מעשים סמליים

ירמיהו משוטט ברחבי ירושלים, כשלצווארו עול, שמיועד לצוואר בהמות. זהו מעשה סמלי שכוונתו להעביר מסר מסוים.

" כֹּה-אָמַר ה' אֵלַי, עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת; וּנְתַתָּם עַל-צַוָּארֶךָ... כֹּה-אָמַר ה'... הָבִיאוּ אֶת-צַוְּארֵיכֶם בְּעֹל מֶלֶךְ-בָּבֶל וְעִבְדוּ אֹתוֹ וְעַמּוֹ--וִחְיוּ."

(ירמיהו כז, 2-12)

הביטוי "מעשה סמלי" עשוי ליצור את הרושם המוטעה שמדובר במעשה לא כל כך חשוב, לא מעשה של ממש, אלא מעין תחליף דהוי ל"דבר האמיתי".

אולם אם מתבוננים מעט יותר בתפקיד שממלאים מעשים סמליים, דוגמת המעשה הסמלי הנבואי, מגלים שמעשים סמליים אינם "סתם" ביצוע מכני של פעולות "קישוטיות", אלא מעשים בעלי השפעה, המוצאים ביטוי גם בחברה שלנו.

כיצד משפיע המעשה הסמלי על קהל השומעים?

כיום קשה לנו לתאר כיצד ישפיע עלינו אדם המסתובב ברחוב עם עול לצווארו. אולם לא קשה "לתרגם" את המעשים הסמליים לעולם שלנו:
נניח שביום קיץ חם אתם נתקלים בתהלוכה של מפגינים לבושים בפרוות (סינתטיות, כמובן), מחופשים לקופים ומניפים שלטים נגד ניסויים בבעלי חיים. סביר להניח שגם אם אין לכם עמדה מגובשת בנושא, המוזרות של ההפגנה תעורר את סקרנותכם. המחשבה שאנשים אלה מוכנים "להיצלות" בתוך התחפושות כדי לשנות את דעת הקהל, אולי אפילו תעורר אמפתיה. גם אם תמשיכו ללכת באדישות, ייתכן מאוד שבפעם הבאה שמישהו יזכיר ניסוי בבעלי חיים, או אפילו סתם בעלי חיים, דמותם של המפגינים האלה תצוץ בזיכרונכם.

במילים אחרות, המעשה הסמלי אולי אינו אמצעי לשכנוע מיידי, אבל אין ספק שהוא כלי יעיל להצגת דעות ולהבאתן לתודעת הציבור.

מעשה סמלי כמיצג

למעשה הסמלי היבטים נוספים (מלבד הפגנה), הנובעים מהאופי הדתי והשירי של ההשראה הנבואית. מבחינה זו יש דמיון רב בין המעשה הסמלי הנבואי לבין אמנות המיצג בת זמננו.

המיצג כמדיום אמנותי החל להתפתח בראשית המאה העשרים. בשנות החמישים התפתחו מיצגים המכונים "אמנות הגוף" (body art). במוקד יצירה כזו עומד האמן עצמו. האמן מציג את עצמו ואת גופו ומשתמש לשם כך ביסודות מתחומי אמנות שונים: פיסול, ציור, תיאטרון, מוזיקה. במקרים רבים המיצג הוא סוג של מחאה חברתית-תרבותית, ולעתים גם לקהל יש חלק מרכזי במיצג. מיצג כזה הוא יצירה חד פעמית, המתרחשת בזמן הצגתה, היא אינה תלויה על גבי קירות במוזיאונים, ואינה מתקיימת מעבר לזמן שהיא מוצגת בו.

במה שונה המיצג מהפגנה "רגילה"? בדרך כלל המיצג אינו מכוון רק כדי ליצור רושם מיידי על הצופה, אלא כדי להציג אמירה מורכבת יותר: פירוש למציאות, הצגה של אידיאולוגיה מסוימת, גירוי לחשיבה מחדש ועוד.

כדי להמחיש את ייחודו של המיצג אפשר להתבונן במיצג שהעלה האמן הגרמני יוזף בויס ב- 1974. המיצג, שכותרו "אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי", התייחס להתפתחותה של החברה האמריקאית. בויס מילא דירה ריקה בניו יורק בעיתוני בורסה ישנים, ובמשך שבוע הסתובב בדירה עטוי בבגדיו המרושלים ובשמיכה ישנה, מלווה בזאב ערבות שהביא במיוחד מסיביר. הצופים הוזמנו לצפות בדינמיקה שהתפתחה בין בויס לזאב הערבות. זאב הערבות והסתגלותו לדירה ולבויס ייצג את הסתגלות האינדיאנים (ויצורים חיים בכלל) לסביבת חיים חדשה.

אם בויס היה מעוניין רק להפגין נגד הכיבוש האמריקאי, הוא היה יכול להסתפק ב"הצגה" מצומצמת יותר. אם הוא היה רוצה רק לספר את סיפורם של האינדיאנים, הוא היה יכול לכתוב ספר היסטוריה. אולם בויס ניסה לבצע תהליך, שבמהלכו הצופה (ואולי גם הוא עצמו) יקבל זווית ייחודית וחוויתית שהוא לא יכול לקבל דרך עיון בספר היסטוריה. הצבת זאב הערבות הפראי, הקדום והטבעי בצד עיתוני הבורסה, המזוהים עם המערכת המערבית הממוסדת והקפיטליסטית, המחישה את עוצמתו של התהליך שעברו האינדיאנים.

המיצג בדרך כלל אינו מותיר את הקהל אדיש. ברוב המקרים המיצג מגרה את הקהל לתגובה: טווח התגובות רחב – הוא יכול לכלול זלזול, תימהון והוא יכול לכלול תדהמה וזעזוע.

"מיצגים" נבואיים

כמו המיצג, גם המעשה הסמלי הנבואי נושא לעתים אופי טקסי ותמוה, אבל הוא כולל גם אלמנטים שהיו יכולים להשתלב היטב בתיאטרון מודרני. למשל, הנביא יחזקאל מצווה לאסור את עצמו בכבלים ולשתוק:

" וְאַתָּה בֶן-אָדָם הִנֵּה נָתְנוּ עָלֶיךָ עֲבוֹתִים וַאֲסָרוּךָ בָּהֶם; וְלֹא תֵצֵא בְּתוֹכָם. וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל-חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ וְלֹא-תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ: כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה"

(יחזקאל ג, 25-26)

השתיקה של יחזקאל, שבדרך כלל מזוהה כאיש האומר דברי תוכחה, מדגישה לפני העם את העובדה שהאל אינו מנסה עוד לשנות את דרכם בגלל חוסר נכונותם להקשיב.

כיצד משפיע המעשה הסמלי על הנביא?

לא תמיד ברור אם המעשה הסמלי מופנה לקהל צופים או לנביא עצמו. בספרות הנבואה במקרא אנו מכירים מעשים סמליים שמופנים לציבור, אבל גם כאלה שמופנים לנביא עצמו. למשל, מעמד ההקדשה של הנביא יחזקאל כולל מעשה סמלי של אכילת מגילה:

"....וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה-יָד שְׁלוּחָה אֵלָי; וְהִנֵּה-בוֹ מְגִלַּת-סֵפֶר...וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם, אֵת אֲשֶׁר-תִּמְצָא אֱכוֹל: אֱכוֹל אֶת-הַמְּגִלָּה הַזֹּאת וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל-בֵּית יִשְׂרָאֵל...וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק..."

(יחזקאל ב, 9 -ג, 3)

המעשה הסמלי הזה נועד להשפיע על יחזקאל עצמו ולהביא אותו לתובנות מסוימות באשר לשליחותו. רק אחרי זה הוא יכול לדבר עם העם ולשכנע בדבריו.

ברוב המקרים הנביא עצמו הוא ה"חומר" שממנו עשוי המעשה הסמלי, והוא משלם על כך מחיר גבוה. אצל ירמיהו, יותר מאשר אצל נביאים אחרים, מתקבל הרושם, שכל חייו ואישיותו הפכו ל"סמל מהלך" של חורבן הבית הראשון. את הביטוי העז ביותר לכך אפשר אולי למצוא בציווי הקשה שמקבל ירמיהו:

"וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר. לֹא-תִקַּח לְךָ אִשָּׁה; וְלֹא-יִהְיוּ לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת בַּמָּקוֹם הַזֶּה. כִּי-כֹה אָמַר ה' עַל-הַבָּנִים וְעַל-הַבָּנוֹת הַיִּלּוֹדִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה; ...ממוֹתֵי תַחֲלֻאִים יָמֻתוּ, לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ..."

(ירמיהו טז, 1-4)

על ירמיהו נאסר לשאת אישה ולגדל ילדים כדי להדגיש את נבואת החורבן שלו, כדי שישמש סמל לרעיון שהוא צריך להציג.

מה קורה כשהמסר הסמלי נקלט?

שימוש נכון בסמל יכול להעביר ביעילות את המסרים. אולם לעתים דווקא העובדה שהסמל נקלט פוגעת במטרותיו של יוצרו, ולעתים הסמל שנקלט מפתח חיים משלו, מנותקים מכוונותיו של מי שהשתמש בו לראשונה, ויש מי שמחליט לנצל את הסמל הקיים למטרות אחרות.

לדוגמה:
חברת הסיגריות האמריקאית "מרלבורו" פרסמה במשך שנים דוגמן מסוים, שגילם דמות של קאובוי והפך להיות מזוהה עם הסיגריות. לאחר מותו של הדוגמן, פרסם ארגון בריאות אמריקאי את תמונתו, וציין בצד התמונה שאדם זה נפטר מסרטן הריאות, שנגרם כתוצאה מעישון. במעשה זה ניצל ארגון הבריאות את הסמל שיצרה חברת הסיגריות – הזיהוי בין הקאובוי צרוב השמש הדוהר במדבריות לבין הסיגריות שהחברה מייצרת. בסמל נעשה שימוש שונה, מנוגד לגמרי למטרות החברה שיצרה אותו.

הדבר דומה לנשיאת העול של ירמיהו:
ירמיהו הפך את העול שנשא לסמל של ההשתעבדות לבבל, ואילו חנניה, שהטיף להשתחרר מעול בבל, השתמש בסמל של ירמיהו וניתץ אותו. בכך הוא עשה מעשה סמלי שניצל את המעשה הסמלי של ירמיהו כדי להעביר מסר מנוגד.