את עמדתו של ולהאוזן כ'בלתי הולמת' (שטיינס [לעיל הערה 9], עמ' 489), ואילו שטריבינד מבקר בגלל 'אי הבהירות בשימוש המונחים' terminologischen)'Unschärfe’, שטריבינד [לעיל הערה 5], עמד 95). ראה גם: I. Kalimi, 'Was the Chronicler a Historian' , גרהם, הוגלונד ומקנזי (לעיל הערה 2), עמ' 77-74. על עמדותיו האנטי-יהודיות של ולהאוזן ראה: M. Weinfeld. Getting at the Roots of Wellhausen's Understanding of the Law of Israel, on the 100th Anniversary of the Prolegomend, Jerusalem1979, pp. 2-15.
  12. 'The Chronicler may be seen as the first Old Testament theologian' (P. Ackroyd, 'The Chronicler as Exegete', JSOT 2 [1977]. P. 24)
  13. 'C [=Chroniclest] is a theological work: It is concerned with the universal relationship between God and humanity, and the vocation of Israel within that relationship' (W. Johnstone. 1 and 2 Chronicles, I [JSOTSup 253]. Sheffield 1977, p. 10), בהמשך הוא מגדיר ומסייג שוב: 'C's [Chronicle's] must be termed a work of theology [...] but [...] the work bears some relationship to the type of Jewish literature known as midrash' (ibid., p. 23).
  14. שטיינס מציג את האפשרות שהציע אקרויד: 'Is the Chronicler perhaps the first theologian of the Canon?' ועונה עליה בהדגשה יתרה: 'Allem Anschein nach kann man diese Frage [...] in einem prononcierten Sinne mit einem Ja beantworten' (שם, עמ' 517).
  15. בין החוקרים שעסקו בנושא זה יש רבים הסבורים שספר דברי הימים וספר עזרא-נחמיה היו במקורם חיבור רצוף אחד שחיבר מחבר אחד, והם מכנים אותו ה'כרוניסט' (או: בעל דברי הימים). הבעתי את דעתי בעניין זה פעמים אחדות, ואני סבורה גם כיום שאלו הם שני חיבורים נפרדים, מידיהם של שני מחברים שונים. ראה בין היתר: S. Japhet, 'The Supposed Common Authorship of Chronicles and Ezra-Nehemiah Investigated Anew', VT 18 (1968). Pp. 330-371; idem, 'The Relationship Between Chronicles and Ezra-Nehemiah', J.A. Emerton (ed.) Congress Volume, Leuven 1989 (VTSup 43). Leiden 1991. pp. 298-313. בדעה זו מחזיקים היום חוקרים רבים, וראה סיכום אצל שטיינס (לעיל הערה 9), עמ' 82-49; J. W. Kleinig, 'Recent Research in Chronicles', Currents in Research 2 (1994), p. 44; B.E. Kelly, Retribution and Eschatology in Chronicles, JSOTSup 211, Sheffield 1996, pp. 14-28. הכינוי 'בעל דברי הימים' המכוון בדבריי הוא אפוא למחברו של ספר דברי הימים בלבד, אבל לא כך תמיד בדברי חוקרים אחרים. הספרים עזרא-נחמיה ודברי הימים נבדלים זה מזה גם בקווים רבים של שיטתם ההיסטוריוגרפית. דברים אחדים על שיטתו ההיסטורית של עזרא-נחמיה ראה במחקרים הבאים: S. Japhet, '"History" and "Literature" in the Persian Period: The Restoration on the Trmple', M. Cogan and I. Eph'at (eds.), Ah, Assyria... Studies in Assyrian History and Ancient near Eastern Historiography Presented to Hayim Tadmor (Seripta Hierosolymitana XXXIII), Jerusalem 1991, pp. 174-188 ; ש' יפת, 'קומפוזיציה וכרונולוגיה בסרפ עזרא-נחמיה', ארץ ישראל כד, ספר יובל לכבוד אברהם מלמט, ירושלים 1993, עמ' 121-111; idem, 'Postexilic Historiography, How and Why?', A. de Pury, Th. Römer and J.D. Macchi (eds.). Israel Constructs its History: Deuteronomistic Historiography in Recent Research (JSOTSup 306), Sheffield 2000 (trans, From the original French edition, 1996),pp. 148-158.
  16. ראה לאחרונה את אוסף המאמרים בעריכת גרהם, הוגלונד ומקנזי (לעיל הערה 2), וכן יפת (לעיל הערה 2), עמ' 34-13.
  17. ראה, בין היתר: יפת, שם, עמ' 10-8; H.G.M. Williamson, 1 and 2 Chronicles (NCBC), M. Oeming, Das wahre Israel, Die 'Genealogische Vorhalle' : 1 Chronik 1-9 (BWANT 128). Stuttgart, Berlin, and Köln 1990
  18. כך, למשל, זכו לתשומת לב מיוחדת התחלתו של הסיפור ההיסטורי הרצוף במות שאול, והיעדר תיאור מסודר של התקופה שקדמה לו (ראה, בין היתר, וילי (לעיל הערה 4), עמ' 12-9; S. Japhet, 'Conquest and Settlement in Chronicles', JBL 98 (1979), pp. 215-218; R. Mosis, Untersuchungen zur Theologie desc chronistischen Geschichtsswerk, Freiburg 1973. pp. 17-43. תיאור תקופת דוד ושלמה כיחידה אחת (ש' יפת, אמונות ודעות בספר דברי הימים ומקומן בתולדות האמונה המקראית, ירושלים תשנ"ו, עמ' 409-393; יפת [לעיל הערה 2], עמ' 13-10; ויליאמסון [שם], עמ' 35-3); צירופם יחד של 'מלכי יהודה האחרונים' לחטיבה היסטורית אחת (יפת [לעיל הערה 2], עמ' 1074-1061; ויליאמסון [שם], עמ' 418-241); הכרונולוגיה החדשה של תולדות חזקיהו (מ' כוגן, 'כרונולוגיה מגמתית בספר דברי הימים', ציון מה [1980], עמ' 172-165), ועוד.
  19. 'A basic part of the process of historical understanding' (I. Morris, 'Periodization and the Heroes: Inventing a Dark Age', M. Golden and P. Toohey,Inventing Ancient Culture, London and New York 1977, p. 96); ראה גם הערך 'Periodization' אצל: H. Ritter,Dictionay of Conceptions in History, New York 1985, pp. 313-319.
  20. 'A tool for the reconstruction of the past' (גולדן וטוהי ([שם], עמ' 93).
  21. להערות אחדות בדבר סיומו של דברי הימים מנקודת המבט של הפריודיזציה ההיסטורית ראה: S. Japhet, 'Periodization: Between History and Ideology: The Neo-Babylonian Period in Biblical Historiography', O. Liphshitz and J. Blenkinsopp (eds.), Judah and Judeans in the Neo-Babylonian Period, Winina Lake, IN 2003, pp. 75-89.
  22. שאלת מקורותיו של ספר דברי הימים העסיקה מאוד את חוקריו של הספר, ודברי סיכום בנושא זה מצויים בפרקים המוקדשים לספר דברי הימים ב'מבואות למקרא' ובהקדמות לפירושים. ראה למשל E. L. Curtis and A. A. Madsen, A Critical and Exegetical Commentary on the Books of Chronicles (ICC), New York 1910, pp. 17-26; W. Rudolph, Chronikabücher (HAT), Tübingen 1955, pp. x-xiii; ויליאמסון (לעיל הערה 17), עמ' 12-23; יפת (לעיל הערה 2), עמ' 14-23; ראה גם: D. Mathias, 'Die Geschichte der Chronikforschung im 19 Jahrhundert', Ph.D. dissertation, Leipzig 1977.
  23. הוויכוח נסב בעיקר על החלקים המיוחדים (sondergut) בספר דברי הימים שאין להם מקבילה במקרא. השאלה שהתלבטו בה החוקרים הייתה אם החומר הזה, כולו או חלקו, אכן נשאב ממקורות חוץ-מקראיים או שהוא יצירתו או המצאתו של בעל דברי הימים. במהלך המחקר הוצעו שתי העמדות הקיצוניות ביותר (שהחומר המיוחד כולו: לקוח ממקורות / הוא יצירתו של מחבר הספר). נראה כי המציאות הטקסטואלית מורכבת הרבה יותר מראייה פשטנית של 'הכול או לא כלום'. בחינה מדוקדקת של הספר מגלה בבירור כמה ממקורותיו, המתייחדים בצורתם ובסגנונם (ראה למשל את זיהויו של מקור כזה בדה"א ב, כה-לג; ב, מב-נא; ב, נב נה +ד, ב-ד, אצל יפת (לעיל הערה 2), עמ' 69). אין ספק שבעל דברי הימים עצמו כתב חלק מן החומר. השאלה נוגעת אפוא לאותם חומרים שהגדרתם איננה חד-משמעית. ניסיון מחודש לתפיסה מקסימליסטית של המקורות הוא המאמר: A. Rainey, 'The Chronicler and his Soueces: Historical and Geographical', גרהם, הוגלונד ומקנזי (לעיל הערה 2), עמ' 72-30.
  24. לניתוח יסודי ומקיף של השיטות השונות שנקט בעל דברי הימים בעיבוד מקורותיו ראה וילי (לעיל הערה 4), עמ' 175-66. ראה גם י' קלימי, ספר דברי הימים: כתיבה היסטורית ואמצעים ספרותיים, ירושלים, תש"ס, וכן ההתייחסויות המקיפות לנושא זה בפירושים לספר.
  25. ראה יפת (לעיל הערה 2), עמ' 21-20.
  26. ראה Ed. H, Carr, What is History? New York 1962, p. 113 (ההפניות להלן מכוונות למהדורה זו. הספר תורגם לעברית: א"ה קאר, היסטוריה מהי? [תרגם אורי רם], תל אביב 1986).
  27. J. Appleby, L. Hunt, and M. Jacob, Telling the Truth about History, New York and London 1994, p. 303.
  28. שם.
  29. 'The use of the causal relationship [...is] a tool of historical knowledge which demands "a conscious critical treatment"' (M. Bloch, The Historian's Craft, New York 1953, p. 190) (תרגום עברי ראה: מ' בלוך, אפולוגיה על ההיסטוריה, או, מקצועו של ההיסטוריון, תרגמה מצרפתית צ' זמירי, ערך והקדים מסה ב"ז קדר, ירושלים תשס"ב).
  30. למקורותיה של הבנה זו של ההיסטוריה במחשבה המודרנית החל משרל מונטסקיה ולדיון בגישות השונות ראה קאר (לעיל הערה 26), עמ' 143-113.
  31. על ה'סיבתיות הכפולה' כדרך להסבר מהלך ההיסטוריה ראה בעיקר: פון ראד, תאולוגיה, א (לעיל הערה 10), עמ' 521 י"א זליגמן, 'גבורת האדם וישועת האל: הסיבתיות הכפולה בחשיבה ההיסטורית של המקרא', א' הורוביץ, ע' טוב וש' יפת (עורכים), מחקרים בספרות המקרא מאת י"א זליגמן, ירושלים תשנ"ב, עמ' 81-62. על השקפתו של בעל דברי הימים בעניין זה ראה יפת, אמונות ודעות (לעיל הערה 18), עמ' 120-119.
  32. ראה למשל ולהאוזן (להעיל הערה 8), עמ' 210-203; R. B. Dillard, 'Reward and Punishment in Chronicles: The Theology of Immediate Retribution', WTJ 46 (1984), pp. 164-172.
  33. עקרונות אלו כוללים לא רק את מידת הצדק האלוהי, שהיא המקור לגמול, אלא גם את מידת החסד המאפשרת ומחייבת את התשובה, את ידיעת-הכול של האל, ועוד (יפת, אמונות ודעות [לעיל הערה 18], עמ' 172-132). בריאן קלי מדגיש את פעולות האלוהים שאינן כלולות בתחום 'הגמול' (ראה קלי [לעיל הערה 15], עמ' 110-29), אבל נראה לי שהוא מצמצם מדי את מידת היישום השיטתי של עקרון הסיבתיות בעבודתו של בעל דברי הימים. לדעת ג'ונסטון יש להסביר את כל עבודתו של בעל דברי הימים במונחים תאולוגיים בלבד, ומנקודת מבט זו הוא מכנה את ספר דברי הימים ב 'האשם והכפרה' (guilt and atonement), ראה: ג'ונסטון (לעיל הערה 13), כרך ב.
  34. על עניין זה עמד ביקרמן, ראה: J. Bickerman, From Ezra to the Last of the Maccabees, New York 1962, p. 23.
  35. ראה יפת (לעיל הערה 2), עמ' 546, 622-621, 630-629.
  36. לסקירה מקיפה של התחומים האלה ראה: יפת, אמונות ודעות (לעיל הערה 18), עמ' 374-361. ראה גם: רייני (לעיל הערה 23). על עמידתו של ולטן בעניין זה, ראה בהמשך.
  37. ראה: ולהאוזן (לעיל הערה 8), עמ' 210-203.
  38. ראה לעיל הערה 3.
  39. על השפעתו של ולטן על המחקר המאוחר לו ראה למשל שטיינס (לעיל הערה 9), עמ' 73-72; שטריבינד (לעיל הערה 5), עמ' 222-220; E. Ben Zvi, 'The Chronicler as Historian: Building Texts', גרהם, הוגלונד ומקנזי (לעיל הערה 2), עמ' 149-132. לביקורת על עבודתו של ולטן ראה קלי (לעיל הערה 15), עמ' 134-111.
  40. ואלו הם רוב מלכי יהודה כגון רחבעם, אסא, יהושפט, יואש, אמציה, עוזיה, חזקיהו, יאשיהו ומנשה. ראה: יפת, אמונות ודעות (לעיל הערה 18), עמ' 410-412.
  41. על מגוון הסוגים הספרותיים בספר מלכים ראה:
    B. O. Long, 1 Kins, With an Introduction to Historical Literature (FOTL 9), Grand Rapids 1981, pp. 30-31.; ביחס לדברי הימים ראה: S. J. de Vries, 1 and 2 Chronicles (FOTL 11), Grand Rapids 1989, pp. 426-437
  42. ולהאוזן (לעיל הערה 8), עמ' 227.
  43. ראה, בין היתר: A. C. Welch, The Work of the Chronicler, London 1939, pp. 81-96; נות (לעיל הערה 1), עמ' 11-31, 34, 42-36; רודולף (לעיל הערה 22), עמ' viii; וילי (לעיל הערה 4), עמ' 196-194 (אף על פי שנקודת המוצא שלו להגדרת החומר המשני היא שזהו חומר 'פולחני'); במידה קטנה יותר, ראה: H. G. M. Williamson, 'The Origins of the Twenty-four Priestly Courses: A Study of 1 Chronicles XXIII-XXVII', J. A. Emerton (ed.). Studies in the Historical Books of the Old Testament (VTSup 30), Leiden 1979, pp. 251-268.
  44. ויליאמסון (לעיל הערה 17), עמ' 38. ראה גם את המובאה מדבריו של א' מאייר בחיבורו של אמינג (לעיל הערה 17), עמ' 37.
  45. זוהי הגדרתו של ק"פ פלום, שאומצה על ידי אמינג, שם, עמ' 10, 217-206. ראה גם ג'ונסטון (לעיל הערה 13), עמ' 129-24.
  46. אמינג, שם, עמ' 36-35.
  47. כיוון שאמינג הגביל את מחקרו לתקופתו של בעל דברי הימים עצמו ולעולם הסובב אותו, הוא הדגיש את שימושן של רשימות יוחסין ביוון, במצרים ובפרס. ואולם יש להזכיר ש'רשימות' שימשו ביטוי מדעי גם במסופוטמיה: רשימות של מילים, רשימות מלכים, רשימות שנים וכיו"ב, וגם אלו נמצאו בתחום עולמו התרבותי של בעל דברי הימים.
  48. ראה למשל: J. P. Weinberg, 'Das Wesen und die funktionnelle Bestimmung der Listen in 1 Chr 1-9', ZAW 93 (1981), pp. 91-114, 105-98. ולאחרונה: בראון, דה"א א-ט (לעיל הערה 5). אמי 98-105.
  49. ראה: יפת, אמונות ודעות (לעיל הערה 18), עמ' 309-299; המובאות הן מעמ' 300 ו-308.
  50. למודעות בשאלת הסוגים הספרותיים יש גם היבט אחר, והוא ההימנעות או ההשמטה של סוגים ספרותיים מסוימים. הדוגמה הבולטת ביותר היא הימנעותו של בעל דברי הימים מהכללתם של 'סיפורי נביאים', מעין אלו הכלולים בספר מלכים. בעל דברי הימים משמיט לא רק את סיפורי הנביאים הנוגעים לממלכת הצפון, אלא גם את אלו שעניינם ממלכת יהודה, למרות התפקיד החשוב שיש לנביאים ולנבואה בחיבורו הוא. יפת, היחס בין דברי הימים ועזרא-נחמיה (לעיל הערה 15), עמ' 308-306. להגדרה אחרת של 'סיפורי נביאים', וממנה לעמדה אחרת בנושא זה, ראה שנידווינד (לעיל הערה 6).
  51. בקטע הקצר מאוד שהקדיש שפינוזה לספר דברי הימים הוא הביע את מורת רוחו על שהספר נכלל באסופת ספרי המקרא, בעוד ספרים אחרים, שהיו ראויים לכך יותר, נדחו. ראה: ב' שפינוזה, מאמר תיאולוגי-מדיני, תרגם ח' וירשובסקי, ירושלים תשכ"ב, עמ' 177.
  52. S. R. Driver, Introduction to the Literature of the Old Testament, Edinburgh 1912, pp. 505-506, 535.
  53. ראה: קאר (לעיל הערה 62), עמ' 7-5, 16-15, 21-20. ראה גם: אפלבי, הנט וג'יקובס (לעיל הערה 27), עמ' 90-52.
  54. על מגמות אלו בתנועה הפרוטסטנטית של המאה התשע עשרה ראה: אפלבי, הנט וג'יקובס (שם), עמ' 43-51. 'Just as the philosophers had prescribed, nineteenth century scientific hermeneutics turned the scientific method on the Bible itself', שם, עמ' 47.)
  55. בספרות חז"ל ניתן ביטוי לתפיסה זו במימרה: 'לא ניתן ספר דברי הימים אלא לידרש' (וי"ד א, ג [מהדורת מרגליות, א, עמ' ח]). ראה וילי (לעיל הערה 4), עמ' 16-13.
  56. ראה: W. M. L. de Wette, 'Historisch-kritische Untersuchung über die Bücher der Chronik', Beiträge der Einteitung in das alte Testament, Halle 1806
  57. עמדה זו כלפי ה'היסטוריה' עשויה להסביר גם את העיסוק העקשני בשאלת המהימנות ההיסטורית של ספר דברי הימים. ראה למשל את הסיכום של ולהאוזן: 'בסופו של דבר הבעיה כולה מתמצית בשאלת האמינות ההיסטורית' (ולהאוזן [לעיל הערה 8], עמ' 223). ראה גם: ש' יפת, 'המהימנות ההסטורית של ספר דברי הימים, לתולדות מחקר הבעיה ומקומה בחקר המקרא', י' זקוביץ וא' רופא (עורכים), ספר יצחק אריה זליגמן, ב, ירושלים תשמ"ג, עמ' 346-327; K. Peltonen, History Debuted: The Historicul Reliability of Chronicles in Pre-Critical and Critical Research, Helsinki 1996 . אפשר למצוא התייחסויות לשאלה זו גם במחקרים עכשוויים על ספר דברי הימים, למשל: H. Hanspach, Inspirierte Interpreten: Das Prophetenverstundis der Chronickbucher und sein Ort in der Religion und Literature zur Zeit des Zweiten Tempels (ATAT 64), Ottilien 2000, pp. 3-9
  58. 'L'histoire est inseparable de l'historien' (H.T. Marrou. De la connaissance historique, Paris 1954, p. 47)
  59. קאר (לעיל הערה 26), עמ' 69,ראה גם בלוך (לעיל הערה 29), עמ' 47-35.
  60. קאר (שם), עמ' 5.
  61. החיבורים ברוח זו זכו במחקר לכינוי revisionists או 'האסכולה המינימליסטית'. ראה:
    W. G. Dever, What did the Biblical Writers Know and When did They Know It? Grand Rapids and Cambridge 2001, pp. 23-53; וראה גם: ש' יפת, 'האם הומצאו "תולדות עם ישראל" בתקופה הפרסית?', קתדרה 100 (תשס"א), עמ' 120-110.
  62. ראה למשל את שמות הספרים: J. Van Seters, In Search of History: History and Historiography in the Ancient World and the Origins of Biblical History. New Haven 1983; P.R. Davies, In Search of Ancient Israel (JSOTSup 148), Sheffield 1992. ראה גם: דיוור (שם), עמ' 6.
  63. וראה מואות אחדות לשם הדגמה: ולהאוזן: 'It must be allowed that Chronicles owes its origin{...] to the general tendency of its period (ולהאוזן [לעיל הערה 8], עמ' 224); 'The alterations and additions of Chronicles are all traceable to the same fountain-head-the judaising of the past' (שם, עמ' 223), וכן לאחרונה: 'The Chronicler viewed his own work as exhortation to the people' (שנידווינד) [לעיל הערה 6], עמ' 252); 'Such a method is... reading into the past all the necessary structures and institutions and ideological legitimation to support the later religiouse community' (J. Van Seters, 'The Chronicler's Account of Solomon's Temple Building: A Continuity Theme' , גרהם, הוגלונד ומקנזי [לעיל הערה 2], עמ' 300); 'So dienen die Genealogien der Selbstdefinition und Selbstgewisserung Israel' (אמינג [לעיל הערה 17), עמ' 218); 'A fundamental purpose of ancient historiography was to establish continuity of identify, ideology and institutions' (ון סטרס [שם], עמ' 282), ולכן: 'The [...] Chr's historiography is [...] more akin to myth-making than to modern historiography, or even to the best of classical historiography' (שם, עמ' 300).
  64. וראה לשם הדגמה מבחר קטן של מובאות: 'The past is intelligible to us only in the light of the present' (קאר [לעיל הערה 26], עמ' 69); 'The Historiographical tradition... is an important element in identity' (אפלבי, הנט וג'קובס [לעיל הערה 27], עמ' 235); 'History springs from the human fascination with self-discovery, from the persistent concern about the nature of existence' (שם, עמ' 306); 'Historical thinking is always teleological' (הויזינחה [J. Huizinga]; קאר [לעיל הערה 26],עמ' 142); 'History [...] can be written only by those who find and accept a sense of direction in history itself' (שם, עמ' 176).
  65. ראה, בין היתר: K. G. Hoglund. 'The Chronicler as Historian: A Comparative Perspective' גרהם, הוגלונד ומקנזי (לעיל הערה 2), עמ' 29.
  66. 'It seems apparent that Chr is no evil fictionalizer trying to mislead his audience. Chr is, rather, an accomplished historiographer, writing in accord with accepted practices of his time' (הוגלונד, שם, עמ' 29). ראה גם: קלי (לעיל הערה 15), עמ' 238: G. N. Knoppers, 'History and Historiography: The Royal Reforms', גרהם, הוגלונד ומקנזי (לעיל הערה 2), עמ' 203-178.
  67. יפת, אמונות ודעות (לעיל הערה 18), עמ' 432.
ביבליוגרפיה:
כותר: ספר דברי הימים : חיבור היסטורי
מחברת: יפת, שרה (פרופ')
תאריך: תשס"ד , גליון יד
שם כתב העת: שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום
עורכי כתב העת: ויינפלד, משה  (פרופ') ; גרינפלד, חיים יונה
הוצאה לאור: תנ"ך ישראל ע"י מ' ניומן
הערות: 1. יצא לאור בסיוע קרן פרי לחקר המקרא מיסודו של ס"ש פרי, האוניברסיטה העברית בירושלים.
הערות לפריט זה:

1. הגליון בעריכת שרה יפת.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית