עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > ההתנגדות הלוחמת
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורהספרית פועלים


תקציר
מתחילת שנת 1942 עלתה על סדר-יומן של המחתרות היהודיות ההתנגדות בנשק. על המרידות וההתקוממויות בגטאות ובמחנות.



התנגדות חמושה בגטאות ובמחנות


מתחילת שנת 1942 עלתה על סדר-יומן של המחתרות היהודיות ההתנגדות בנשק. ההתנגדות היהודית החמושה בשנות השואה היתה שונה משל העמים המדוכאים האחרים באירופה הכבושה בשנות מלחמת-העולם השנייה. מאבק היהודים בנשק התנהל בתנאים של השמדה כללית ומוחלטת. היה זה מאבק של ציבור הכלוא במאות גטאות ובמאות מחנות מנותקים זה מזה. האפשרויות של ארגוני המחתרת היהודים להכנות למרד בנשק היו מצומצמות ביותר. ועוד, היהודים נאלצו לצאת לעימות בנשק מבלי שהיתה להם אפשרות להתאמן לקראתו, ובעת שגרמניה הנאצית היתה בשיא עוצמתה, בלי עזרה ממשית מגורם חוץ כלשהו, כי מועד השילוחים למחנות ההשמדה הכתיב את העיתוי לפעולה.

הלחימה בגטאות

בכמאה גטאות ברחבי פולין, ליטה, בילורוסיה ואוקראינה, קמו ארגוני מחתרת שמטרתם היתה מאבק חמוש, כלומר, מרד בגטו או בריחה בכוח הנשק מן הגטו הסגור לפעילות פרטיזנים באיזור. במקרים רבים היה שילוב של שני אלה, מרד ובריחה. היו גם מקרים שבהם פרץ מרד ספונטני או מאורגן בצורה מאולתרת בלבד.

ארגוני המחתרת בגטאות נאלצו לפתור בעיות קשות ביותר, כגון הברחת נשק לגטו, אימון לוחמים בתנאי הגטו, ועיבוד שיטות כוננות לקרב אם תהיה פעולת פתע של הגרמנים. בעיה לא פחות מורכבת היתה רכישת תמיכה של הכלואים בגטו למען המחתרת הלוחמת. לא היה צל של ספק שאין בכוחם של המורדים לכפות על הגרמנים את הפסקת פעולות ההשמדה, וכן היה ברור שרק מעטים יצליחו לפרוץ מן הגטו ולהצטרף ללחימה ביחידות הפרטיזנים. המחתרת בגטאות היתה אפוא היחידה בתולדות העמים שקראה למרד, שמטרתו היא עצם ההתנגדות. גם לא היה אפשר להשיג יעדים ממשיים. בגטאות מסויימים גרמה הגישה הזאת התנגשות בין תפיסת המחתרת הלוחמת הקוראת למרד, ובין תפיסת היודנרטים, שקיוו להציל, למיצער, חלק מהכלואים בגטו תודות לעבודה במפעלי גרמנים.

גטו ורשה

ההתקוממות הגדולה ביותר של יהודים שזכתה לתהודה בכול העולם היא מרד גטו ורשה באפריל-מאי 1943. ב - 28 באוגוסט הקימו ארגוני נוער ציוניים את ה'ארגון' היהודי הלוחם'. עד סוף השילוחים ביום 13 בספטמבר ערך הארגון מספר פעולות בעלות אופי קרבי, אך הן לא השפיעו על מהלך הגירושים. לאחר הגירוש, בחודשים אוקטובר-נובמבר 1942, הצטרפו ל'ארגון היהודי הלוחם' מרבית המפלגות והתנועות במחתרת הגטו - ציונים, 'בונד' וקומוניסטים. ה'ארגון היהודי הלוחם' מצא דרכים חדשות לרכישת נשק תודות לקשרים עם המחתרת הפולנית. הוחל גם בייצור בקבוקי תבערה בגטו. מגטו ורשה נשלחו שליחים לגטאות אחרים כדי לעורר גם שם התנגדות בנשק. התנועה הרביזיוניסטית, שלא הצטרפה ל'ארגון היהודי הלוחם', הקימה ארגון נפרד למאבק פעיל, האגודהצבאי היהודי.

ב18- בינואר 1943 חידשו הגרמנים את השילוחים מגטו ורשה. ה'ארגון היהודי הלוחם' הגיב, למרות שעדיין לא היה לו נשק רב, והתחוללו קרבות הרחוב הראשונים בורשה הכבושה. ביום 21 בינואר 1943 הפסיקו הגרמנים את השילוחים. שני הארגונים של המחתרת הצבאית היהודית בורשה, היארגון היהודי הלוחם' וה'איגוד הצבאי היהודי', ניצלו את ההפוגה כדי לזרז את ההכנות למרד, והאוכלוסייה האזרחית הכינה בונקרים תת-קרקעיים כדי להתחבא ולהתבצר בהם. סמוך למועד המרד סוכם על תיאום הפעולות בין שני הארגונים.

ב- 19 באפריל 1943 נכנסו לגטו כוחות גדולים של הגרמנים כדי לחדש את השילוחים להשמדה. הם נתקלו בהתנגדות מאורגנת היטב של הלוחמים היהודים ונאלצו לסגת מאיזור הקרב. שני דברים הפתיעו את הגרמנים ועוררו התפעלות באירופה הכבושה: 1. הצלחת היהודים בתנאי גטו סגור ומורעב לבנות כוח צבאי המסוגל להתגונן מול הגרמנים ; 2. הזמן הרב שנדרש לדיכוי המרד, למרות יחסי הכוחות שאינם ניתנים להשוואה כלשהי : כוח האש של הגרמנים לעומת המורדים היה יותר מ - 100 :1, לפי החישוב של כלי נשק ותחמושת.

ב- 10 במאי הצליחה קבוצה גדולה של כמה עשרות לוחמים לצאת מן הגטו דרך תעלות ביוב, הם הגיעו ליערות וישקוב ,(Wyszkow) ושם ניסו להמשיך במאבק פרטיזנים עם הגרמנים. גם אחר-כך, כול חודש יוני 1943, נמשכה לחימת קבוצות מעטות קטנות בשטח הגטו ההרוס.

במרד ורשה הפולני בקיץ 1944 לחמו בשורות המורדים כ - 1,000 יהודים, וכן גם מחלקה של ה'ארגון היהודי הלוחם', שרידי מורדי גטו ורשה, ויחידה שנקראה 'בריגדה יהודית בין-לאומית', שהתארגנה מקרב אסירים משוחררים ממחנה 'גנשה'. רוב הלוחמים של היחידה ההיא היו יהודים מיון.

'הארגון היהודי הלוחם' בגטאות אחרים

בכמה גטאות ברחבי פולין הוקם ארגון מחתרת צבאי ושמו 'הארגון היהודי הלוחם', במידה רבה בהשפעתו של הארגון בגטו ורשה ובמתכונת דומה, כלומר על בסיס איחוד של ארגונים שונים, בעיקר ארגוני נוער ציוניים, אך גם קומוניסטים ו'בונד'. בגטאות הקטנים היתה הכנת כוח להתקוממות מיוחדת קשה יותר מאשר בגטו ורשה. במקום קטן קשה יותר היה לשמור על סודיות ההכנות, מבלי לעורר את שימת-ליבם של הגרמנים סביב הגטו. גם המגעים עם המחתרות הלא-יהודיות היו קשים יותר. למרות זאת הצליח להתארגן בכמה גטאות 'ארגון יהודי לוחם', והוא חולל התקוממות בנשק או פרץ את חומות הגטו לפעילות פרטיזנים באיזור.

הד רב, אם כי לא כשל המרד בגטו ורשה, היה למרד בגטו ביליסטוק, שפרץ ב - 16 באוגוסט 1943. המרד ארך כמה ימים. רוב הלוחמים, ובהם מפקד ה'ארגון היהודי הלוחם' מרדכי 'טננבוים (תמרוף), נפלו בקרב. כמה עשרות לוחמים הצליחו אגב לחימה לצאת מן הגטו. הם המשיכו במאבק מחוץ לגטו, בעיקר ביחידת הפרטיזנים היהודית 'קדימה', שפעלה באיזור. בעת חיסול גטו צ'נסטוכובה ביום 25 ביוני 1943 גילה ה'ארגון היהודי הלוחם' המקומי, בפיקודו של מרדכי זילברברג, התנגדות חמושה. הקרב היה קצר, כי הגרמנים הפתיעו את הלוחמים. למרות זאת המשיך חלק מהלוחמים במאבק פרטיזנים באיזור.

גם בגטאות בנדין וסוסנוביץ גילה ה'ארגון היהודי הלוחם' התנגדות חמושה (1 באוגוסט 1943), וכן בטרנוב (1 בספטמבר 1943).

בקרקוב ויתר ה'ארגון היהודי הלוחם' על הכנות למרד בתוך הגטו, בהעריכו כי בנסיבות שם אין סיכויים להצליח. לעומת זאת החליטו כבר לפני חיסול הגטו להעביר את המאבק עם הגרמנים לצד ה'ארי' של העיר. הארגון ערך כמה התקפות על הגרמנים ברחובות קרקוב. המפורסמת ביניהן היתה ההתקפה ביום 22 בדצמבר 1942 על מועדון של הצבא הגרמני 'ציגנריה" (Cyganeria).

בכמה גטאות היה שם אחר לארגוני המחתרת למאבק חמוש, אך המתכונת דמתה למתכונת ה'ארגון היהודי הלוחם' בגטו ורשה. אחד הארגונים החשובים ביותר והראשון ביניהם היה 'ארגון הפרטיזנים המאחד' (פ.פ.או.) בגטו וילנה, שכבר בינואר 1942 התחיל לפעול. פ.פ.או. לא הסתפק בפעילות מקומית בלבד אלא עשה מאמץ כביר כדי לעורר גל התנגדות בשטחים נרחבים של אירופה המזרחית. בינואר 1942 יצאה ממנו קריאתו המפורסמת של אבא קובנר למאבק חמוש עם הנאצים. 'ארגון הפרטיזנים המאוחד' לא הצליח לחולל מרד בתוך הגטו, אך הצליח להוציא כמה מאות לוחמים למאבק פרטיזנים ביערות רודניקי (Rudninkai) ויערות נארוץ' (Naroch).

פעילות דומה ונמרצת מאוד היתה ל'ארגון האנטי-פשיסטי', שהוקם בינואר 1942 בגטו קובנה. הארגון פעל עד לחיסול הגטו בקיץ 1944. גם שם לא הגיעו הדברים לידי מרד בגטו, אך לוחמים רבים היו לפרטיזנים באיזור. חלקם נפגשו שם עם לוחמי גטו וילנה.

גם הארגון המקומי במינסק, בירת בילורוסיה, ניהל עבודת מחתרת עניפה, וגם שם היתה עיקר פעולתו של הארגון הוצאת הלוחמים ללחימת פרטיזנים באיזור. הארגון הלוחם בגטו מינסק התחיל לפעול כבר בדצמבר 1941, ואחרי זמן קצר בלבד הוציא את הקבוצה הראשונה לפעילות פרטיזנים.

מרידות בגטאות הקטנים

בגטאות קטנים רבים הגיעו הדברים לכלל מרידות מאורגנות בנשק, פעמים בצורה מאולתרת, זאת בגלל לחץ הזמן (השילוחים למחנות ההשמדה), פעמים אחרי הכנה קצרה בלבד של האוכלוסייה היהודית במקום, לאו דווקא על בסיס ההשתייכות הפוליטית הקודמת. המרידות המפורסמות ביותר בגטאות היו אלו :

ב - 25 באוקטובר 1941, בעת שהגרמנים ניסו להקים גטאות בעיירות סטארודובסק (Starodubsk) וטאטארסק (Tatarsk) שבגליל סמולנסק, התנגדו היהודים בנשק ביד. משני מקומות הקרב ההם לא היו ניצולים, ועל המאורעות בהם ידוע ממסמכי הנאצים בלבד.

ב - 21 ביולי 1942 התקוממו יהודי קלצק (Kletsk). הם העלו את בתיהם באש ופרצו מן הגטו בכוח.

ב - 22 ביולי 1942 מרדו יהודי נסויז' ; ב - 9 באוגוסט 1942 מרדו היהודים בגטו מיר ; ב - 3 בספטמבר 1942 מרדו היהודים בגטו לחוה; ב - 9 בספטמבר 1942 מרדו היהודים בגטו קרמניץ (Kremenets) ; ב – 23 בספטמבר 1942 מרדו היהודים בגטו טוצ'ין.

מרידות במחנות

מקום לחימה מיוחד במינו של תנועת ההתנגדות היהודית היו המחנות. התנאים להכנת התנגדות והסיכויים לפעולה קרבית כלשהי היו מסובכים וקשים הרבה יותר מאשר בגטאות. לתושבי הגטו היה חופש תנועה יחסי בתוך הרובע היהודי הסגור. לעומת זאת הצטמצמו אפשרות התנועה וקיום קשר הדדי של האסירים במחנות לצריף או למקום העבודה, וגם שם היה האסיר בפיקוח כמעט רצוף של מיפקדת המחנה.

היו הבדלים יסודיים בין תנאי ההתנגדות בסוגים השונים של המחנות שהקימו הגרמנים : מחנות השמדה, מחנות ריכוז, מחנות לעבודת כפייה ומחנות שבויים, אך היו גם כמה קווים משותפים לכולם.

קושי רב מאוד בארגון פעולת ההתנגדות היו הטרור בממדים הבלתי-משוערים שלו היו נתונים אסירי המחנות, שהיו נטולי אפשרויות הגנה כלשהן, ושגורלם היה מסור לחלוטין בידי מיפקדת המחנה, זקיפי המחנה ופקידיו, שלא היה גבול לשרירות-ליבם כלפי האסירים. כול אסיר היה מועד לעינויים הפראיים ביותר, מועמד למיתה בעינויים האכזריים ביותר על עבירה כלשהי וגם בלעדיה. את האפשרויות להתנגדות צימצמו, הרבה יותר מבגטאות, הרעב הכרוני ותנאי הקיום, שגרמו אפיסת כוחות וניוון פיסי של המוני האסירים.

עוד גורם שבלם יוזמות להתנגדות היה עיקרון האחריות הקולקטיווית של האסירים. על כול כישלון שילמו בחייהם לא רק המשתתפים אלא גם אסירים אחרים, שהיו נרצחים על-פי אותו עיקרון. יתר על-כן, הצלחת קבוצה אחת של אסירים (למשל, בריחה מוצלחת) גרמה לרוב קורבנות בקרב האסירים האחרים. לגבי האוכלוסייה האזרחית מחוץ למחנות הופעל עונש מוות, לרוב בלי משפט, על כול עזרה שניתנה לבורח או לאסיר המתכונן להתנגד, בעיקר יהודי. הדבר הקשה עד מאוד את קשירת הקשרים והמאמצים להשיג עזרה אצל האוכלוסייה האזרחית שבסביבה.

שיטות הגידור של המחנות והפיקוח עליהם לא היו אחידות. ואולם, הקו המאחד היו טבעת גדרות ומחסומים שלא רק בודדו את המחנה מהעולם שמחוצה לו, אלא גם הפרידו בין חלקים שונים במחנה. מיגדלי הפיקוח הרבים והתאורה החזקה נועדו להבטיח ראות טובה במחנה וסביבו, כדי למנוע בריחות של יחידים ולהבטיח כיסוי כול המחנה באש מכונות הירייה בעת מרד כללי.

למרות הקשיים הללו הצליחו האסירים לארגן מרידות בכמה מחנות, ובעשרות מחנות אחרים להוציא לפועל בריחות מאורגנות לפעילות פרטיזנים באיזור.

המרידות הידועות ביותר של יהודים הן אותן שפרצו בשלושה מחנות השמדה : אושויץ-בירקנאוII, טרבלינקה וסוביבור.

ב- 2 באוגוסט 1943 פרץ מרד במחנה ההשמדה טרבלינקה. ההכנות למרד ארכו מספר חודשים. הוכנו תוכניות ונשק קר : גרזינים וסכינים, שנועדו לשימוש בהסתערות על אנשי סגל המחנה, בעיקר על שומרים אוקראינים. תוכננה גם פריצה למחסן הנשק של הגרמנים והאוקראינים. כ- 600 אסירים השתתפו במרד. רובם נפלו בקרב בעת הפריצה מן המחנה או במרדפים אחרים מיד לאחר הפריצה. אך כמה עשרות אסירים ניצלו. חלקם המשיכו במאבק עם הנאצים עד יום השיחרור.

ב- 14 באוקטובר 1943 פרץ מרד, שהוכן היטב, במחנה סוביבור. המורדים הרגו עשרה אנשי ס"ס ולקחו את נשקם. בדומה לטרבלינקה, נפלו רוב המורדים בקרב בעת הפריצה מן המחנה או בעת המרדפים אחריהם. עשרות אסירים הצליחו להימלט ולהצטרף ליחידות פרטיזנים, ביניהם לפלוגת פרטיזנים יהודית בפיקודו של יחיאל גרינשפן, אשר פעלה ביערות פרצ'ב (Parczew).

ב- 7 באוקטובר 1944 פרץ מרד של האסירים היהודיים במחנה ההשמדה הגדול ביותר אושוויץ-בירקנאו II. המורדים היו אסירים מקבוצה מיוחדת, זונדרקומנדו, שהוכרחו לעבוד בשריפת גוויותיהם של הנרצחים. המורדים הרגו כמה אנשי ס"ס והרסו משרפה אחת, אך כולם נפלו בקרב. המרד נתאפשר תודות להעברת חומר נפץ על-ידי אסירות יהודיות, שהועסקו במחנה הסמוך במפעל 'אוניון'. ארבע האסירות, ובראשן רוזה רובוטה, חברות המחתרת במחנה, נתפסו ונתלו בפומבי.

בין המרידות במחנות אחרים יש לציין עוד את המרידות האלו : המרידה במחנה קרושינה (Kruszyna) ביום 16 בדצמבר 1942 ; ההתנגדות במחנה במינסק מזוביצקי ביום 10 בינואר 1943 ; המרידה במחנה קריכוב (Krychow) ב - 16 באוגוסט 1943; ההתקוממות במחנה לבובינובסקה ב - 19 בנובמבר 1943 ; בריחה שהצליחה במיוחד אירעה במחנה לשבויי מלחמה בלובלין, שבו הצליחו לארגן פעילות פרטיזנים. עוד בריחות מוצלחות היו במחנות קרסניק ,(Krasnik) מידנק, אוסטרובייץ-שוויטוקשיסקי (Ostrowiec Swietokrzyski) ועוד.

קראו עוד:
התנגדות היהודים לנאצים

ביבליוגרפיה :

יצחק ארד, וילנה היהודית במאבק ובכליון, תל-אביב תשל"ו.
ישראל גוטמן, יהודי וארשה 1943-1939, גיטו, מחתרת, מרד, תל-אביב תשל"ז.
ישראל גוטמן, מאבק בנתיב הייסורים; התנגדות היהודים לנאצים בתקופת השואה, ירושלים 1988.
שלום חולבסקי, עיר ויער במצור, תל-אביב 1973.
שלום חולבסקי, על נהרות הניימן והדנייפר, יהודי ביאלורוסיה המערבית במלחמת העולם השנייה. תל-אביב תשמ"ב.
יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, העמידה היהודית בתקיפת השואה; דיונים בכינוס חוקתי השואה, ירושלים תש"ל.
דב לוין, לוחמים ועומדים על נפשם; מלחמת יהודי ליטא בנאצים, 1941- 1945, ירושלים תשל"ה.
שמואל ספקטור, שואת יהודי ווהלין, 1944-1941, ירושלים תשמ"ו.
שמואל קרקובסקי, לחימה יהודית בפולין נגד הנאצים, ירושלים תשל"ז.

ביבליוגרפיה:
כותר: התנגדות חמושה בגטאות ובמחנות
שם  הספר: האנציקלופדיה של השואה
עורך הספר: גוטמן, ישראל
תאריך: 1990
הוצאה לאור: יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה; ספרית פועלים
הערות: 1. כרך א: א-ב
2. כרך ב: ג-ז
3. כרך ג: ח-מ
4. כרך ד: נ-צ
5. כרך ה: ק-ת
הערות לפריט זה: 1. מתוך הערך: התנגדות היהודים לנאצים.
2. מחבר: שמואל קרקובסקי.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית