הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > אתרים במקראעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > כלכלה, חברה ותרבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > יישובים > ערים ויישובים עירוניים
קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה


תקציר
המאמר עוסק בשמות הישובים שנתנו בעשור הראשון של מדינת ישראל. המקור לרבים מהשמות הוא המקרא. חלק זה של המאמר מתאר  את התופעה ומגדיר את מטרת המאמר: בדיקת הכתובים המקראיים של שמות הישובים שנבחרו כדי לזהות את התפישה הרעיונית שמאחורי מתן השמות.



בין מקרא לציונות : מבוא ומקורות
מחברת: ד"ר לאה מזור


סר לואיס נאמייר, בן דורו של הרצל, אמר פעם שהטרגדיה של העם היהודי היא שליהודים יש יותר מדי היסטוריה ומעט מדי גאוגרפיה.1 עם התממשות חזונו של הרצל להקמת מדינה יהודית חל שינוי במצבו הגאוגרפי-היסטורי של העם היהודי, ושינוי זה השתקף בין השאר בשמות שניתנו ליישובים שנוסדו בעשור הראשון לקיום המדינה.

העשור הראשון בתולדות מדינת ישראל מעורר כיום עניין רב במחקר, משום שבו נתעצבה דמותה של המדינה בכל התחומים.2 העשור הראשון התחיל עם הכרזת העצמאות ומלחמת והסתיים בכניסה לחיי שגרה של מדינה ריבונית. מיד עם הכרזת העצמאות פתחה המדינה הצעירה את שעריה לכל יהודי העולם, והארץ הוצפה באחת בעלייה גדולה. מאות אלפי עולים נהרו ובאו אליה מארבע כנפות תבל וגרמו לתנופת התיישבות שהארץ לא ידעה כמותה מאז ראשית ההתיישבות הציונית בארץ-ישראל ועד היום הזה, ושספק אם נודעה דוגמתה בתולדות העולם כולו.3 הגל הגדול של ההתיישבות התחיל תוך כדי מלחמת העצמאות,4 ודעך בתום העשור הראשון, עם הירידה התלולה במספר העולם.5 מאות יישובים הוקמו בארץ בפרק זמן קצר יחסית, ומאות השמות שניתנו להם עשו את העשור הראשון במידה רבה ל'עידן השמות'.

מתן שמות חדשים ושינוי שמות קיימים הוא ביטוי מובהק של ריבונות.6 במקרא מתועד הנוהג לכנות שם מקום שנכבש על שם הריבון החדש: יאיר בן מנשה קרא לתחום שכבש 'חוות יאיר' (במדבר לב, מא; דברים ג, יד); נובח כינה בשמו את קנת ובנותיה אחרי שלכד אותן (במדבר לב, מב); בני שבט דן קראו לליש אחרי כיבושה 'בשם דן אביהם אשר יולד לישראל' (שופטים יח, כט); דוד קרא למצודה שכבש 'עיר דוד' (שמואל ב, ה, ט); ויואב דחק בדוד למהר ולבוא לרבת בני עמון 'פן אלכד אני את העיר ונקרא שמי עליה' (שם יב, כח).7

השם הראשון ב'עידן השמות' היה כמובן שם המדינה. בהכרזת העצמאות נקבע ששם המדינה החדשה יהיה 'ישראל', ובזאת בוטל השם 'פלשתינה (א"י)', שנהג בתקופת המנדט הבריטי,8 השמות שניתנו ליישובים מילאו בתוכן את שם-הגג 'מדינת ישראל' ותרמו תרומה מכרעת לעיצוב המפה הקוגניטיווית של הארץ.

מפה קוגניטיווית היא הרמנויטיקה תרבותית של המרחב הפיזי. היא אינה מיועדת לתיאור תכונותיו הטבעיות-אובייקטיוויות של מקום, כמו מפה קרטוגרפית רגילה, אלא לביטוי משמעותו בתודעתם של האנשים החיים בו. המפה הקוגניטיווית קשורה לתהליכים תרבותיים המתרחשים בחברה, ויוצרת שפה משותפת שמלכדת את כל האנשים המחזיקים בה.9

לתושבים כמעט ולא הייתה השפעה על קביעת שמות היישובים. על עיצוב המפה הקוגניטיווית של הארץ הופקדה ועדת השמות הממשלתית, שהיא גוף המסונף לממסד (משרד ראש הממשלה). העיקרון הבסיסי שהנחה את פעילותה היה השלטת השפה העברית על המפה: יישובים חדשים קיבלו שמות עבריים, ואם היה למקום שם ערבי הוא הומר לשם עברי.10 בחירת השמות הודרכה על ידי שיקולים גאוגרפיים, היסטוריים, אידיאולוגיים, מדיניים, חברתיים, כלכליים ועוד, כפי שניתן ללמוד מדבריו של אברהם בירן, יושב ראש ועדת השמות הממשלתית: 'כבר בראשיתה של ההתיישבות הציונית וב"ועדת שמות היישובים על יד הקרן הקיימת לישראל" בשנות העשרים שימשו השמות ההיסטוריים יסוד מוצק לשמות היישובים. ועדת השמות הממשלתית במשרד ראש הממשלה התמידה בזיהויים של השמות והאתרים העתיקים, הוסיפה שמות סמליים, פיוטיים, עצמים גיאוגרפיים, שמות גדולי העם, ראשי האומה, גיבורי ישראל, חלוצים, אוהבי הארץ ונדבניה'.11

מתן השמות היה כלי אידיאולוגי ופוליטי לביסוס הריבונות היהודית בארץ. השמות ביטאו את הדימוי הרוחני של הארץ בתודעת מייסדיה ובוניה, מילאו תפקיד מפתח בהנחלת ערכים ובגיבוש הזהות הלאומית אצל המצטרפים החדשים (העולים החדשים והדור הצעיר), והיוו הכרזה בפני אומות העולם על זכותו של עם ישראל על ארצו. השמות היו על כן אבן פינה בבינוי האומה
(nation building).

בין השמות החדשים בלט חלקם של השמות ששאבו את השראתם מן המקרא. אמנם כבר מראשית ההתיישבות החדשה בארץ-ישראל היה המקרא המקור החשוב ביותר לשמות היישובים העבריים בארץ, אבל עם הקמת המדינה גדל חלקם של השמות המקראיים בכלל השמות.12 הדבר קשור בוודאי לאווירה ששררה בארץ, כפי שניתן להתרשם מהדברים שכתב ישעיהו פרס בפתיחה לאנציקלופדיה הטופוגרפית-היסטורית שחיבר: 'גלויות יהודה וישראל השכיחו מלב העם את רוב השמות, שהיו בודאי שגורים בפי אבותינו בשבתם לבטח בארץ איש תחת גפנו ותחת תאנתו. ועכשו, כשאנו מניחים בה מחדש את יסודות חיינו הלאומיים-המדיניים, שומה עלינו לחדש את ימינו כקדם ול"יהד" או מפת הארץ'.13

השאיפה להחיות את השמות שהיו 'שגורים בפי אבותינו' הנביחה את המקרא על מפת הארץ בלשונו, בתכניו וברעיונותיו. השמות קישרו בין הממשות הגאוגרפית-יישובית לבין העבר המקראי, וקיומם על המפה היה הצהרה: לא עוד חיים בגלות אלא תחיית מדינית ותרבותית במרחב שבו ידע ישראל בעבר חיים לאומיים עצמאיים, ושבו פעלו מנהיגיו, נביאיו, הוגיו ומשורריו. לא עוד 'פלשתינה (א"י)', הכוללת ישות ערבית, אלא 'מדינת ישראל', שישותה עברית.

שמות היישובים זכו להתעניינות מחקרית מבחינה גאוגרפית-היסטורית, ארכאולוגית ולשונית, אך למרבית הפליאה נדחק ההיבט המקראי לקרן זווית, אולי משום שהוא נתפס כמובן מאליו. ההתייחסות אליו מתבטאת לרוב בהיגדים כלליים על חשיבות המקרא כמקור לשמות יישובים ובהפניה למקור המקראי של שמו של יישוב זה או אחר.14 לא נחקרו מגמות אידאולוגיות בשמות המקריים כמכלול, וממילא לא ניתנה הדעת להקשרים הספרותיים וההגותיים במקרא שמהם נלקחו השמות.

בחיבור זה אעסוק בשמות המקראיים מבחינה קונצפטואלית ואידאולוגית על רקע העשור הראשון בתולדות המדינה. ענייני כאן בקשרים רעיוניים בין שמות יישובים לאור אופיים של הכתובים שמהם נשאבו. טענתי היסודית היא שבין מגוון השיקולים והדעות שהנחו את מתן השמות משתקפת תפיסה הרואה את המרחב הלאומי כנחלת שבטי ישראל מקדם. בדיקת גילויי התופעה וניתוח היבטיה הרעיוניים מעלים שהשמות המקראיים השבטיים היו תרגום מרחבי-חברתי של האידיאולוגיה הציונית על שורשיו של העם היהודי ועל זכותו על ארצו.

מקורות

קשה לדעת באופן מדויק מה היו שיקולי ועדת השמות הממשלתית בבחירתה בשמות מסוימים ובפסילת אחרים, מאחר שהפרוטוקולים של ישיבות הוועדה אינם פתוחים לעיון הציבור. ניתן ללמוד על משמעות השמות לדעת חברי הוועדה מהערות הפזורות ב'רשומות': ילקוט הפרסומים', מהמידע המצוי באטלס 'חמישים שנות התיישבות: אטלס שמות היישובים והמקומות בישראל', שנערך על ידי חנה ביתן, מזכירת ועדת השמות הממשלתית, וכן מההסברים בחיבורו המונומנטלי של זאב וילנאי, שהיה חבר ועדת השמות, 'אריאל: אנציקלופדיה לידיעת ארץ-ישראל'. מידע חשוב נוסף על השמות נמצא בספרו של נ' קדמון, 'טופונומסטיקון: ספר השמות הגיאוגרפיים בישראל'; בספרם של מ' מרקוס וי' אלעזרי, 'אנציקלופדיה מפה: כל הישובים וכל האתרים בישראל'; בספרו של י' פרס, 'ארץ ישראל: אנציקלופדיה טופוגרפית-היסטורית'15 וכן בספרים ובמאמרים כמפורט בהמשך.

לפריטים אחרים קשורים לנושא:

בין מקרא לציונות : התפיסה השבטית של המרחב המשתקפת בשמות יישובים מהעשור הראשון למדינה : מבוא
בין מקרא לציונות: התפיסה השבטית של המרחב המשתקפת בשמות יישובים המעשור הראשון למדינה : דרכים להבעת זיקתם של ישובים חדשים לנחלות השבטים
בין מקרא לציונות: התפיסה השבטית של המרחב המשתקפת בשמות יישובים המעשור הראשון למדינה : יחד שבטי ישראל
בין מקרא לציונות : התפיסה השבטית של המרחב המשתקפת בשמות יישובים מהעשור הראשון למדינה : תפיסת הזמן והמרחב

הערות:

מאמר זה הוא גרסה מורחבת ומוערת של הרצאתי שניתנה בכ"ד באב תשס"א (13 באוגוסט 2001) בכינוס הבין-לאומי החמישי לחקר אוצר השמות היהודיים בשיתוף אוניברסיטת בר-אלין. הכינוס נערך באוניברסיטה העברית בירושלים במסגרת הקונגרס העולמי השלוש-עשר למדעי היהדות.

  1. ש' פרס, עם הרצל לארץ חדשה, תל-אביב תשנ"ט, עמ' 11.
  2. ראו למשל: ב' נויברגר ואחרים (עורכים), ישראל בעשור הראשון, 1-6 (האוניברסיטה הפתוחה), תל-אביב תשס"א; מ' עזריהו, פולחני מדינה: חגיגת העצמאות והנצחת הנופלים 1948-1956, תל-אביב תשנ"ה; מ' בר-און, אתגר הריבונות: יצירה והגות בעשור הראשון למדינה, ירושלים תשנ"ט; צ' צמרת וח' יבלונקה (עורכים), העשור הראשון תש"ח-תשי"ח, ירושלים תשנ"ח; ר' שטאובר, הלקח לדור: שואה וגבורה במחשבה הציבורית בארץ בשנות החמישים, ירושלים תש"ס; מ' ליסק, העלייה הגדולה בשנות החמישים: כשלונו של כור ההיתוך, ירושלים תשנ"ט; הנ"ל (עורך), עליה גדולה באה: 1950-1957 (התקופות הגדולות בהיסטוריה של ארץ-ישראל, 9), [תל-אביב?] תשנ"ז; צ' צמרת, עלי הגשר הצר: עיצוב מערכת החינוך בימי העלייה הגדולה, באר-שבע 1997; ד' הכהן, הגרעין והרחים: התיישבות העולים בנגב בעשור הראשון למדינה, תל-אביב תשנ"ט; נ' גרץ, שבויה בחלומה: מיתוסים בתרבות הישראלית, תל-אביב תשנ"ה, עמ' 35-66; ח' הרצוג, '"כל שנה יכולה להיחשב כשנה הראשונה": הסדרי זמן וזהות בוויכוח על שנות החמישים', תיאוריה וביקורת, 17 (2000), עמ' 209-216; א' בן אליעזר, 'אומה במדים ומלחמה: ישראל בשנותיה הראשונות', זמנים, 49 (1994), עמ' 50-65; S.I. Troen and N. Lucas (eds.), Israel: The First Decade of Independence, Albany 1995; L. J. Silberstein (ed.). New Perspectives on Israeli History: The Early Years of the State, New Yprk 1991.
  3. בפרק זמן של שלוש שנים וחצי, מאמצע שנת 1948 ועד סוף 1951, הגיעו לישראל 688,000 עולים חדשים. אחרי הגל הראשון היה גל עלייה נוסף, קטן יותר, ואחריו עלה מספר העולים על מספר הוותיקים. ראו: מ' סיקרון, 'העליה לישראל – היקפה ואופיה', ח' יבין (עורך), יובל לישראל: יומן לאומי, ירושלים תשנ"ח, עמ' 519; ש' חסון, 'השיכון הציבורי – קליטת העלייה וייצוב המערכת היישובית', ניסויים במרחב: פרקים בגיאוגרפיה יישובית של ארץ-ישראל, ט, (האוניברסיטה הפתוחה), תל-אביב תשנ"ו, עמ' 15-17. העלייה של שנות החמישים שינתה כליל את פני החברה והמדינה. ראו: מ' ליסק, 'המהפכה הדמוגרפית-חברתית בשנות החמישים: קליטת העלייה הגדולה', א' שפירא (עורכת), עצמאות: 50 השנים הראשונות – קובץ מחקרים בין-תחומי, ירושלים 1998, עמ' 13-55, במיוחד עמ' 16; מ' ליסק, העלייה הגדולה בשנות החמישים (לעיל, הערה 2); הנ"ל, עליה גדולה באה (לעיל, הערה 2); מ' סיקרון, '"העליה ההמונית" – ממדיה, מאפייניה והשפעותיה על מבנה אוכלוסיית ישראל', מ' נאור (עורך), עולים ומעברות, 1948-1952: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, (עידן, 8), ירושלים תשמ"ז, עמ' 31-52; י' גורני, מראש-פינה ודגניה ועד דימונה: שיחות על מפעל הבנייה הציוני, תל-אביב תשמ"ג, עמ' 31-52; י' גורני, מראש-פינה ודגניה ועד דימונה: שיחות על מפעל הבנייה הציוני, תל-אביב תשמ"ג, עמ' 82-93; א' אפרת, ערים ועיור בישראל, תל-אביב תשמ"ח, עמ' 32-37.
  4. בין אפריל 1948 (עיצומה של המלחמה) לסוף 1949 (חודשים ספורים לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למדינות ערב) הוקמו כ- 230 יישובים. ראו: י' ואלך (עורך), מדינה קמה בסערת מלחמה: 1947-1950 (התקופות הגדולות בהיסטוריה של ארץ-ישראל, 8), [תל-אביב?] תשנ"ז, עמ' 112-123.
  5. אלישע אפרת מבחין בשני שלבים בעיצוב המפה היישובית של הארץ בשנים 1948 עד 1957: שלב העלייה ההמונית (1948-1951) ותקופת ההתבססות המרחבית (1952-1957). שש שנות ההתבססות המרחבית התאפיינו בהתפרשות ההתיישבות על פני הארץ, בביצור הגבולות באמצעות הקמת יישובי ספר וביישוב אזורים שלא היו מיושבים בעבר, תוך התוויית תשתית פיזית ראשונית. אחרי מלחמת קדש התחיל שלב בעל מאפיינים יישובים אחרים, שאפרת מכנה תקופת ההעמקה היישובית. ראו: א' אפרת, גיאוגרפיה ישובית של ישראל, תל-אביב תשמ"א, עמ' 57-64.
  6. לדוגמאות ראו: י' כץ, 'תעודה: עברות שמות המקומות והאתרים בנגב בשנים 1949-1950', עיונים בתקומת ישראל, 5 (תשנ"ה), עמ' 615.
  7. ראו גם: יהושע כא, ח-ט והמקבילה בדברי הימים א ו, מט-נ, ותהלים מט, יב. יצחק אריה זליגמן סבר ששורש התופעה הוא בנוהג המשפטי להכריז באופן פומבי על העברת רכוש לידי בעלים חדשים. ראו: י"א זליגמן, 'סימנים לשינויים ולעיבודים עריכתיים בנוסחת המסורה ובתרגום השבעים', א' הורביץ, ע' טוב, ש' יפת (עורכים), מחקרים בספרות המקרא, ירושלים תשנ"ב, עמ' 323-324.
  8. על השמות 'ישראל', 'פלשתינה', ו'פלשתינה (א"י)', משמעותם ותולדותיהם ראו: א' הראבן, 'מקור השם פלסטין', הנ"ל, מלחמות ושלום: ישראל ושכניה הערביים – תמורות, בעיות, מסמכים, תל-אביב תשמ"ט, עמ' 177-178; ב' לואיס, 'ההסטוריה והגיאוגרפיה של השם פלשתינה', זמנים, 9 (1982), עמ' 58-64; ד' רוקח, 'מה עניין פלשתינה אצל בני ערביה? לגלגוליו של שם', האומה, 132 (1998), עמ' 426-430; י' גל-נור, ושבו בנים לגבולם: ההכרעות על מדינה ושטחים בתנועה הציונית, ירושלים תשנ"ה, עמ' 55-62; א"י בראוור, 'ארץ ישראל השם', א"ע, ו (1), טורים 1-2; ג' ביגר, מושבת כתר או בית לאומי: השפעת השלטון הבריטי על ארץ-ישראל 1917-1930, בחינה גיאוגרפית-היסטורית, ירושלים תשמ"ג, עמ' 12-17; ב' מייזלר, 'ארץ ישראל', א"מ, א, טור 615; ש' אחיטוב, 'פלשת, פלשתים', שם, ו, טורים 484-485; י' אהרוני, ארץ-ישראל בתקופת המקרא: גיאוגרפיה היסטורית, מהדורה מתוקנת בעריכת י' אפעל, ירושלים תשמ"ח, עמ' 60-61; מ' ניסן, 'הלבטים סביב השם ישראל – זכרון מימי הכרזת מדינת ישראל', האומה, 91 (1988), עמ' 410-411; י' פרס, ארץ ישראל: אנציקלופדיה טופוגרפית-היסטורית, א. ירושלים תשי"א2, עמ' נז-נח.
  9. י' פורטוגלי, מרחב זמן וחברה בארץ ישראל הקדומה, א: מורפולוגיה חברתית, תל-אביב תשנ"ט, עמ' 70-73.
  10. ההמרה לעברית נעשתה על ידי תרגום השם הערבי לעברית או מתן צורת עברית לשם ערבי, עקב דמיון חלקי של צלילים, בהנחה שהשם הערבי או צלילו שומרים בחובם שם עברי קדום. ראו: ח' ביתן, 'ועדת השמות הממשלתית', ארץ-ישראל, כג (תשנ"ב), עמ' 368. על תהליך עברות הארץ ראו: מ' עזריהו, 'עברית ועברות: היבטים של יצירת זהות תרבותית', מדעי היהדות, 40 (תש"ס), עמ' 77-88; הנ"ל, 'לעברת ארץ: יצירת המפה העברית בשנות החמישים', גשר, 137 (תשנ"ח), עמ' 63-68; כץ (לעיל, הערה 6), עמ' 615-620; Y. Katz, 'Identity, Nationalism and Placenames: Zionist Efforts to Preserve the Original Local Hebrew names in Official Publications of the Mandate Government of Palestine', Names, 43, 2 (1995), pp. 103-118.. על השמות הערביים ראו: נ' קליאוט, 'משמעות שמות היישובים הערביים בארץ ישראל והשוואתם לשמות ישובים עבריים', אופקים בגיאוגרפיה, 30 (תשמ"ט), עמ' 71-80; י' אליצור, 'שמות מקומות עתיקים שנשתמרו בפי הערבים בארץ: הבחינה הלשונית', עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ג; ז' וילנאי, 'שמות ערביים של מקומות בארץ ישראל', ציון, ה (1939), עמ' 73-96; ס' ארנון, 'מונחים גיאוגרפיים בשמות כפרים ערביים בארץ ישראל', טו"א, כא 1 (1978), עמ' 4-9. מירון בנבנישתי ביקר את תופעת מחיקת השמות הערביים מן המפה, ראו: M. Benvenisti, Sacred Landscape: The Buried History of the Holy Land since 1948, Berkeley 2000, pp. 11-54. לדבריו 'היה זה מעשה כפוי טובה' מצד היהודים 'לאבד ולמחוק את אלפיים שנות היעדרותם מן הארץ ואת כל התרבות שהתקיימה בה, רק משום שרצו ליצור קשר ישיר עם מסורתם העתיקה. אולי הייתה כפיות טובה זו בלתי נמנעת, שהרי מתן שמות היא הצהרת קניין בלעדי ותביעת קניין בלעדי על המולדת, זוהי תמציתה של הלאומיות' (מ' בנבנישתי, 'המפה העברית', תיאוריה וביקורת, 11 [1997], עמ' 25).
  11. א' בירן, 'פתח דבר', ח' ביתן (עורכת), חמישים שנות התיישבות: אטלס שמות היישובים והמקומות בישראל, ירושלים 2000 2.
  12. רוב השמות שניתנו בארץ משנת 1878 עד 1979 נשאבו מן המקורות היהודיים (מקרא, משנה ותלמוד). עד 1948 היוו השמות הללו 29.3 אחוז מכלל השמות, ואחרי 1948 עלה מספרם ל-45.8 אחוז. 60 אחוז מהשמות מהמקורות היהודיים שניתנו אחרי קום המדינה היו שמות ששאבו את השראתם מן המקרא. ראו: S.B. Cohen and N. Kliot, 'Israel's Place Names as a Reflection of Continuity and Change in Nation-Building', Names, 29, 3 (1981), pp. 227-246ז' וילנאי, 'שמות ישובים עבריים', הנ"ל, אריאל: אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, כרך תוספות, תל-אביב תש"ל-תשמ"ב, טורים 538-667, במיוחד טור 584.
  13. פרס (לעיל, הערה 8). גישה ביקורתית לתהליך ייהוד הארץ ראו: א' יפתחאל, '"אתנוקרטיה", גיאוגרפיה ודמוקרטיה: הערות על הפוליטיקה של ייהוד הארץ', אלפים, 19 (2000), עמ' 78-105.
  14. יוצא מן הכלל ז' וילנאי, 'שמות שבטים, נשיאים וצאצאיהם ליישובים חדשים', הנ"ל, אריאל (לעיל, הערה 12), כרך תוספות, טוריים 592-593, אך זה עדיין דיון ראשוני שעיקרו איסוף דוגמאות.
  15. רשומות: ילקוט הפרסומים, תל-אביב תש"ט-תשכ"ט; ביתן (לעיל, הערה 11); וילנאי (לעיל, הערה 12); נ' קדמון, טופונומסטיקון: ספר השמות הגיאוגרפיים בישראל, ירושלים תשנ"ד; מ' מרקוס וי' אלעזרי (עורכים וכותבים ראשיים), אנציקלופדיה מפה: כל הישובים וכל האתרים בישראל, תל-אביב 2000; פרס (לעיל, הערה 8).
ביבליוגרפיה:
כותר: בין מקרא לציונות : מבוא ומקורות
מחברת: מזור, לאה (ד"ר)
תאריך: טבת 2003 , גליון 110
שם כתב העת: קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות לפריט זה: 1. המשך כותר: התפיסה השבטית של המרחב המשתקפת בשמות יישובים מהעשור הראשון למדינה
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית