הצייר הצרפתי סזאן נולד בשנת 1839. אביו היה בנקאי מצליח ותקיף, ובהשוואה אליו הרגיש תמיד סזאן כי הוא חלש וילדותי. עם זאת, למרות רצון אביו ובזכות אהדתה ועזרתה של אמו, נסע לפאריס כדי להיות לאמן. סזאן העיד על עצמו כי בשל פחדו הרב מפני החיים נהג להתחמק מפגישות עם מכרים ברחוב. הוא חשש תמיד פן ינצלו אותו וירדפו אותו. אם מתוך ביישנות ואם מתוך פחד, הפסיק לצייר דוגמנים ודוגמניות בעירום. הוא היה בטוח שאדם המחמיא לו על ציורו אינו עושה זאת אלא מתוך נימוס או כדי ללעוג לו. ופעם אחת, כאשר היה משוכנע כי המחמאה ניתנה בלב שלם, פרץ בבכי. עם זאת היה גאה מאוד ואמר: "יש רק צייר גדול אחד בעולם, וזה אני!"

סזאן האמין בכל מאודו שיש לחשוב על הציור בזהירות רבה. "לצייר יש שני דברים," אמר, "העין והמוח. ועל האחד לעזור לאחר." כשהתבונן במה שרצה לצייר, ראה את כתמי הצבע הזעירים שמהם, כך נראה לו, מורכב כל דבר. הואיל ולא יכול היה לראות קווי מתאר חדים, ניסה להבחין בין הצורות על-פי האופן שבו נפגשים כתמי הצבע. הוא ניסה גם להראות כיצד נראים הדברים בשעה שאנו זזים, כי הרי גם כאשר אנו עומדים לכאורה ללא תנועה, נעים הראש והעיניים; הוא הפר אפוא את חוקי הפרספקטיבה של הרנסנס, היוצאים מתוך ההנחה שהאדם המתבונן בתמונה עומד ללא תנועה.

נראה לי כי סזאן עשה את ציוריו חיים כל-כך, כי כך חש הוא-עצמו חי יותר, ואולי אף חש כאילו הוא החיים שבתוך הציור. בזקנתו אמר שלא הצליח להגיע הרחק כפי שביקש, אבל הוא היה הראשון שפסע בדרך שגילה. רבים מן הציירים המאוחרים יותר הסכימו עמו. פיקאסו אף אמר עליו: "הוא היה אבינו. הוא היה זה שהגן עלינו." הבן שחשש מאביו היה בעצמו לאב שהגן על אחרים.